החיים הם במקום אחר

קראתי בזמן האחרון בין השאר שני ספרים.

הראשון הוא "השטן שבינינו – מדמוניזציה להידברות" של חיים עומר ונחי אלון. בספר הם מציגים את גישתם לטיפול, גישה שהם קוראים לה "טראגית", אבל נכון יותר לקרוא לה בשמה הנוסף: "אנטי-דמונית".  כי יותר משהם מציגים את גישתם, הם תוקפים ומקעקעים את הגישה הנגדית, לה הם קוראים "דמונית".  הם מחברים בין אידאולוגיות קיצוניות רצחניות כמו זו של הכנסיה בתקופת האינקויזיציה, או רוסיה בתקופת הטיהורים של סטאלין – לגישות ששולטות בפסיכולוגיה הקלינית, כמו הגישה של אליס מילר ב"דרמה של הילד המחונן", או זו של "הורים מרעילים" .

הגישות הדמוניות מנסות לעקור את הרוע השטני מהשורש – בין אם זה אויב חיצוני, הורה או בן משפחה אחר, או בתוך הנפש פנימה.  

מול גישות אלו, הגישה האנטי-דמונית מתיימרת לתת דרכי התמודדות אלטרנטיביות עם סבל, מתוך ניתוח של הלך הרוח הדמוני.  בגישה האנטי-דמונית הסבל נתפש כחלק מהחיים, ואינו נגרם אך ורק בגלל רוע של מישהו. "הטרגדיה [ובהתאמה, הסבל בחיינו]  אינה נגרמת מחמת רוע אלא כתוצאה בלתי-נמנעת של המפגש בין אישיותם של הגיבורים, על מעלותיהם וחולשותיהם, לבין הנסיבות שבהן הם פועלים".  לעיתים מוטב להסתפק בקבלה חלקית של הסבל, מאשר לחלום (כמו בגישה הדמונית) על איזו גאולה אבסולוטית, על עולם שבו הרע נעקר מן השורש. חלומות כאלו גורמים באופן מעשי לשנאה כלפי הגורם השטני, בין אם חיצוני לנו (כמו ברוב המקרים)  בין אם פנימי. השנאה גורמת לסבל ולאלימות.  מול אלו מציבים המחברים דרכים להתגונן  בפני תוקפנות תוך כדי המנעות מדמוניזציה והסלמה. המחברים שואבים השראה מהבודהיזם (נחי אלון), ומתורת ההתנגדות הבלתי אלימה של מהטמה גנדי (חיים עומר).

כצפוי למי שמכיר את בלוגי, הגישה של עומר ואלון עוררה בי הזדהות.    סבלתי שנים ארוכות בטיפול פסיכולוגי כושל, שהירבה בהאשמות כלפי הורי ובבירורים מילוליים שלא היטיבו איתי, ואף החמירו מבחינות מסוימות את מצבי הנפשי. את הטיפול רציתי בעצם להפסיק מהרגע הראשון, אבל בגלל מאמצי השכנוע של הפסיכולוגית, ובגלל הפקפוק הפנימי שלי, המשכתי אותו כמעט חמש שנים. כדי לסיים אותו הייתי צריך: 1. להגיע לויפאסנה לראשונה בחיי    2.  לברוח עד הודו.    גם הבריחה להודו לוותה בחששות גדולים של הפסיכולוגית שלי, בנוסח "אני חוששת לך, אתה נוסע לבד להודו בתקופה שאתה לוקח כל מיני סמים" זה סוג הדיבורים שתמיד עוררו אצלי את הפקפוק הפנימי, הקיים בי ממילא, שמא אני רוצה לסיים את הטיפול "בדיוק כשהגענו לנקודה משמעותית" – כלומר, דווקא כשהגענו לנקודה המשמעותית שפתרונה יוביל לחיים של אושר.  באופן כזה הופכים הפסיכולוגים כל טיעון של המטופל כנגדם או כנגד הטיפול ל"התנגדות" שמשקפת בעצם את הדפוסים הנפשיים הבעייתיים של המטופל. קרל פופר כבר עמד על הבעייתיות שבסוג הזה  של הסברים בלתי ניתנים להפרכה, שהופכים את הפסיכולוגיה ל"לא מדעית" – אל מול כמיהתה העצומה, כדיסציפלינה אקדמית, להתקבל דווקא אל אותו חיק נחשק של "המדע האמיתי", כלומר המדע המדוייק והאמפירי.

[אגב, המניעים של הפסיכולוגית שלי לא היו כלכליים. היא באמת חשבה שהיא יכולה להציל אותי, למרות (ואולי בגלל?) הדינמיקה הכל כך גרועה בינינו].

