החיים הם במקום אחר

לכאורה מתלונן המשורר (להלן זלי) על השוליים, על המקום הנידח שהוא מצוי בו, כמשורר.
ברור עם זאת שזלי גם קצת מאוהב בשוליים, בפוזה הזאת, עם החתרנות שבה, והמסכנות היפה שבה, והחופש (תהא משמעות המילה אשר תהא) שהיא נותנת.
בעצם אצל זלי ברור מהו החופש הזה. החופש לעמוד באולם צדדי, בחדר בטחון שלקירות הבטון שלו חלונות עגולים של צוללת (וזלי מכנה "ממ"ד"), בביניין בקצה האוניברסיטה, בניין שרוב השיעורים מתקיימים בו בכלל בעינייני מתמתיקה ופיזיקה, והתלמידים יוצאים בהמוניהם בהפסקה מהכיתה הסמוכה ומרעישים וצועקים, עד שיש צורך לצאת ולבקש מהם שקט, למרות שלא נעים. החופש לעמוד באותו חדר במרכז, באם כל המרכזים, לא רק המרכז הפיזי, אלא גם במרכז התודעה של קומץ תלמידיו שהוא מרתק, שהוא רוקד להם שחקנית הוליבודית כשהוא מניע את ידיו עיקול מעלה כרקדנית בטן, ומחקה קול של זנזונת
 wait a minute before I change my clothes  
שהוא (זלי) דורש בפניהם : "גם הרפיסות (משרבב שפתיו כברווז ומבטא מילה זו כאילו בבוז איום) של החרוז צריכה להיות מדויקת, כמו ב"צנח לו זלזל – איזה בַּההה!" ויחד עם הזלזל גם גופו צונח מטה, פעם באלכסון לפה ופעם לשם; שהוא (זלי) גורם להם – לקומץ תלמידיו - התקפת צחוק, כשהוא צועק, מטלטל ראשו לצדדים ושפתיו מבורווזות: "זה הטררר!!! הטרר של הטרנס בצרפתית! של לחצות את הנהר, אתם זוכרים שדיברנו על זה! אני חייב עכשיו איזה בררר!!" כי מהר מאד זלי עובר לשפת הטררר והבררר, ואנחנו, תלמידיו, יוצאים בעיקבותיו במסע מטורף אסוציאטיבי. רגע אנחנו בויליאמס קרלוס ויליאמס וברגע הבא, בלי להבין איך , אנחנו בקוף שלפי המדרש רוצה לאבד את זנבו. כי רק בכמה רגעים הראשונים של הסמסטר זלי ישב בשקט וידו על זקנו העבות בתנוחה פילוסופית. מהר מאד הוא קם והתהלך והחל לרשוף גיצים תחת גביניו העצומים, תחת קווצות השער המעטות אך המרשימות שעל פדחתו. כי זלי הוא תותח אנרגיה טעון תמיד עם ממיר ארוס-אינטלקטואלי. והוא מנסה להעביר לנו בנשיפות, בריקוד, בטררר וברררר ש-

words are only a mirror; They seek but cannot find the meaning of music

אבל בשיר הזה שלו, על השוליים, מסתבר שאפילו זלי גורביץ' היה רוצה קצת תהילה של כוכבי רוק. קצת מעריצות בגיל העשרה.
אולי זלי הכי רוצה היה להיות בעצם מין טום וייטס כזה, שגם כשהוא במרכז הוא בשוליים.

מעניין שדווקא משורר שהשיג (אולי יותר מכל משורר אחר) את התהילה, הינריך היינה, חושב עליה בתעוב:

"התהילה הופכת קבר לבית חם"
- מין שטות נתעבת!
עדיף שרפתנית חמה
תצמיד לי נשיקה שמנה
באהבה ובתוספת
ניחוח זבל מן הרפת.
גם עדיפה היא שבעתיים
תחושת החום שבמעיים
כשלוגמים כמלוא הלוג
יין שרף או פונש או גרוג
בפונדקים מסואבים
עם שודדים וגנבים
רוצחים סוטים אבל כולם
חיים נושמים נושפים וגם
מעוררי קנאה לוהטת
יותר מקפקא פרוסט ובקט. (1)

(1)  אני מצטט מן הזכרון. אינני זוכר את שם המתרגם.חלק מהשורות המצאתי מזיכרוני. את השורה האחרונה בשיר החלפתי (היינה נפטר שנים לפני שיכל להכיר את קפקא, פרוסט או בקט). במקור היתה "יותר מבנה הרם של תטיס".

קברו של היינה בפריז

ומה הקטע שלי עם שוליים ותהילה? או הו, שאלת פנדורה ממש.
כל מה שאני יכול להגיד ברגע זה הוא שמי שהיה אי פעם במרכז (ומי מאיתנו לא היה פעם במרכז של משהו?) יודע את התשוקה לשוליים, למותרות שהם כביכול מפנקים בהם.