החיים הם במקום אחר

לפני כחודשיים ישבתי באולם הכניסה של קופת חולים "מכבי" ברחוב בלפור, והמתנתי לתורי אצל הפקידה. בטני המתה כיונת שלום שנקלעה להלווית השייח יאסין בעזה, ולא הותירה לי ברירה אלא לגשת לדוכן הכריכים האלגנטי. רכשתי לי כריך גבינת כבשים שבכוחו להשתיק גם את יונות שלום ההומיות ביותר. לפני שנפרדתי מאשת הכריכים ביקשתי, בחיוך האלגנטי המתבקש, מעט מלח, לזרות על הכריך. אשת הכריכים היתה אישה פשוטה וחמה, לאו דווקא אלגנטית. נראה היה שהוסבה מקצועית מניקוי השירותים במקום למכירת כריכים וקפה. היא חיפשה פה ושם, התכופפה, רכנה על דוכנה, ולבסוף הושיטה לי שקית מלבנית קטנה (ראו תמונה).  חזרתי למקומי, פתחתי את השקית וזריתי מתוכנה על הכריך, ביד נדיבה. רק אז שמתי לב שהמלח צבעו שחור.  "הו", חשבתי לעצמי, "ודאי התבלבלה אשת הכריכים והגישה לי פלפל במקום מלח". אלא שהגרגרים היו ענקיים, לא אופיניים כלל לפלפל השחור כפי שאנחנו מכירים אותו בארצנו. בכל זאת נתתי בכריך כמה ביסים. להרגעתי טענתי שמדובר בפיתוח חדש ומרענן, שילוב של פלפל, מלח ותבלינים נוספים, המעניק לכריך ארומה חדשה ואקזוטית. אבל עם כל הרצון הטוב, הטעם הזכיר רעל עכברים. הבטתי בעטיפה. היה שם איור של פרצוף הפוער פה גדול ואוכל בתאבון מן הגרגרים, וכיתוב ממנו לא יכולתי להתעלם: "do not eat".

אני מניח בפניכם את מוצג מספר אחד, להלן "השקיק"

חשבתי שזה מין אוכל שהוא גם משחק מגניב לילדים. המילה oxygen יחד עם המילה המבעבעת absorber העלו בזיכרוני את הסוכריות הקופצות שהיו מתפוצצות בחלל הפה, אי אז בילדותי. זה ברור: היצרן מנסה שהמוצר יהיה מגניב יותר על ידי נתינת אופי מחתרתי לאכילתו. ולא רק זאת, הוא גם מבטיח למי שיאכל נעורי נצח! אחרת מה יכולה המילה ageless להביע? ליתר ביטחון הלכתי לאשת הכריכים, ושיתפתי אותה בתהייה לבי טיבו של החומר בשקיק. זה נראה לך מלח? היא הנהנה, משוכנעת מתמיד שמדובר במלח. חזרתי למקומי וקרבתי את עיני הכי קרוב שאפשר אל עטיפת השקיק המצולמת.

אני רעב, יאללה.

– רעב רעב, אתה רוצה למות?  

אבל אני רעב אמרתי לך. וחוץ מזה לא יכול להיות שקופת החולים תרעיל פאציינט נאמן כמוני, ועוד במעוזה הפרטי. 

 –אתה תמות מהאבקה הזאת בייסורים נוראיים! איך תוכל להסתכל בעיניים למי שיבוא לבקר אותך על ערש דווי?! מה תגיד לו – מתתי למען הכריך?    

חזרתי שוב לאשת הכריכים, ושאלתיה אותה בחיוך ביישני אם היא באמת בטוחה שזה מלח. "בטח מלח.  אין לי פה משהו אחר" אמרה ופרשה ידיה לצדדים. עכשיו כבר נשמעה פחות משוכנעת מול הגרגירים שחורים הגדולים. שבתי למקומי, כי חשתי שאני מחולל מהומה בסניף.  הבטתי בכריך: לאכול או לא לאכול? שלא במפתיע, הפולני מבין שני הניצים שבתוכי ניצח. לקחתי רק עוד כמה ביסים מהצד השני של הכריך, לפני שנפרדתי ממנו (פרידה שלוותה בסערת רגשות. יש רק דבר אחד שיותר קשה לדור שלישי של פולנים מאשר לזרוק אוכל, והוא לזרוק אוכל שהוא קנה הרגע במו כספו). את השקיק שמרתי בכיס של התיק שלי, ליתר ביטחון. בדרך חזרה לעבודה דימיתי להרגיש אי אלו כאבים בבטן. הגעתי למקום עבודתי והתיעצתי עם הבוס שלי (שהוא אם כל הפולניות). הוא זיהה מיידית את השקיק: "זה חומר ששמים בארנקים מעור כדי לשמור עליהם. זה מסוכן מאד ". אנשים נוספים – בעיקר נשים – חיזקו את אבחנתו. מייד התחזקו כאבי הבטן שלי והתחלתי לחשוב על מילים אחרונות ("ניסיתי, באמת שניסיתי. נכנעתי בסוף רק לשומר ארנקי העור").  הבוס שלי הפציר בי להכין תביעת ענק נגד קופת חולים "מכבי". "אתה תראה, הם יתנו לך מאות אלפי שקלים. מאות אלפי!". אני חשבתי שיותר סביר שהם יפטרו את אשת הכריכים, שהיתה חביבה בדרכה. כמו כן הבנתי, בחכמתי, שאני יוצא קצת מטומטם מכל הסיפור.

וכך החלטתי  לוותר על המיליונים המגיעים לי, ולהישאר עם החשוב מכל: התחושה שכוחי בצדקתי. ואם צדק זה מהול בקיפוח, אדרבא!  לאחר זמן קצר ויתרתי גם על הכאבים.