החיים הם במקום אחר

(בית העיוור נמצא בקומת קרקע. הבית כולל רק חדר אחד ומטבחון, ליד דלת הכניסה. על הקירות תמונות רבות, על החלון הגדול וילונות. בייגה, כלב הנחייה, רובץ מהורהר בפינת החדר)
ע' יושב על מיטתו ובוהה בחלון. הוא קם, ניגש לשולחן גדול שעליו מחשב, אוחז בעכבר ומקיש על מקלדת מיוחדת.
קול גבר מהמחשב:
" .. המוזיקה החלה לנבוע בונציה, במהלך חורף 1972, באי הקטן ג'ודקה ,בבית ענק שהשקיף על הלגונה.   המבנה הבסיסי של המוזיקה נוצר שם, בין צפייה בלטאות על קיר הבית, לישיבה בבאר המקומי, כשאני מקשיב לגנדוליירים מובטלים שהתאמנו על O Sole mio.
'אל תביט עכשיו', הסרט עליו עבדו החברים שלי, התרכז בסדרת של אסונות בלתי צפויים שעוברים על בני זוג. לעיר ונציה היתה נוכחות מבשרת רעות בסרט. ניק רוג, הבמאי, היה חוזר ומזכיר לכולם את המוטו של הסרט: "We are not prepared" "**
Robert Wyatt

בחוץ נשמע רעש וע' מפסיק את המחשב.

שכנה צרחנית: "יא זונה! את חושבת שאני לא יודעת מה היה פה ביום חמישי? את מי הבאת הנה? "
בת של שכנה: (אומרת משהו מתגונן בקול פחות צרחני)
שכנה צרחנית: "עכשיו את מנסה לשחק אותה מלאך, אה? זה לא יעזור לך. זה לא יעזור לך, זונה! אני ארדוף אותך כל עוד תחיי פה על חשבוני! ואת תשמעי בדיוק מה יש לאמא שלך להגיד עליך"!

ע' מרכין את ראשו בין ידיו, וסותם בהם את אוזניו.

עוור וטוב לו. טוב, הוא אומר לעצמו, לפחות אני לא כושי.

ואז הוא קם וניגש לטלפון ומחייג בחוגה המיוחדת

שכנה (מרימה את השפורפרת, עדיין בקול צרחני) : "מי זה"?

ע' (שקט, מתנצל) : "שלום, זה ע'. סליחה שאני מפריע. רציתי לבקש קצת סוכר, אם יש לכן"

שכנה (שקטה יותר, במעבר חד לקול נחמד): "אה, שלום לך מר ע'! אני אשלח אליך את הבת שלי"
[סוגרת את השפורפרת ואומרת לבת, קולה נשמע מן החלון]: "תקשיבי לי עכשיו, אני רוצה שתלכי לע' המסכן ותביאי לו סוכר. ואל תעשי לו את התרגילים שלך, את שומעת!? את מסוגלת להכל"

ע' נעמד וממתין מתוח. הכלב בייגה נעמד גם הוא, מביט בו בציפייה. כעבור כמה רגעים נשמעת דפיקה מהוססת בדלת. ע' הולך אל הדלת, ובייגה הולך אחריו.

ע' (פותח לה את הדלת): "כנסי בבקשה"

בת השכנה נכנסת, שמה את צנצנת הסוכר על השיש במטבחון: "שמתי את זה פה"

היא אוספת בידיה את ידיו של ע' ומביטה בו. ע' מרכין את ראשו, נבוך. אחר כך היא מלטפת את שערו, לוחשת "תודה שהצלת אותי".

ע' (נבוך מאד): "לא, לא, בדיוק הייתי צריך סוכר"

הבת (לוחשת): "אני יודעת"

היא מתקרבת לתת לו נשיקה, אבל הוא מסיט את פניו. מבחוץ נשמעת השכנה צורחת: "איפה את? כמה זמן זה לוקח לך? אמרתי לך לא לעשות תרגילים"!

הבת: "תודה, חמוד". (יוצאת)

ע' ובייגה מביטים בה מתרחקת, ע' סוגר את הדלת. אחר כך הוא שב למחשב ומפעיל אותו שוב.

קול גבר מהמחשב: 
 "בראשון ליוני 1973, לילה לפני שהלהקה החדשה התאספה לחזרה הראשונה, נפלתי מהקומה הרביעית ושברתי את עמוד השדרה. הועברתי לבית חולים Mandeville לשמונה חודשים. הם הצילו את חיי ולימדו אותי איך לחיות בכסא גלגלים. 
 שלושה חודשים שכבתי בלי תזוזה על גבי, מביט בתקרה של בית החולים הציבורי, שם ישנתי באולם שינה סוריאליסטי עם כעשרים אנשים נוספים שחייהם נחצו ברגע אחד; קורבנות של נהיגה פרועה, תאונות עבודה, היפוך לא זהיר על טרמפולינה, קפיצה מחלון בעת שוד. כולנו נאלצנו לחשוב על עתידנו. התחלתי להשלים עם העובדה שלא אהיה מתופף יותר, ושלהמשיך בנדודים בדרכים יהיה קשה מאד. עלי להתרכז בהקלטות אולפן, ולשיר יותר. אוכל לבחור מוזיקאים שונים לשירים שונים. לא אצטרך להשתמש באותם כלים תמיד. אובדן רגלי עשוי להעניק לי צורה חדשה של חופש (הפורץ החתולי שקל גם הוא קריירה חדשה, בתחום ההונאה)" **

** רוברט וייט wyatt , מתוך טקסט שכתב למהדורת 1998 של אלבומו Rock Bottom, האלבום הכי יפה שיש (טוב, לצד עוד כמה הכי יפים), שם הוא מספר איך נולד האלבום.

Your'e lunacy fits neatly with my own
,my very own
wer'e not alone