החיים הם במקום אחר

אליאן, עלמת היגון האדמונית וארוכת הרגליים

[ארוכה, אדמונית, נרגשת, רזה וזויתית, ארוכת שיער, רוחשת מחשבות]

קראתי עכשיו את הספר הזה, שגנבתי מרועי, ואני פשוט .. המומה. כתוב פה .. אני פשוט אקריא לכם, בסדר? [מפשפשת שעה ארוכה בספר, נרגשת]

תרבות המערב שמה דגש כה רב על התקווה, עד שאנו מקריבים למענה את רגע ההווה. התקווה היא לעתיד. היא לא יכולה לעזור לנו למצוא שמחה או שלום ברגע הווה.

אני לגמרי... מופתעת!

אני זוכרת שבאתי לפה בהתחלה וראיתי אותכם, מתרגלים ותיקים , ודיברנו, וראיתי שגם לכם יש אותם בעיות כמוני. שהבעיות לא נגמרות.

ואני בתקופה קשה עכשיו. 

ופתאום – אני קוראת את זה.

אני לא מבינה – מה זאת אומרת? לוותר גם על התקווה? 

רועי, אביר המדיטציה

[נד בגופו קדימה ואחורה כלולב,בהיפראקטיביות עצורה. מדבר קטוע.  אולם סימנים אלו של עצבנות לכאורה אינם סותרים כלל את הרושם של מודט מנוסה שהוא מותיר]

יכול להיות שהתרגום בעייתי. הממ.. אם מחליפים את המילה "תקווה" ב"ציפיות" זה לגמרי מסתדר. הממ..

זה אותו רצון להיות מישהו אחר.   המ.. אני בזמן האחרון כבר לא יכול לשמוע מורים שאומרים לי שהם מוארים, או אפילו שאני צריך להגיע להארה, כי מה זה "להגיע" אם לא בעצם הרצון להיות מישהו אחר. הממ... כמו שריצ'רד אומר: תהיה מה שאתה ברגע זה. זה מספיק טוב. תעלה על ההר כמו עץ שמחכה לברק שיכה בו.

אליאב, גורו בהתהוות:

[קצוץ שיער, נועץ עיניים כחולות גדולות ומדהימות באנשים. שותק שתיקות מלאות מתח, כולם עוצרים נשמתם במאבק הזה שבין השתיקה והרצון להביע. ואז פתאום מחייך, ומדבר בקול מלא הבעה של נואם]

אני מאד הזדהיתי עם מה שאליאן אמרה.   הרבה פעמים .. הרבה פעמים יש לי רצון אדיר להתפוגג. פשוט לא להיות.  במיוחד שאני גר בתל אביב, ורואה המון בחורות יפות. וכשאני רואה בחורה יפה כזאת, למשל היום בבית קפה (אני מאד אוהב בתי קפה.. פעם הייתי מראיין אנשים בבתי קפה), ישר נורא רציתי אותה! וזה נורא עורר אותי!  ואז - זה הגעיל אותי לגמרי, ממש קיבלתי בחילה.  ורציתי להתפוגג. לא להיות כאן יותר בעולם הזה.

יהושפט, הכהן הגדול

[מרצה דבריו בקול עמוק וחד, בתקיפות שלו, שמסתמנת גם בקלסתר הפנים המחודד והנרגן-לכאורה, עם הסנטר הקטן החד והעיניים הכמעט רושפות , במשפטים שנחתכים ונזרקים לחלל האויר כמו לוחם היורה דיסקיות קטנות וחדות]

אני חושב שצריך לבדוק מי המורה שכתבה את זה. אין מה לעשות. בבודהיזם היו כל מיני מנגנונים שהחזיקו אותך. כשחיים בכפר, אומרים לך איך להתנהג ומה לעשות. אבל בחברה שלנו אין יותר מסורת להאחז בה. אתה חייב לשכור דירה. אתה חייב להתפרנס כדי לשכור דירה. חייבים תקווה כדי להתקדם.

שאול, אביר היגון

בהמשך למה שאמרת, אליאב..

לרוע מזלי אני גר בלב תל אביב.

תל אביב עיר גדושה בעשן ובבחורות יפות.  ולב העיר מלא בהן במיוחד.

אתה הולך ברחוב ורואה אותן שורצות בכל פינה. הן חולפות מולך אחת אחרי השניה, מפתות ובלתי מושגות כמו בועות צבעוניות. חלום מתוק שהתפוגג הרגע, והנה התעוררת לבד במיטה .  הן פותות ופועות בכל פינה, מלבלבות  בכל בית קפה ותחת כל עץ רענן בשדרה. כל אחת כזאת שאני נתקל בה מחסירה פעימה מליבי ואויר מראותי. מייד אני מסב את מבטי למדרכה, ומקלל את העיר המסריחה הזאת.

אני שונא את הבנות היפות של תל אביב! כל אחת מהן מפעימה אותי לרגע, ומייד מקרבת אותי אל היאוש.  כל אחת מהן היא החמצה. והיא תזכורת מאוסה לכך שחיי הם החמצה. מישהו אחר יחבק  את מותניה. מישהו אחר ישחק לה בשיער. את חיוכה השובה היא תחייך באיזה בר שלא אהיה בו, לבן זונה בר מזל אחר. ואולי אפילו אהיה שם בצד כדי לראות את העוול הנורא הזה מתרחש מול עיני. 

