3/2007
אות השני הזוהר ובית המכס האפרורי
קצת המשך לזה.
ובכן, אחרי שסיימתי את "השטן שביננו", פניתי בשקיקה לקרוא ספר פרוזה: "אות השָני" (The Scarlet letter) של נתניאל הות'ורן (Nathaniel Hawthorne). על גב הספר כתוב בין השאר:
"בזה אחר זה ניסו דורות של קוראים לפענח את המסתורין של אות השני. הם חוו את הצמרמורת, את אי השקט ואת הקסם שמעורר הספר, וניסו להבין מה משמעות האות A עבור הפוריטנים שגוזרים על הסטר לענוד אותה, עונש על חטאה – ניאוף.
אות השני (1850) היא קרוב לודאי היצירה הספרותית החשובה ביותר בסיפורת האמריקאית של אמצע המאה ה- 19, חיבור שהוא ממכונני הספרות האמריקאית כולה.
נתניאל הותורן (1804-1864), תושב העיר סיילם מלידתו ועד מותו, הוא צאצא של אותם פוריטנים שבזכותם נודעה סילם בהיסטוריה העולמית, במשפטי המכשפות שהתנהלו בה ב- 1692. אמריקה הפוריטנית היא הנושא המרכזי בכתיבתו של הותורן."
 נתניאל הות'ורן
כשאימי חזרה משהות של חצי שנה באמריקה, היא הביאה לי מסיילם בובת קטנה, לבושה בלבוש מכשפה מסורתי: שמלה שחורה, כובע מחודד ואף ארוך ומאונקל. נראה שהיתה כאן איזו מחווה מצידה. בילדותי לא הצלחתי להרדם בבית התינוקות, ואחר כך בבית הילדים. סיוטים על מכשפות היו תוקפים אותי ומדירים שינה מעיני, עד שהייתי קם באמצע הלילה ונמלט מבית הילדים. חציתי בקור ובחושך את הקיבוץ כולו עד לבית הורי, רק כדי להיות מוחזר אחר כבוד לבית הילדים. אימי סיפרה לי לא מזמן, שלדעתה את "הבריחה" הראשונה ביצעתי בגיל שנתיים בערך, ובאותה פעם ראשונה הגעתי לא לחדר ההורים, אלא לבית המטפלת של הקבוצה שלי, אתל, שחדרה היה קרוב לבית התינוקות יותר מחדר הורי.
אחת ממכשפות סיילם, המכונה Tituba, מלמדת את בנות סיילם בטי פריס ובטי ויליאמס להכין מרק.
וכאן זהו שחזור של משפטה של אותה טיבוטה. הבובה שבידה, לטענת התביעה, היא בובת וודו.
 התמונות לקוחות ממוזיאון המכשפות בסיילם. משפטי המכשפות מכניסים באופן אירוני כסף רב לתושבי סיילם כיום.
"אות השני" הוא ספר מצויין, שנקרא בנשימה עצורה, למרות שנכתב לפני יותר ממאה חמישים ושש שנים. הספר הראה לי שאמריקה היתה מעצמה ספרותית כבר במאה ה-19 – המאה שבה התפתחה הספרות והשירה לז'אנרים והצורות המוכרות לנו היום. נהוג לראות ברוסיה, בצרפת ובאנגליה את מרכזי הכובד הספרותיים של אותה מאה. והנה, הות'ורן, יחד עם מלוויל ועם וולט ויטמן הגדול, באים ומראים לי שלמסורת הספרותית הנערצת עלי – פוקנר, המינגווי, סלינג'ר וקארבר, אם לציין רק כמה חוליות מרכזיות בשרשרת - היו שורשים עמוקים יותר משחשבתי. אולי זאת הכללה גסה ומטופשת, אבל כשקוראים ספר אמריקני גדול, נניח "סוף הדרך" של בארת', או "התיקונים" של ג'ונתן פראנזן - יש תחושה, מרפת ידיים כמעט, של יצירה מושלמת, פלאית, ועם זאת קריאה ומהנה מאד. אולי זה נובע דווקא מהרוח האמריקנית של העבודה הקשה – הסופר, כמו כל בעל מקצוע, צריך לעשות את המקסימום להיות מצויין בתחומו. אירוני שדווקא אתוס כל כך אמריקני, פרוזאי ומאד לא חתרני, מוליד יצירות שבועטות בקרביים ובקודש הקודשים של העולם האמריקאי וחושפות את צביעותו וטירופו. [פה בסוגריים היתה דוגמא לספר צרפתי שלטעמי נכתב כלאחר יד, בזלזול, ולתגובה הנלהבת שהוא זכה לה, בביקורות בארץ לפחות. אבל אז חשתי שייתכן ואני טועה. ונזכרתי שאני בעיקרון נגד ביקורות רעות, אז מחקתי].
