החיים הם במקום אחר

1.

באותו יום יצאנו בשבע למדבר.

בשעה שלוש כבר היינו אחרי יום מלא אירועים. בין השאר פגשנו ליד בית ספר שדה משפחה ענפה של יעלים שהסכינו כנראה לגמרי לנוכחות בני האדם, כמו עם נוכחות התהום של המכתש (ראו בתמונות את השניים הנאבקים על סף התהום), והתגודדו בסמוך מאד אלינו, כמו נותנים photo oportunity.  מייד אחר כך עלינו מעלה מעלה, ועצרנו לשהות ארוכה מעל תהומות המכתש, מחפשים טיפת צל בין הנקיקים. מבודדים זה מזה, השקפנו אל התהום למטה, יחד עם עופות דורסים גדולים.  

משם המשכנו לחורשת אורנים הזויה, שמישהו (כמו הקק"ל, אני מניח) החליט לנטוע בלב הישימון. כל כך לא מתאים, ועם זאת – מעט צל!     שהינו שם שעות ארוכות, בסופן העבירה לנו ל', המורה, מדיטציה. ישבתי בין העצים, מנסה איכשהו להחזיק את הגב ישר ולא לחשוב על הנמלים שמן הסתם מטפסות עלי עכשיו. לפתע שמעתי קול מוזר, מעין נחרה רמה, ואחריה קולות צחוק. לא התאפקתי ופקחתי את עיני. שוב נשמעה הנחרה, וראיתי בחור אחד מולי משתדל להתאפק, אבל מתפקע מצחוק.  חשבתי לעצמי שלא יפה לצחוק על מי שנרדם. אבל אז ראיתי שהבחור, ועוד מישהו, מביטים לכיוון שמאל שלי. סובבתי את הראש וראיתי עדר של כבשים משונות, בעלות שיער חום ארוך בראשן, מצטופפות תועות, רומסות אחת את השניה. עדר ללא רועה, מביטות בנו בתלונה – באיזו רשות לקחנו להם את החורשה?  ואכן, הבעלות שלהן על החורשה היתה רשומה בגללים שהיו מפוזרים בכל מקום בין מחטי האורנים.    אנשים לא הצליחו להפסיק לצחוק. מישהי קמה מהמדיטציה כדי להציל את התיק שלה מהעדר אוכל הכל. ל' אמרה: "יש לנו אורחים". אחרי כמה רגעים של קולות נחירה ושאר קולות מוזרים שהוציאו החיות, ובתגובה קולות צחוק של המודטים, ל' שאלה: "ומה הלב מרגיש עכשיו?" ושוב נשמעה נחירה, ושוב פרצי צחוק. נזכרתי בשאלה שמישהו שאל את מ', המורה השני, יום קודם: "אם מה שאתה אומר נכון, והלב של כל אחד מלא בחמלה לזולת, איך זה שאנשים צוחקים כשמישהו מחליק על קליפת בננה, גם אם הם יודעים שנגרם לו סבל?" האם הצחוק שלנו עכשיו דומה לצחוק ההוא? ל' שאלה "ועכשיו?" ושוב נחירות וצחוק, וריחמתי עליה, למרות שבכלל לא בטוח שהיתה באיזושהי מצוקה. במקביל לטשתי עיניים מתפלאות בכבשים, שעכשיו הקיפו לגמרי אחד מאיתנו, בחור מתולתל, עם מראה של רועה צאן צעיר ויפה, שישב מעט בצד בישיבה של מודט מצטיין, בעיניים עצומות וחיוך קטן, ולא זז גם כשהכבשים הקיפו אותו לגמרי בצעדתן הנבוכה והפיסחת, מצטופפות, עולות זו על זו ועליו. מדי פעם ניסיתי לעצום עיניים בשביל ל', אבל הסצינה משכה אותי כמו את רוב המודטים.  עכשיו הצטרפו לכבשים עיזים, שהוציאו קולות מוזרים עוד יותר, בחוצפה הרגוזה האופינית להן.  ואז נשמעו גם נביחות כלבים. ואחריהן  קולות משונים, בלתי מזוהים, שהתגלו כשייכים להתגלות המשונה ביותר בחיזיון – גוף דק, של אישה או נערה כנראה, עטוף מכף רגל ועד ראש בשחור, כמו נינג'ה, עם ניצנוצי כסף, רכובה על חמור לבן (נשבע לכם), ומכה מדי פעם במקל שבידו, לא בכבשים הסוררות, אלא בחמור. ואחר כך עוד גוף דק, קטן עוד יותר – ילדה ככל הנראה – עטופה גם היא כולה שחורים, רכובה על חמור לבן קטן יותר. התלבטתי: לצלם או לא? "לא נעים" ניצח, כרגיל. אחר כך, בסיום המדיטציה, כשיכולתי לצלם, העיזים והכבשים נתערבבו בחורשה והרועות נעלמו ובצילום לא יצא כלום.

החצב, פורח איכשהו אחרי יותר מחצי שנה ללא גשמים. יש בו משהו פאלי וגברי, ובה בעת נשי.