אליאב, גורו בהתהוות

[מחייך עכשיו. כולו חיוך. יש אפילו משהו מוגזם בחיוך הזה]

שאול, אתה יודע מה אני רוצה להגיד לך? שהלוואי שתעבור לכפר,  ושתראה רק עצים ופרות כל שארית ימי חייך. ושתהיה שם בכפר אלונה אחת, אבל יהיה לה את עומרי, ויהיה ברור מעל לכל ספק שהיא שייכת לו.    ואחרי שנתיים של התבוננות מאושרת בפרות ובשדות ובציפורים, כשכבר תהיה לגמרי מאושר ובלתי זקוק לבחורות – שתבוא מצידי מיכלי, אחותה של אלונה, ותחייך אליך פתאום, ואתה תתבונן בה כמו שהבטת בעץ האלון היפהפה באמצע השדה, בלי לרצות כלום.

שאול, אביר היגון

אבל בנתיים כל הכוסיות האלה מסתירות לי את העצים בשדרה, שאני אפילו לא יודע איך קוראים להם, ובכל יום פותחים תחת כל עץ עייף וזקן עוד בית קפה מסוגנן, והכוסיות כובשות עוד כמה מטרים מעוקבים, וכבר אי אפשר בשום אופן ללכת בלי לראות אותן בלב שותת מדם, שותות את ההפוך שלהם בחיוך מעושה, מזמינות  ובלתי מושגות, זרועותיהן האוחזות בכוס החרסינה כל כך דקות שאני יכול להקיף אותן בין האצבע לאגודל. שתלכנה להזדיין עם הבחורים שלהן, שתלכנה עכשיו ומייד! ואני אראה פעם אחת שדרה נקייה מאובייקיטים מיניים.

אליאב

[גוחן קדימה אל שאול, נועץ בו עיניים, ומדי פעם מעביר מבטו אל עבר הנוכחים]

יש משהו שאני חייב לשאול אותך, שאול:  היה לך מספיק? לא, תענה לי רק לזה: היה לך מספיק?

שאול

[מחייך בחוסר אונים]

אליאב

כן? היה לך מספיק?  אז מספיק.  היה לך מספיק? לא?  אז בבקשה – קח עוד

שאול

[עוצם עיניו לרגע ומנסה להתרכז]

אתה מוציא אותי מקו המחשבה...

אולי יהיה לי מספיק כשאמצא אהבה.  אבל זה הרי האם-אמא של האטצ'מנט, אהבה.

אליאב

[מחייך ומהנהן אל שאול הנהון גדול בראשו, כמי שהצליח להוכיח משהו לעמיתו הסתום מעט]

אהה.   כשתמצא אהבה. בדיוק

שאול

אבל זה אטצ'מנט!

אליאב

[שוב חוזר על תנועת ההנהון והחיוך]

זה אטצ'מנט, בדיוק.

שאול

[מושך בכתפיו ומחליט להתעלם מאליאב]

רציתי להגיד:  אבל כשאתה מאוהב, פתאום השדרה נפתחת בפניך. בבת אחת מובן לך ההגיון של בתי הקפה בכל פינה,  יחד עם הפאבים והפיצוציות על כל צעד ושעל. הגיון של אלכוהול וסיגריות, והחופש ללכת ברחוב ולהשויץ. כתמי הגועל שעל המדרכות נעלמים יחד עם הביוב הפתוח בשיינקין פינת שדרת רוטשילד. אפילו לא צריך להיות מאוהב בשביל זה. מספיק להיות בתוך המין. בתוך העולם המיני.

רועי, אביר המדיטציה

בהמשך לדבריך, אתמול קניתי נעליים.

אתם מכירים את התחושה כשמוצאים משהו שממש רוצים, והוא גם זול, והכל מסתדר בדיוק, ואז אתה מרגיש בהיי כמה ימים, הנעליים המדהימות האלה שלך, עד שנמאס לך, לא רק מהנעליים אלא מהכל?

ככה זה גם עם בחורות יפות ברחוב.

שאול, אביר היגון

בדיוק, בחורות יפות ברחוב, אינן אלא מקרה מוקצן של נעליים נחשקות

אליאן, עלמת היגון האדמונית ארוכת הרגליים

[ראשה מוטה מטה, עיניה סוקרות את השטיח]

הי,הי אני מבקשת למחות! מה לשנאת הנשים הזאת ולנו.

שאול, אביר היגון

סליחה, לא התכוונתי.. בכל מקרה התכוונתי נעליים חדשות, לא משומשות.

טיך נאת האן, נזיר פנאן

[מסדר את גלימתו בתנועה מהירה של יד מונפת לכתף הנגדית]

התקווה היא לפעמים הרגל מגונה. בטלויזיה, ברדיו ובעיתונים, המומחים לחיים הטובים אומרים לנו שוב שוב להיות אופטימיים, לקוות לטוב. אבל בעצם, אנחנו מקריבים את רגע ההווה למען התקווה. מוכרים את אושרנו ומשלמים כל חיינו את המשכנתא, בתקווה לתת לילדינו משהו ביד. אין זה אלא הגהנום הפולני בהתגשמותו עלי אדמות.

פגשתי בוייטנאם נער צעיר ששתי ידיו ורגלו השמאלית נקטעו. הוריו ושניים מאחיו נהרגו במלחמה.  לא היה דבר שלם ממנו בכל העולם. ולא בגלל שקיווה למשהו – בגלל שהפסיק לקוות והתחיל לחיות.  היפיפיות התל אביביות לא הזיזו לו כהוא זה. הוא לא בנה עליהן בכלל.

שבת שלום שתהיה לכם.

[לוקח פעמון ומקיש בו. שאר היושבים במעגל קדים לו ומהנהנים ברכה]