החיים הם במקום אחר

נולדתי בדיוק חודש לפני שאמסטרונג נחת על הירח, רק חמש שנים אחרי. אבל איתמר מקבוצת "אוכמנית בוגרים", שהיה גדול ממני בארבע שנים והציק לי כל הזמן, מהרגע שנולדתי, אמר שאני הייתי על הירח לפני אמסטרונג, שאני בכלל נולדתי על הירח, ועדיין לא חזרתי לכדור הארץ.   אומרים שסבתא של גולדמן הגזבר, ביקרה אותו בקיבוץ באותו יום, וראתה את הנחיתה על הירח בטלויזיה במועדון לחבר,  אבל היא חשבה שזאת מתיחה של החבר'ה ולא האמינה.  ועזרא, שהיה ילד אחר מ"אוכמנית בוגרים", זרק עלי פעם, כשהייתי בן שש,  את הגלגל של העגלה שעליה העמידו שנים קודם את הטלויזיה במועדון לחבר, והוא פגע לי ברגל, בגיד אכילס.  הוא תפש אותי יורד לחדר של ההורים, במדרכה שליד הפעוטון, ורדף אחרי ואני ברחתי  בשיא המהירות, ולפעמים בחלומות אני עדיין בורח מעזרא, בשיא המהירות, כמו הקטור מאכילס, אבל זה לא עוזר לי היום כמו שזה לא עזר לי אז, הגלגל עף באויר  ופוגע בי, או שאני מתעורר מבוהל, משותק, רגע לפני.

היום קראתי בעיתון ששי טובלי השתגע (או נעשה מואר). הוא חושב שישויות מגלאקסית אוריון מדברות מפיו, ומעבירות לו מסרים בעלי אינטליגנצית-על. שי טובלי אינו עוד שי טובלי, אלא "הבודהה מאוריון", שמדבר מפיו.  בטוקבקים כתב מספר 46: "בישיבת החברים האחרונה הפך מזכ"ל הקיבוץ לטרקטור, לנגד עינינו המשתאות".    ונזכרתי איך לפני שלוש עשרה שנה עמדתי בפארק הירקון, בלילה, ליד הנחל הנוצץ אורות, קרוב קרוב ליואב. ויואב היפה והחמוד שתמיד רוצים לחבק, סיפר לי בלחש, -  הוא תמיד לחש, ותמיד חייך את החיוך הביישני שלו, שחיבב עליו את כולם - שהוא פגש מישהו בצבא.. ומאד התקרב אליו.. הוא חושב שאולי הוא אוהב אותו, אבל הוא לא יודע .. וגם היה בינהם משהו.. הוא לא יודע מה לעשות, הוא ממש מבולבל, הרי הוא אוהב את לי נורא.. לי מקסימה..  והבחור הזה הוא גם מקסים, אתה היית ממש אוהב אותו.. קוראים לו שי, שי טובלי.. אולי שמעת עליו.. הוא פרסם כבר ספר, אפילו שהוא ממש צעיר, בגילנו.. זה ספר ממש ממש טוב, אני אביא לך אם אתה רוצה... 

כולם מתים פה בזמן האחרון, או משתגעים, או מגיעים להארה.  עלי מוהר מת שבוע אחרי ששמעתי אותו מדבר ברדיו על זה שפול מקרטני כבר בן 64. והוא, מוהר, עוד לא הספיק להיות אפילו בן ששים.  כל כך אהבתי את הכתיבה שלו, הוא היה כמו חבר ותיק, חבר שפוגשים בעיתון במועדון לחבר ביום שישי. קצת כמו פליני, ומסטוריאני שמת כמה זמן אחרי פליני. טוב, זה היה מזמן!  אבל התחושה דומה. גם אלטמן מת, שבוע לפני מוהר. והבנאדם לא קיבל אף פעם אוסקר! רק על מפעל חיים. אין יותר את התענוג וההתרגשות של "מענין איך יהיה האלטמן החדש".  אין יותר לצאת מסוחרר ולדמיין איך תכתוב או תָרְצה על הלונג לונג שוט הזה, הסיבובי, שמכיל את כל הדברים הכי קשים לבימוי, כמו הרבה אנשים בתנועה. כלומר, יש, אבל  לא עם אלטמן.    תמיד רציתי לכתוב כמו מוהר, ליצור מין יקום רגוע, הסוקר בלשון מבודחת וכאילו ארכאית, ובהומור מרוחק ומושחז – מצחיק עד דמעות לפעמים - את הנעשה בעירנו. אני לא אתפלא אם הוא השפיע על הכתיבה שלי הרבה יותר מפוקנר וכל החברים גבוהי המצח האלה. טוב, פה אנחנו נכנסים לז'אנר "מי השפיע עליך" שזה בעצם חלק מז'אנר הראיונות לעיתון. ומוטב שנחריש. האיכר יצמיח לנו לחם.