 
אומרים שלהות'ורן היו רגשות אשם על מעלליהם של אבותיו הפוריטנים כלפי המכשפות וכלפי אחרים. ייתכן בהחלט, אבל הותורן לא נתן לרגשות אשם אלו להכתיב לו את הטקסט, והלך אל מעבר לאשמה ולכפרה. אין בספר הזה דמות אחת שהיא טובה או דמות אחרת שהיא מרשעת גמורה. גם הסטר, לכאורה קורבן מוחלט ודמות ראשית שלב הקוראים איתה, היא יצור מוזר שבחירותיו מעלות תמיהות. כפי שמציינת אמילי בודק באחרית הדבר, הסטר מתייחסת לילדתה כהתגלמות חיה של החטא שחטאה, ושל העונש אותו היא בוחרת לחיות לשארית חייה. היא כולאת את ילדתה בעולמה הצר, ומסרבת לאפשרויות שעולות בפניה להחלץ ולחלץ את ילדתה ממנו. עם זאת, ודאי שאינה אדם רע. להפך, בחרתי בהסטר מפני שהיא הדמות הכי מעוררת הזדהות וסימפטית בספר. אמילי בודק טוענת ש"הותורן אינו סופר פמיניסטי". אני לא מכיר את הותורן מעבר ל"אות השני", אבל את הספר הזה קראתי כספר פמיניסטי. ספר שמעבר למורכבות של המציאות שהוא מתאר, בא לספר על מעשה עוול שחברה גברית פוריטנית עשתה לאישה. ספר שמעמיד במרכז אישה ובת אמיצות ודעתניות. ספר שלקראת סופו נכתב "..בתקופה נאורה יותר, כשהעולם יבשיל לכך..תצא לאור אמת חדשה, כדי לכונן מחדש את כל היחסים בין גברים לנשים על יסוד יציב יותר של אושר הדדי. [..] המלאך והשליח של ההתגלות אכן מוכרח להיות אישה".
הילדה עצמה, פרי מעשה הניאוף, פרל, מעוצבת ע"י הותורן באופן הכי מפתיע ורחוק מהקלישאה הצפויה של מלאכית האוכלת את בוסר חטאי הוריה. היא סוג של שֶדָה, ויש בה הרבה כח, עצמאות בלתי נתפשת בגילה, ואפילו רשע או לפחות חוסר אנושיות.
גם כשהותורן , בהתבטאויותיו כמחבר הספר, מביע כביכול את דעתו על אחת הדמויות או על הלך רוח מסוים – לעולם אין לדעת אם הוא מתכוון לכך ברצינות או שיש שם איזו קריצה. כך למשל, מרבים לדבר על החטא האיום של הסטר ובנזוגה לניאוף (לא אגלה מי הוא כדי לא להרוס, למרות שלא כאן לב הספר). אבל ברור גם שבמובנים מסוימים הותורן אינו סבור שהם חטאו חטא איום, ואולי אפילו להפך, פעלו לפי צו ליבם. ומצד שני, הותורן אינו נסחף לאידאליזציה של החטא – בכל זאת חטאו, ובכל זאת נפגע בעלה של הסטר, ובכל זאת ייסוריו וייסוריהם אמיתיים הם. ואפילו בעלה של הסטר, רוג'ר צ'ילינגוורת , שמושמץ ללא הרף ע"י המחבר, הסטר, וע"י עצמו – אפילו הוא, האם הוא רק איש איום כפי שמשתמע מהשמצות אלו? ודאי שלא, ודאי שאפשר להבינו ולראות את המורכבות של רגשותיו וגם את מעלותיו.
