החיים הם במקום אחר

בשנים שחלפו שמתי פעמי אל האקדמיה והשכל השכלתי. אחת מחוויות המפתח שלי שם קשורה ליזהר. למרבה הצער, הוא לא לימד אותי (דודתי זכתה לכך, וסיפרה לי עליו בעיניים נוצצות. כאשר נפגשו לראשונה עם יזהר, במעגל על הדשא , היתה שתיקה. יזהר שבר את השתיקה כששאל את קבוצת התלמידים: "במה אתם חושבים שאני אוכל לעזור לכם?").   אבל פעם לקחתי קורס בשם "מבוא לתרבות ישראלית", שריכז אותו פרופ' חנן חבר, איש גבוה ומעוגל פנים ומשקפיים, שכרסו הדובית הובלטה ע"י הסוודרים הירושלמים הנושנים שלבש.  בניגוד לרוב המרצים, שעוררו בי אכזבה ואף מיאוס כמעט מייד, פרופ' חבר יצא דופן בחריפות שהקרין, ובעיקר באיכפתיות מסוימת שהקרין כלפי הדיאלוג עם התלמידים, אותו דיאלוג שרוב המרצים העדיפו להחניק בעודו באיבו. דעותיו הרגיזו אותי נורא – אותו סיפור ידוע [דשתי בו יותר מדי בבלוג הזה] של שמאל דווקאי שהוציא אותי מדעתי. אבל בכל פעם שנתתי ביטוי מילולי לכעסי, הוא התייחס לדברי בכבוד, בניגוד לשאר המרצים שהיו מוכנים לקבל את התלמידים רק בתור מקהלה יוונית שתפקידה לצחוק אחרי הבדיחה השחוקה על ראש הליכוד המנוול.     יום אחד קראנו את "השבוי" אצל פרופ' חבר בכיתה.  חבר הקריא את שתי הפסקאות המסיימות, ואמר לנו בערך: "אני זוכר שכשלמדנו את הסיפור הזה בבית ספר, תמיד שנאתי אותו, ולא ידעתי למה.  ואז, יום אחד, שנים אחרי זה, הבנתי: הסיום הזה, הגיבור שנמלט מההכרעה המוסרית, ובמקום לשחרר את השבוי בורח במבטו אל השדה המופז באור השקיעה". וזו, אמר לנו פרופ' חבר, גם הפחדנות של ס.יזהר, שלא העז לבקר עד הסוף את הציונות, שנלחם במלחמת השחרור ונשאר ציוני, ואף כיהן כחבר כנסת מטעם מפא"י, ולכן ברח מההכרעה המוסרית. [*** כאן תבוא ביקורת נזעמת על השמאל הרדיקלי. מכיוון שהיא מתייחסת לעבר, אינני מתנצל עליה ***] ישבתי בשורה האחרונה בחדר שבקומה השלישית של "גילמן", והרגשתי איך זה שוב קורה לי: הכעס, התדהמה, ההתלבטות אם לאמר משהו או לשתוק. אנשים דיברו – כרגיל חזרו החריקו על דברי המרצה או הקצינו אותם. לבסוף לא התאפקתי, ושאלתי בקול שלתרעמתי יצא קצת רועד: "אתה לא חושב שהוא עשה את זה בכוונה? שזאת היתה הכוונה שלו, להראות שהוא לא מושלם, שהוא מתלבט?"  אני לא זוכר מה פרופ' חבר ענה לי, רק את פניו מהנהנות אלי, רציניות ואומרות כבוד.  ובכל זאת, חומה פעורה ביננו.  אמרתי לעצמי שמעולם זה לא היה ברור יותר: השמאלנים האלה פשוט לא מסוגלים להבין את מה שאמרו לנו החכמים כבר שהיינו בכיתה גימל: שהחיים מורכבים, שאין בהם שחור ולבן.    פרופ' חבר התמנה בערך באותו זמן להיות ראש החוג לספרות, וניסה לעשות שינויים בחוג שנשלט כבר עשרים שנה ע"י מנחם פרי. אבל בסופו של דבר מנחם פרי נלחם בו וחתר תחתיו בכל הדרכים הנלוזות המקובלות באקדמיה, וחבר נאלץ להתפטר כעבור תקופה קצרה.     

  חנן חבר

ארבעת הנובלות בספר נכתבו במהלך מלחמת השחרור ומתארות אותה מנקודת מבט של גיבור דומה, גבה קומה ומתלבט.  זאת תכונתו העיקרית, שהוא מתלבט.  ב"בטרם יציאה" הוא מתלבט בשאלה הנסתרת, שכמעט נותרת דחוקה מתחת לפני השטח, שאלת עצם יציאתו לקרב והסיכוי הלא קטן שימות באותו קרב. הוא מתלבט בין התלהבות נעורים מהקרב הקרוב, לפחד ממוות, למרמור, לתהיה האם זה שווה. [*** מכאן אני מתחיל להרצות את דעותי. הלוואי ויכולתי להיפטר מדעותי, או לפחות מהצורך להרצות אותן בבלוג ***] יש עובדה אחת שההיסטוריונים החדשים משכיחים : במלחמת העצמאות נהרג אחוז אחד מהאוכלוסיה היהודית. אם נעביר זאת לגודל האוכלוסיה היהודית של היום, יותר מחמישים אלף איש. הסיכוי של נער בן 18 למות היה כמובן הרבה יותר גבוה מאחד למאה,  כיוון שהאוכלוסיה כוללת נשים, זקנים וטף.  ישראל מעולם לא היתה קטנה ומותקפת יותר מאשר במלחמה זאת.  אני מקדים ואומר זאת, דווקא משום שאני מסכים עם התגלית הגדולה של השמאל הרדיקלי, כלומר שההיסטוריה הציונית אינה נחלקת לעידן תמימות וגן עדן מוסרי עד 1967,  וסדום ועמורה לאחר 1967 ו"הכיבוש", שהוא אב-כל-חטא, ואם רק נפסיק אותו ונחזור ל"גודלנו הטבעי" יפסקו כל הצרות.   לא, צודקים מי שאומרים שהצרות התחילו מתחילת הציונות, ובייחוד מ-48, שהיא שנת "הנכבה",השואה, של הפלשתינאים. ב- 48 בוצע כאן טרנספר, והטרנספר הזה הוא הפצע שמעולם לא הגליד,  החטא שלתיקונו מייחלים הפלשתינאים - באמצעות שיבה אל כפרים שהחינוך הפלשתיני הפך לגן עדן אבוד, כפרים שלא קיימים כבר 57 שנה, ועל חורבותיהן קמו יישובים יהודיים וקמה אוניברסיטת תל אביב שבה התגולל פרופ' חבר על מוסריותו הלקויה של ס.יזהר.   אבל יזהר הפליא להבין כבר אז את עומק הפצע הפלשתיני, ובכך אולי היה יחיד בדורו:

כלום אלו [היהודים] שיגורו בכפר הזה [חירבת חיזעה, הכפר הערבי את תושביו מגרשים החיילים] – לא יצעקו הקירות באוזניהם? כלום אותם המראות, זעקות שלא נזעקו, התמימות המבוהלת של צאן המום, כניעתם של חלשים, וגבורתם, ... – כלום לא ירחישו את האויר כאן שפעת צללים וקולות ומבטים?

(חרבת חזעה, עמ' 87)

ואפילו בחירבת חיזעה, הסיפור שתקוע כמו נעץ כואב בתחת של הציונות, הסיפור שכזכור עיבודו הטלויזיוני נפסל לשידור מסיבות פוליטיות בסוף שנות השבעים, הסיפור שעושה השוואה מפורשת בין גלות בני ישראל לגלות שהם כופים על הפלשתינאים, הסיפור שבו, כדרך אגב,  מתגאים הלוחמים העבריים במעשי התעללות מזעזעים בבעלי חיים – אפילו שם הגיבור מתלבט. הוא לא יודע מה לעשות עם כל מה שמציק לו:

 "רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היה בי דבר מרדני, מנפץ הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. היתה בי מפולת מהממת. היתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אימו המאופקת בזעם דמעות אין-קול, ויוצא לגולה, נושא עימו שאגת עוול, וצווחה כזאת שלא ייתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת מצוא – אז אמרתי למוישה 'אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!" ולא רציתי שקולי ירעד.

ומוישה אמר לי: "אתה, שוב אתה מתחיל!"

וידעתי שכלום לא יצא מזה.

ונעשה לי חבל, חבל עד להיחנק.

ושוב, כמו  ב"שבוי", יש בפיסקה האחרונה בריחה אל פסטורליה גדולה של שקיעה, שאנשים [מהשמאל הרדיקלי ומכל קשת הדעות הפוליטיות המחורבנת] אינם מבינים את האירוניה המרירה שבה. וכך יזהר, אדם שהיה לו האומץ והראיה המוסרית של יחיד בדורו, הופך , בעיני אותו שמאל רדיקלי, למי שלמרות כל החינחונים שלו הוא ציוני גזעני כמו כל השאר. אנשי השמאל [\\\ שוב אני משמיץ אותם, במקום לברר מה יש לי מהם ולמה אני לא מניח להם כבר.  \\\]  ["אנשי השמאל" מובאים כאן בתור דוגמא, ואותו דבר יכולתי להגיד על כל מיני אנשים אחרים  עם דעות אחרות]  אנשי ה ^____^  לעולם חיים באיזה יקום אידאלי, משעמם בעצם, ומבקרים את הסובבים אותם שאינם עומדים באותם אידאלים נשגבים. אידאלים שלעולם, בעצם, לא היו עומדים במבחן המציאות המסובכת כל כך.  בכך הם חוטאים בשנאת האחר,בנרגנות-תמיד, בהתנשאות, ובחוסר אמפטיה הן אל הצד שהם מבקרים (הישראלים [למשל]) והן אל הצד איתו הם מזדהים (הפלשתינאים [למשל]), שבעצם אינו מוכר להם כלל, ומשמש להם כלי תאורטי מופשט.    ודווקא מתוך ההתלבטות היזהרית באה המוסריות האמיתית, מוסריות של כאן ועכשיו, מוסריות שאינה מביאה לפעולות נחרצות בסימן קריאה, אבל מעמידה בסימן שאלה אמיץ את הכל.  

"פתאום אתה מתחרט חרטה על עצמך ועל היותך כמו שאתה. וכשאתה נזכר איך בתוך כל התכונה הגדולה והמעשה הגדול שנעשה, שסופג לתוכו את כל מאתיים, או שלוש מאות, ואולי גם ארבע מאות האנשים הטורחים בו, ומתרומם עליהם ועל הוויתם, ומניח את כל יתר הדברים שאינם מסייעים לו במישרין – דבר איש ואיש, דבר איש וביתו אי שם, דבר איש ונפשו יחידתו, דברי סרק פעוטים ושוממים – לא זו בלבד שאינך יודע מה כן ומה לא, אלא שמעיקרו אדם אינו שוכח את הוויתו המעטה גם בנוע הקרקע תחתיו."

(שיירה של חצות, עמ' 170)