החיים הם במקום אחר

[זה סתם פוסט קטנוני ורע לב, בחלקו הראשון. אל תקחו אותו בשום פנים ואופן ברצינות].

[בגלל שהוא כל כך קטנוני וכו', הוספתי לו קטע עתיק מן היומן שלי, חלק של "הבפנים", שבו זרחין מוזכר ואני מדבר באופן מענין יותר, לטעמי, על נושא דומה. ]

[אני נוסע ממש עכשיו (מאחר כרגיל) לכמה ימים (ריטריט, אלא מה) לכן לא אוכל להגיב על תגובותיכם מייד]

1. חוץ

לכבוד: שמי זרחין

מאת: איתי(), תלמידך לשעבר

הערב היה הערב הגדול שלך. זכית בפרס הבמאי הטוב ביותר, והתסריט הטוב ביותר. הסרט שלך, "אביבה אהובתי", זכה בפרס הסרט הטוב ביותר. אשתך זכתה בפרס העריכה הטובה ביותר, לסרט שביימת. גם את פרסי השחקנית הטובה ביותר ושחקנית המשנה הטובה ביותר קיבלו שחקניות הסרט שלך.

רציתי גם אני לתרום את תרומתי הצנועה, ולהעניק לך פרס אישי, פרס "מורה התסריטאות המסרס ביותר". 

הגעתי לבית-הספר-לטלויזיה-וקולנוע-ע"ש-סם-שפיגל צעיר (מנטלית) ונלהב (נכון יותר נרגש – החוברות שהבית ספר חילק בירושלים, עם התמונות של הצעירים הזוהרים, תלמידי הבית ספר, והתואר "בית הספר הטוב ביותר לקולנוע באירופה" – עבדו חזק על האזור במוח שלי שאחראי לייצור פנטזיות). 

אחרי חודש איתך כמורה הראשי, הוכחד בי כל חשק לכתוב ולו שורת דיאלוג אחת. הכרתי את הסרט שלך, "לילסדה", ואהבתי אותו. "לילסדה" הקרין חום אנושי והומור וחיבה אל הפרטים הקטנים שעושים את חיינו.  תכונות אלו נעדרו לחלוטין מאישיותך. אתה שפעת, כלפי התלמידים, עוינות, קטנוניות, קנאה וצרות עין. מעין רגש נחיתות איום הוביל אותך בכל מעשיך כמורה. רגש נחיתות מוזר, הגורם למי שבעמדת כח לנהוג כלפי מי שכפוף לו באלימות. היה פחד בעיניך, התגוננות שגרמה לך  לנסות ולרמוס בתלמידיך כל ניצוץ של יצירתיות. כאילו אילו מישהו היה כותב תסריט טוב, היה בכך אישור לנחיתות שלך. דפוס דומה אפשר למצוא אצל self made man מאז ומעולם – אם זה מנהל משרד פרסום (שהצליח להתבלט בזכות הבוטות של הקמפיינים שלו, שנפסלים תמיד לשידור), הכופה עצמו על כל בחורה שהוא רואה כאילו היה זין מהלך על שנים (כפי שמשתמע משמו); ואם זה פוליטיקאי בכיר מאד שרודף כל חייו אחרי מתנכלים סמויים מהעין הטומנים לו קנוניה; או דיקאן פאקולטה מכובדת שחוזר במאמריו ובמחקריו וראיונותיו ובכל מקום אפשרי אל עלבונו של הילד שגדל בעוני ליד שכונת מיליונרים; ואם זה רס"ר בסיס או מטבח, שנפלו לידיו כמה לבנבנים ממושקפים, ועכשיו הוא יכול להראות להם למי יש יותר גדול.        אני זוכר, שֵמי, שאמרת פעם, כשנדמה היה לך שעיכבו אותך יותר מדי במחסום משטרתי, "אני רגיל לזה. אני קורא לעצמי "יהודי ערבי"".  ובגלל שאתה רגיל לזה, רגיל לראות את עצמך ככזה,  אנחנו התלמידים, אשכנזיים ומזרחיים כאחד, נאלצנו לסבול.  נכון, לא רק בגללך. גם בגלל הכוחניות ותאוות הסירוס השולטים בבתי הספר לאמנות בארץ בכלל, ובתחום הקולנוע בפרט.    אבל איך השתלבת מצויין במערכת הזאת! הסתובבת בגאווה של תרנגול, היית המסרס הראשי.  

ברור לי עם זאת, שאני ורק אני אשם, אם בכלל יש פה אשמה. אני זה שבחר לקחת אישית את עלבונותיך, שגם אם היו לגופו של תלמיד ולא לגופה של כתיבתו, הרי שהיו מכוונים לכולם (או כמעט לכולם – היתה אחת או שתיים שמסיבות אישיות לגמרי זכו מדי פעם לאיזה דבר שבח זחוח מפיך). אני זה שבחר לבוז לך, כי הסרט הנערץ עליך היה "הכי טוב שיש". אני זה שלא חשק שיניים. אני זה שבחר לעזוב בסוף השנה.  אבל אתה – לפעמים אני שואל את עצמי – כשאתה כותב את התסריטים האנושיים כל כך שלך, לא עובר לך בראש איזה רגע בו ירדת על אחד מתלמידיך, האם לא נפרש לרגע, לנגד עיניך המזרחיות, מבט מצוקה בעיני אותו תלמיד ?