החיים הם במקום אחר

התרגיל:

1.לספר סיפור מנקודת מבט "אויבייקטיבית" על  פריט משולחן ליל הסדר.

2. לספר סיפור דומה על הסדר מנקודת מבט של מישהו מהשולחן.

כמו שתראו, לא הצלחתי במשימה.

[~]

אילו יכל הגפילטע פיש להשתחרר ממרקם הג'לי השקוף המכסה אותו, ולעופף מעלה מעל שולחנות חדר האוכל עד למרומי התקרה הגבוהה, שבטון חשוף נראה בה תחת מעטה קורות עץ גדולות, שמאחורי אחת מהן יכלה עינו המתה של הגפילטע פיש להסתתר מפני התורן הנרגז והחרד, שסדרן העבודה תקע לו מין תורנות כזאת דווקא בחג הכי יפה ועמוס בקיבוץ, בגלל שהוא סטודנט או עובד חוץ, ובגלל זה הסדרן המניאק הזה תמיד מחפש אותו.  אילו היה הדבר אפשרי, יכלה עינו המתה של הגפילטע פיש לספר לנו את הסיפור האובייקטיבי של הסדר – לצפות ממבט-על, ממרומי התקרה, איך מגיעות המשפחות על טפיהן בחולצות כפתורים לבנות, ואורחיהם העירונים בבגדים צבעוניים לא מתאימים, אבל אין מה לעשות, הם עירונים ולא מבינים. ואיך משפחות מסוימות ממוצא דרום אמריקאי פולני מגיעות באיחור, מחפשות בעצבנות את שמן בשרטוט הגדול והמורכב, שתלוי על כן  עץ של ציירים, בכניסה לחדר האוכל ליד לוח המודעות, השרטוט של השולחנות  המסודרים לפי חודשי השנה העבריים (מתי זה כסלו? וטבת, יש דבר כזה בכלל? ואיזה פרי שחום, נחמד ומסתורי נותן הדקל בתשרי??), עוקבות בחשש לראות עם מי שָמוּ אותם השנה, נושאות תפילה שיהיו שכנים נורמלים השנה, ולא כמו לפני שנתיים, כשתקעו אותם עם משפחת פיזדיבלוך הפסיכופתים שהאמא שלהם חטפה התקפת עצבים באמצע האוכל על הבן המאד-בעייתי שלהם  וכמעט זרקה עליו את הצלחת עם החזרת.  ורק שהשולחן לא יהיה רחוק מהבמה, שאפשר יהיה לראות משהו, בייחוד בחד גדיא.  ואחר כך היתה עדשת עין הדג רושמת מראה עשרות חברים וחברות ואורחינו מן העיר פותחים את ההגדות הקיבוציות שעיצב וצייר מושקֶלֶה, הצייר המאייר ומעצב התפאורה של הקיבוץ, הגדות שעטיפתן חומה והן מלאות בשרטוטיו קלי העט של מושקלה, שהוא גם קריקטוריסט מוכשר. רוחלה נאותה כמו בכל שנה להנחות את הערב, למרות כאב הראש וההתרוצצויות האינסופיות הכרוכות בזה, והיא מזמינה את המקהלה לשיר את "ניצנים נראו נראו בארץ, עת אביב הגיעה – עת אביב!" שנשמע כמו תביעה להביא את אביב, ועכשיו! בהגדה מתחת לשיר הזה יש איור אהוב ומרגיע של שני ציפורים, מקור מול מקור. אחרי המקהלה מזמינה רוחלה את אהוד לעלות על הבמה. אהוד עולה לאט, עם שפם המברשת הענק אשר לו, ובמבט חמור סבר ומצחיק כאחד הוא קורא בקול אדיר: "ומשההה, היכה בס-א-לע," וכאן הוא עושה פאוזה דרמטית ונותן מבט בחברים אשר בקהל, כמתרה בהם למלא את תפקידם, וממשיך "ויצאו ממנו מ-ים!" והקהל שואג אחריו "מ-ים!".  