גם הפירוש של האות A שנתפרה על חזה שמלתה של הסטר, משתנה תדיר בהתאם למתבונן ובהתאם לנסיבות: פעם , בעיני שועי סיילם ותושביה ובעיני הסטר עצמה, היא אות קלון ועונש על ניאוף – Adultery – שנועד לזהור על חזה וליבה של הסטר, להזהיר את האנשים מפניה, ולהגלות אותה לשולי החברה הנידחים (Alone). יותר מכך, אות השני גם גורם להסטר כאב פיזי בליבה, כשהוא בוער על שמלתה; ופעם, בעיני אותם תושבים, בחלוף הזמן לאחר שלמדו להכיר את הסטר, היא אות הצטיינות המסמנת את המילה Able, בעלת יכולת. הגברים הפוריטנים הטביעו על חזה של הסטר אות קלון, כמו שמטביעים אות בברזל לוהט על זרוע של אסיר, עבד או שפחה. זו הפעולה "הגברית" של כתיבה על עור האישה – אקטיביות מול פאסיביות, דיבור מול הקשבה, ושאר הדימויים הכרוכים בראייה משעבדת של האישה. אבל למרות מאמצי הגברים, האות שנכתב על חזה של הסטר משנה כל הזמן את משמעותו, ויש בו איזה מסתורין שאף אדם אינו יכול לחדור עד הסוף לעומקו. גם יש לציין שהסטר היא זו שתופרת את אות השני על שמלתה, והיא עושה זאת בהתלהבות משונה, נותנת לאות גוונים עזים, הולכת איתו תמיד לכל מקום, גם שנים ארוכות אחרי שהעונש ניתן, ואינה עוזבת ליישוב חדש ורחוק מסיילם בו תוכל להתהלך בלי אות השני. בכך, כמו בבגדים הצבעוניים שהיא תופרת לפרל ביתה , היא מבטאת את יכולתה לכתוב את גורלה, עד כמה שזה ניתן, במשחק בין הנסיבות שלא בחרנו לפעולות שאנחנו יכולים לנקוט מול אותן נסיבות. מכאן הועלו משמעויות נוספות לאות A - Artist, Author .[מה שכתבתי כאן מושפע גם מאחרית הדבר של עמליה זיו ל"סיפורה של O"].
מעמד הפתיחה של הספר, בעיבוד לסרט בכיכובה של ליליאן גיש - הסטר מוצבת עם ביתה התינוקת על בימה בכיכר העיר, באקט של השפלה וענישה.
אבל בסופו של דבר, התחושה היא שזה אינו סיפור על אדם הלוקח את גורלו בידיו ועושה בו כרצונו. זה סיפור על המורכבות הבלתי נתפשת של המציאות ושל נפש האדם. כמו אות השני, כך העולם כולו, דבר בו אינו כפי שהוא נראה על פניו. זה המסתורין עליו נכתב בגב הספר, וזה המסתורין של הקיום, שהותורן, כאמן גדול, יודע להביא אל תוך יצירתו.
לעומת זאת, אילו היו עומר ואלון פונים לטפל בארועים המתוארים בספר, נקל לשער איזה מניפסט קטלני וחד משמעי היו מוציאים כנגד שועי החברה הפוריטנית ואנשיה, שהם דוגמא מתבקשת כל כך לאותה דמוניזציה דתית, המביאה אותם להוקיע את הסטר מקרבם.
עניין נוסף מצאתי בספר כמי שמנסה לכתוב, וחולם עדיין על היום בו יתיישב מול המחשב ויוציא תחת ידו תילי תילים של עמודים המתארים עלילות מופלאות ודמויות ססגוניות. ובינתיים אני מוצא עצמי מתיישב מול המסך, כותב כמה התחשבנויות עם עצמי, כגון כמה זמן בזבזתי היום ועל מה, ופונה כעבור רגע או שניים אל מיליון הפיתויים הממכרים הקורצים לי בחלונות האחרים הפתוחים על המסך – בלוגים, משחקים אידיוטיים, יוטיוב, פורנו, וכיוצא בזה. אני לא מצליח למצוא איזו דמות שתיקח את העט מידי ותכתוב את עצמה ואת עלילותיה. אני נשאר תקוע בדברים הפעוטים שקורים לי.
והנה, יש לפני ספר רב עלילות, שמתייחס לתקופה שקדמה לזמנו הותורן בכמאתיים שנה - רחוק מספיק כדי שהותורן לא יכיר כלל את הדמויות.