כשהגעתי לבודהיזם, הפכתי אותו אם כן לאנטיתיזה לטיפול הפסיכולוגי – אם ב"מערב" מחפשים את האמת ואת הצדק,  ב"מזרח" מחפשים את האושר.  לא יותר שווה?  החיטוט הארוך והכואב בעבר, לא עזר לי ואף גרם לי סבל נוסף, והנה אחרי שלושה ימים של מדיטציה אני בהיי שעושה לי פלשבק לאקסטזי.  ומכאן פיתחתי את הדיכוטומיה: במערב ובטיפול הפסיכולוגי מדברים ומדברים, בעוד שבמזרח ובבודהיזם שותקים את השתיקה שמעבר למילים.  בפסיכולוגיה מחפשים אשמים, בבודהיזם מחפשים שלווה ואהבה.   בפסיכולוגיה מתעלמים מהגוף, מאדירים את השכל,  ובבודהיזם חוזרים אל הגוף, אל המודעות האמיתית שהיא קודם כל מודעות אל הגוף.  בפסיכולוגיה מחטטים בעבר כמו חוקר המחפש אחר העדות המכרעת בפח אשפה, ואילו בבודהיזם מנסים להיצמד לרגע הזה, כאן ועכשיו.

[מי שמכיר אותי יכול כבר לקרוא בין השורות את הסתייגותי מהדיכוטומיה שעשיתי].

חשתי, אם כך, הזדהות עם הביקורת של עומר ואלון כלפי הפסיכולוגיה  ומהאלטרנטיבה  "המזרחית" שהם מציעים לה.  ובכלל, הספר שלהם נחמד וקריא ומעניין. מצד שני, לא יכולתי שלא להסתייג מכמה דברים בספר. 

ראשית, עומר ואלון עושים באופן ברור דמוניזציה של הגישה הדמונית, ושל כל הגישות שהם מכניסים תחת הכותרת הזאת. ההתנסחות שלהם ממש קיצונית, והם חסרי מודעות לאפקט האירוני שדרך התנסחות כזאת יוצרת כלפי מחברים הדוגלים באנטי-דמוניזציה.   

ועם זאת, דווקא החלק הביקורתי של הספר,  זה שיורד על תאוריות פסיכולוגיות, הוא המענין יותר. כשמגיעים לאלטרנטיבה האנטי דמונית, לחלק של הפתרונות, הספר נהיה פחות מענין. פרק אחד בספר מכוון הורים כיצד להתמודד בדרך לא אלימה עם ילדיהם המרדניים והאלימים.  "שיקום הסמכות ההורית" הוא המונח שפרסם את חיים עומר עד כדי יצירת פרודיות עליו.  אני לא בטוח  עד כמה הוא קשור באופן הדוק לתאוריה האנטי דמונית.

את הפרק האחרון, שמתווה סוג נוסף של פתרונות, אהבתי יותר. הפרק  מדבר על נחמה, ועל פשרה, ומושפע מהבודהיזם יותר מאשר מהאי אלימות.      אבל כאן עולה השאלה מה בכלל ההבדל בין נחמה ופשרה לבין הטיפול הפסיכולוגי הדינאמי הרגיל, שממילא מנסה לשכנע אותנו להשלים עם חסרונותינו ועם כאבינו, ולשכנע את המטופל לעבור "תהליכי אבל ועיבוד". 

ייתכן, כמו שאמרה לי זו-ש, שעומר ואלון חייבים להציג את עמדתם באופן חד וברור, כדי שתובן ולא תבלע בים של ספקות וסייגים והיסוסים.   אולי זאת הבעיה של ספרי הגות, שהם אינם יכולים להיות מספיק רב משמעיים – לטעמי, כמובן.

לכן אני מעדיף, בסופו של יום, לקרוא ספרי שירה ופרוזה. נראה לי שבמשפט אחד נאמר שם יותר מאשר במאות עמודים טרחניים של ספר הגות רב קביעות והערות שוליים. לטעמי, הפילוסופיה במיטבה היא שירה – למשל ויטגנשטיין המאוחר של "חקירות פילוסופיות".  זאת מפני שהאמן מכוון מראש למקום הנכון, בכך שהוא  נותן כבוד למציאות כמו שהיא, דבר נפלא וסתום, מלא סתירות ומורכבויות שלא נוכל לפצח ולפתור גם אם נטרח כל חיינו, ואפילו אם נצמצם את מאמצינו לתאר דקה אחת שלנו עם עצמנו במלואה.   

[חלק ראשון. החלק הבא קצת יותר מענין לטעמי]