[סתם, סתם, סתם. זה סרק. לא פוסט אמיתי. משהו לשבור שבר].
ג'ון ברימן / [שיר חלום] 14 / תרגם אריה זקס
הַחַיִּים, חֲבֵרִים, מְשַׁעֲמֵם. אָסוּר לְהַגִּיד כָּכָה .
בְּכָל זֹאת הַשָּׁמַיִם מַבְרִיק, הַיָּם הַגָּדוֹל מִתְגַּעְגֵּעַ,
אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מַבְרִיק, מִתְגַּעְגֵּעַ,
אֲנָשִׁים מְשַׁעֲמֵם לִי,
סִפְרוּת מְשַׁעְמֵם לִי, בְּיִחוּד סִפְרוּת גָּדוֹל,
הֶנְרִי מְשַׁעֲמֵם לִי, עִם הַבְּעָיוֹת וְהַצָּרוֹת
גָּרוּעַ כְּמוֹ אֲכִילֶס שֶׁאוֹהֵב
אֲנָשִׁים וְאָמָּנוּת גִּבּוֹרִים, שֶׁמְּשַׁעֲמֵם לִי.
וְחוּץ מִזֶּה אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי בְּתוֹר יֶלֶד,
(חוֹזֵר וָשָׁב) אֲפִלּוּ פַּעַם לְהוֹדוֹת שֶׁמְּשַׁעֲמֵם
אוֹמֵר שֶׁאֵין לְךָ
עֹשֶׁר רוּחָנִי.
וְהַגְּבָעוֹת הַשְּׁלֵווֹת, וְגִ'ין, נִרְאִים כְּמוֹ מִטְרָד
וְאֵיכְשֶׁהוּ כֶּלֶב לָקַח אֶת עַצְמוֹ עִם הַזָּנָב רָחוֹק מִפֹּה
לְתוֹךְ הָרִים אוֹ יָם אוֹ שָׁמַיִם, וְהִשְׁאִיר
מֵאֲחוֹר: אוֹתִי, כִּשְׁכּוּשׁ.
לפעמים יש רצון פשוט, לכאורה, ומכריע - לשים שיר ענק ומרומם וממוטט בבלוג. לאו דווקא שיר – זה יכול להיות משפט הורס של אחד מחכמי דורנו, פיסקה מזהירה מספר, ציור או תמונה מפעירי-פה, או מוזיקה שעושה אותך עלה נידף ובו בזמן רוח גדולה שנושאת אותך הלאה.
המתרגם אריה זקס כתב במידה רבה מחדש את שירו של ג'ון ברימן, מהבולטים במשוררי אמריקה במאה העשרים. על תרגומו הנועז של זקס ועל ברימן תוכלו לקרוא בהרחבה במאמר המצויין הזה של יובל לבנה. כאן אציין בקצרה שבמקור לא היו בשיר רוב השיבושים הלשוניים המקסימים שישנם בתרגום (אם כי הם כן מאפיינים את "שירי החלום" של ברימן).
לכאורה, השיר מדבר על שעמום. אבל כאשר קוראים אותו, נוצרת אצל הקורא הנלהב, שנתפש לשיר, התרוממות רוח משונה, שהיא בדיוק היפוכו של שעמום. התרוממות רוח של אלכוהוליסט ההופכת את דבריו המרירים על העולם לאמת גדולה ומתחכמת שהוא מטיח בעולם במרדנות. כן, בואו נודה שמשעמם לנו, לכל הרוחות, משעמם! והנרי, וג'ין והספרות הגדול ואכילס – שיילכו להזדיין. פעם אחת ולתמיד נצעק את האמת המר בעליזות מיואש. ואני מצטרף לזעקה הזאת, ומרגיש, לרגע, יותר מאזוב קיר לא פוטוגני, לרגע אני ברימן השיכור המשליך עצמו ללא היסוס לרגלי הנשים, ואני זקס הכהן הגדול של מסיבות היין.
קיבלתי את השיר במייל מידידה לשעבר, שגם היא בעצמה משוררת מצוינת. היא הכירה, כשהיתה ילדה, את אריה זקס, דמות נערצת בבוהמה. כשאני קורא את השיר, אני נזכר בכמה לילות בהם יושבים היינו על הבאר ומשתכרים, היא גומעת כוס אחר כוס, ואני – שיכור כבר אחרי שליש בירה - מתכונן לקחת אותה לשירותים להקאה. והחיים, חברים, נראו לי אז פתאום נורא מענינים.
"אתה חייב להתאמן! אחרת תהיה אמן גרוע ותגדל להיות מבקר אמנות!"
אנטואן דואנל מבהיר לבנו את ההבדל בין מי שעושה אמנות למי שכותב עליה, בסרטו המקסים של טריפו, "אהבה במנוסה". סרט אנטי-משעמם, שכשהאורות נדלקים אחריו כולם ממצמצים המומים מהחזרה למציאות הדלה, ומוחאים כפיים בביישנות למי שנתן להם כמה רגעים טובים יותר [ועם זאת, האם לשבת לצפות פאסיבי בסרט, בלי לזוז אפילו, זה לא ההפך מלחיות?] . מה עוד שניסים קלדרון התלהט והלהיט את היצרים לפני הסרט בהתלהבותו חסרת הרסן והחביבה מטריפו ("ראיתי את ג'יל וג'ים 17 פעמים ואז הפסקתי לספור") וביציאתו המוצדקת נגד גודאר ("הוא עשה מעשה נבלה כנגד טריפו!" " עשרים שנה הוא התקבע על הדבר הכי בורגני - שהוא לצאת נגד הבורגנות").
לא יודע למה זה חשוב בכלל. כלומר, יודע, זה לא חשוב בכלל. הרהורים והדים לראיון עם יאיר ניצני ברדיו:
- האם אני היחידי ששומע ב"לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול / תנו תנו לי רוקנרול" עקבות ברורים של סגנון הדיסקו דווקא?
"כל העניין הזה של המעריצות לגמרי לא היה מובן לי. מצאנו את עצמנו נוסעים כמה שעות להופיע ב.. דימונה, ופתאום כשאנחנו מגיעים, מותשים לגמרי, חבורה של ילדות צורחות וצורחות ובא לך להגיד להן: מה קרה לכן, השתגעתן לגמרי?! מה אתן צורחות?! זה רק אנחנו! ואחר כך בהופעה זה נעשה עוד יותר גרוע, הן צורחות עוד יותר. איך הן לא שומעות כמה גרוע אנחנו מנגנים?! ופעם אחרת אנחנו מופיעים, ודווקא מנגנים טוב, אבל אין צרחות. אז אתה כבר לא מבין בכלל מה הולך פה".
"לא ממש ידענו לנגן – אני בטח שלא. אז מה שנשאר לנו זה הסאונד. בסאונד השקענו".
"בא אלי שלמה ארצי, שעבד עם הד ארצי, ואמר לי: 'שמע, המוזיקה שלכם מחורבנת. אבל הסאונד – איך עשיתם כזה סאונד?' והזמין אותי לעבוד אצלם"