אבל אותו הותורן שמפליא כל כך לברוא דמויות ועולם רחוק ממנו מרחק מאתיים שנה, מקדיש לא פחות מ-37 עמודים לתיאור קורותיו שלו. ואין אלו הרפתקאות מסמרות שיער, נהפוך הוא – מדובר בתיאור עבודתו חסרת הזוהר בבית המכס של העיר סיילם. שלוש שנים עבד שם הותורן, ולפי תאורו שלטו במקום הבטלה, נרפות האופי והשעמום. בית המכס כולו הוא מוסד אנאכרוניסטי וריק מתוכן, מפני שהספינות פסקו מלבוא לנמלה של סיילם. הותורן מתאר בלעג את החבורה המקיפה אותו "הקשישים הדגולים האלה.. הוסיפו לשרוץ ברציפי הנמל, לבטל את זמנם.. הם גם בילו זמן רב מאד בשינה בפינותיהם הקבועות, בכיסאותיהם הנוטים לאחור.. ואף על פי כן היו מתעוררים פעם או פעמיים לפני הצהריים כדי לשעמם זה את זה בסיפורי הימאים הישנים ובבדיחות המאוסות שחזרו עליהם כמה אלפי פעמים ושימשו להם ססמאות.. הם דיברו על ארוחות הבוקר שלהם או על ארוחות הערב של אתמול, היום או מחר, בעניין ובהתלהבות גדולים הרבה יותר מאשר על.. כל פלאי העולם שראו בימי עלומיהם" גם בעבודתם – בזמנים הנדירים מאד שיש להם עבודה - הם אינם מצטיינים בדיוק: "רבה היתה המהומה שהקימו סביב עניינים של מה בכך, ותמוהה היתה קהות החושים שאפשרה לענינים חשובים לחמוק בין אצבעותיהם! בכל פעם שאירע מזל ביש שכזה – כשעגלה מלאה סחורה יקרת ערך הוברחה לחוף, כנראה בשעות הצהריים, ממש מתחת לחוטמיהם, בלי שיחשדו כלל – דבר לא היה יכול לעלות הלהיטות והנמרצות שנקטו בשעה שנעלו וחזרו ונעלו כל מנעול ובריח וחיזקו בנייר דביק ובחותם שעווה, מונעים כל דרכי מוצא מהספינה החוטאת. במקום לנזוף בהם על הרשלנות שקדמה לכך, דומה שנדרש להלל את עירנותם הראויה לשבח, אחרי שנגרם הנזק"
כביכול, נחוצה ההקדמה להותורן כדי לתת את הרקע ההיסטורי לסיפור אות השני. ב"יום בטלה גשום אחד", בקומה השניה של בית המכס, בחדר גדול "שקורי עכביש נושנים מעטרים את קורותיו העגמומיות", מגלה הותורן "סמרטוט בגון השני" בצורתה של האות A. כאשר הוא מניח במקרה את האות לחזהו, נדמה לו שהוא חש חום צורב, "כאילו האות לא עשויה מבד אדום, אלא מברזל מלובן". ליד פיסת הבד הוא מגלה גליל נייר מוכתם, ובו סיפור המעשה.
אינני יודע אם הסיפור הזה אמיתי או מומצא. מקובל להתייחס אליו כאל המצאה ספרותית. במאמר זה טוענת גליה בנזימן שהבחירה של הותורן לעגן את "אות השני" ברקע היסטורי, קשורה לרגשות אשם שיש לו, בְשל היותו סופר רגשני במשפחה של אנשי מעש, ובמיוחד בְשל העדפתו את הדמיון הפרטי על הראליזם החברתי. אבל גם אם היה חשוב להותורן להביא את הרקע הזה - מדוע לו להשחית מילים נוספות כה רבות על אותו יום יום בטלני בבית המכס, ועל הטיפוסים המשעממים שהיו חבריו לעבודה שם?
ואני משיב לעצמי שיש לי תקווה, אם גם סופר שברא עלילות ודמויות מלאות דמיון, מצא לנכון לכתוב על עצמו ועל חייו הקטנוניים במחוזות שוליים. וזאת בתקופה שבה לא היה דבר זה מקובל כלל – נדמה לי שעד מרסל פרוסט, יותר משישים שנה מאוחר יותר, הכתיבה האוטוביוגרפית בפרוזה לא היתה מקובלת. הותורן לא רק שפרסם את החיבור השערוריתי שלו על בית המכס, חיבור שפגע באנשים חיים, חבריו לעבודה לשעבר; הוא גם התעקש להמשיך לפרסמו לאחר השערוריה שעורר, ואף כתב בהקדמה למהדורה השניה מדוע הוא "נאלץ לחזור ולהדפיס את ההקדמה ככתבה וכלשונה", על מנת:
"להביא רישום מלא חיים יותר של המציאות.".
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
