החיים הם במקום אחר

2. שכחתי  להביא  את מכשיר השמיעה שלי, ואני לא שומע מה המורה אומרת. היא עושה לי סימנים, מעוותת את שפתיה ואת פרצופה בכוונה גדולה. אני לא מבין. בסוף, באיחור גדול, אני קולט מה היא רוצה: לעצום עיניים.  ולדמיין ריח של פרי הדר בחורף.  אני חושב על לימון. קליפתו הצהובה, לתקוע בה ציפורן ולקרב לאף. או בעצם, עליו הירוקים כהים, החזקים. כשמקפלים אותם או תוקעים בה אותה ציפורן, ומקרבים לאף, עולה ריח נפלא, ורסיה עדינה על פרי הלימון, עם מעט מתקתקות.  לשאוף פנימה את החמצמצות המרעננת. מנהג שכזה, בדרך לחדר ההורים, כשחולפים במדרכה ליד הבית הישן שלנו. אלו העצים שאבא שלי שתל, ועכשיו מטפל בהם שמעון, הבן המאומץ שלנו.    עכשיו צריך, היא אומרת לי (ואני כולי מעוות הצידה, ראשי נוטה לכיוון היד שלוחצת על אוזני בניסיון לשמוע, ובו בזמן להיות רגוע, קשוב ומדיטטיבי] לנסות להריח את השם שלי.   אבל השם שלי נמצא למטה, מבהיק בתהום השחורה באותיות לבנות ששום ריח לא נדבק אליהם.  אני מנסה לעטוף אותו,כמו שהיא אומרת. לעטוף אותו בצהוב של הלימון. הוא דוחה זאת מעל פניו ונשאר חסר ריח.  אני מריח את הלימון, כמו פעם,  אבל לא את השם.  שיעלה עשן, היא אומרת, אל תוותרו לו.  ואני שם את אותיות הפלסטיק המתות האלה  מעל הגריל. לכל היותר יש כאן ריח של עשן שהיה גם קודם. השם לא רוצה להריח.

 חביבה פדיה

3. התרגיל: "השם שלי הלך לרבע שעה. נעלם".

זה היה מאד מבהיל, מייד בהתחלה.

להיות חשוף ככה, בארץ זרה.  

בלי שיהיה זמן להתכונן.  להכין מים מינרליים, קרם הגנה לעור של ד"ר פישר, מקדם 34 באריזת פלסטיק חומה, כובע, פנס.

בלי בית לחזור אליו.

נכון שהבית שלך לא משהו. כשנפלט לך "הבית שלי", מייד אתה מתקן ל"דירה שלי".

אבל כמה שאתה מתגעגע עכשיו לבית ולדירה,  עכשיו בלי שם, בלי מערכת סטראו צנועה ודיסקים ישנים של זמרים מתחילת שנות השבעים.

בלי כסא ובלי קירות.  חשוף לכל מי לכל אחד שיבוא ויציק ויצחק עליך.

ואתה מנסה לשנן לעצמך את השם שלך, כמו שהיה כתוב באיזה ספר הדרכה או מדע בידיוני שצריך לעשות:

"קוראים לי....     קוראים לי...."

זה עושה את הכל גרוע עוד יותר. איזה פחד.

ובתוך הסיוט אתה לא שוכח, מצד שני, לכעוס על עצמך:

האם זו לא ההזדמנות הגדולה עליה חלמת בלילות בדידות ארוכים, ליד מערכת הסטראו הדפוקה והדיסקים הישנים?

לזרוק הכל מאחוריך, את הרכוש המיותר והציפיות הנכזבות ותחושת הכישלון.

ולסוע להודו.  בלי כלום, כמעט. בגדים – קונים שם.

אז למה עכשיו אתה כולך רק פאניקה?

זאת ההזדמנות הגדולה שלך, אבל אתה פחדן.

פחדן או לא פחדן, תנו לי אותו בחזרה!

  עודד פלד

4. התרגיל: לכתוב על השם שלי לפי בית אחד של "לכל איש יש שם" של זלדה.

   זלדה

חטאיו – נתנו לו את שמו הפרטי, זה שבו כינה את עצמו. שם סודי – הוא טרח כל חייו להסתיר אותו, דווקא מתוך תחושה שאותו שם סודי, מעוות, מפלצתי כמעט – אותו שם סודי מתגלה בכל תנועה קלה שהוא עושה בהיסח הדעת , בכל רגע של שכחה בו הוא מהמהם לעצמו דברי עידוד ביקורת, או שולח יד מבלי משים לאיזה חלק בגופו. ככל שנעשה עסוק ואובססיבי בפרוייקט ההסתרה, כך גברה בתוכו התחושה שכולם יודעים את הסוד, שהוא זועק ממנו בבוגדנות בכל צעד שלו בחצר המשק.

כמיהתו היתה בדיוק ההפך מחטאיו.      חטאיו נבעו אמנם מכמיהתו  - אבל באיזו דרך מעוותת.  

היה יותר ויותר קשה להסביר זאת לאחרים. הוא הלך והסתבך בתוך עצמו.  הפכתי לצרה צרורה, אמר לעצמו. לצורר של עצמי.

ככל שהעמיק בחטאיו, הפכה כמיהתו גדולה ורחוקה יותר.  והוא חזר להתבוסס בחטאיו.