הילד לוטש עיניו בציורי ההגדה, ומדפדף קדימה לציור שמושך את ליבו, וגם קצת מפחיד אותו. זה האיור המופיע מימין ל"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה". השומרים, בצבע חום, כאילו עשוים גידים בלבד, כמו בשרטוט האנטומי של גוף האדם ב"אנציקלופדית תרבות", המראה את מערכת השרירים והגידים בגוף האדם. אחד מהם אוחז בחנית באלכסון, והשני נשען על חניתו כמו על מקל הליכה. זה מעורר בילד כל מיני הזיות שאותן אין עדשת עין הדג יכולה לקלוט. מישהו, אולי אותו ילד ממש, נושא מדי פעם עיניו אל בקבוקי זכוכית של מיץ פז ולצידם ליטר פלוס כתום של קינלי, ובקבוק בירה מאלט נשר שחורה. ולא יודעים אם מותר לשתות קצת, או לצבוט מכיכר הלחם  המיוחד, עם השומשום, שיש רק בפסח, או אולי מהמצה לידו.  ומתי אוכלים, אני תמיד שוכח,  אחרי כוס שני או שלישי?  עכשיו רוחלה מזמינה את הקהל לשיר מהאגדה או מהשירון המצורף, וכולם שרים את "והיא שעמדה, והיא שעמדה" לאבותינו ולנו (שמצחיק קצת גם אם לא ברור למה) , אלא שבכל דור ודור עומ-דים עלינו לכ-לותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם – מה פתאום הקדוש ברוך הוא? אולי הקב"ה כאן פירושו הקבה"א, הקיבוץ הארצי? מאיפה נכנס לכאן הקדוש ברוך הוא? זה לא מנוגד לכל העקרונות והערכים? ובאגדה באמת כתוב "ואנו ניצלים מידם", ואמא עדיין שרה כך, ואומרת שלפני שאלי לפיד החליט אמרו רק "אנו ניצלים". את אבא  זה מעצבן, והוא מצטרף למחנה הקדוש ברוך הוא בקולו הזייפן.  אבל הסדר ממשיך, המגישים כבר מסתערים פנימה, במבצע צבאי מורכב ומתואם מראש, ואב המשפחה נדרך ויוצא שלוח כלביאה, דואג שנקבל הכל, כולל מנה נוספת של גפילטע פיש וקניידעלך.  ואחרי כוס שלישית, הרביעיה של משפחת פז עולה לנגן את האביב מארבעת העונות של ויואלדי, ואב המשפחה לוחש בקול רם "השנה הם מזייפים פחות או שנדמה לי?" האחות הגדולה מסננת לעברו "מי שמדבר, אתה הרי מזייף לרדיוס של קילומטרים" והאבא מתעצבן, לוקח ללב "תמיד משתיקים אותי במשפחה הזאת". זה הזמן לריב הגדול, לפיצוץ. הילד מנסה להתרכז בדרורית בהירת השיער שעל הויולה. מוישה פז, האבא, מוביל בזיופים בכינור. אלדד, שכעבור שנים יהפוך לשחקן מפורסם, מרוכז בצ'לו, ודלית מלכסנת אליו מבט מהכינור הנוסף. יש ביניהם חוט של הקשבה.  הכוס הרביעית מתקרבת והילד לא מצליח להסתיר את התרגשותו. אמנם, זאת לא השנה הראשונה שלו והוא כבר היה מָקֵל בעבר, ואמנם מקל לא צריך לעשות גלגלונים כמו מלאך המוות, הכוכב הבלתי מעורער של ההופעה, ובכל זאת, השנה יש מקל נוסף וצריך לתאם את התנועות איתו . אחרי הכוס הרביעית הוא כמעט רועד בדרכו לבמה. השנה הוא מקל. לפני שנה היה שור, ולפני שנתיים גם מקל. הופעת חד גדיא של ילדי הקיבוץ, בהנחיית שושקה דליות (שכעבור הרבה שנים תקבל את פרס ישראל),  היא השיא, אליו חיכו כולם כל הערב. היא מנצחת אפילו את הציפיה לגפילטע פיש ולקניידלעך, תאמר עין הדג המתה, שמזמן זנחנו כיוון שאיננו יודעים לתת נקודת מבט אובייקטיבית.