החיים הם במקום אחר

גם העניין עם התמונות והגיל והמקצוע איכשהו מרגיע דווקא. לדעת עם מי אתה מדבר, פחות או יותר.

[ברגע הראשון שנכנסתי לקפה, נתקפתי בסחרור  הזה (שכבר דובר עליו לעייפה במאמרי אינטרנט) של "רולטת אתרי ההכרויות".  בלובי של הקפה חייכו אלי בחורות יפות, מהבהבות, מתחלפות באחרות, מצטופפות יחדיו בשורה כמו בפנטזיית ההרמון (אם יש גבר שהוא נקי מפנטזיה זו, שיהיה גבר ויקום).  אנשים-כרטיסים מנצנצים כאופק אינסופי של אפשרויות שנפתח בפניך, קורץ ומפתה. פה בישראבלוג המימד המחפצן הזה מודחק, מופשט. אתה מגיע לבלוג, ומקודם בדרך כלל ע"י שורה של סימנים שחורים על רקע בהיר יותר, ואין דבר ויזואלי שיצית את התשוקה, שיסיט את תשומת הלב לנקודה הזאת שוב ושוב. (ועם זאת, כמה תשוקה יכולה להחבא בפלישה הזאת לבלוג של מישהו. לקרוא לו את היומן, לחפור לו בקרביים, להתמגנט לנפש אחרת)].

וכל העניין של למצוא אהבה הרבה יותר לגיטימי ולא מודחק שם בקפה (explicit  ולא implicit  - נדמה לי שאלו שתיים מהמילים שלמדנו בקורס תכנות בממר"מ לפני כמעט עשרים שנה. כל כמה ימים חולק דף עם רשימה של כעשרים מילים באנגלית ("אנגלית טכנית" קראו לזה) והיינו צריכים ללמוד אותם בעל פה תוך יומיים שלושה. וזה עוד היה החלק הכי קל בקורס המסריח הזה). אפשר לחפש לפי מין, חתך גילאים ומצב משפחתי.

ויש קהילות, ויש מפגשים, ואוירה שבה לגיטימי לפעמים לצאת מהוירטואליה, בלי שאמות הספים והמוסר יזדעזעו. 

[אני מדבר כאילו אני ממש בקיא באתר, למרות שאני עדיין לגמרי אורח שם, וכנראה שככה אשאר].  

אלו היתרונות, פחות או יותר.

החסרונות :

קודם כל הבעיות הטכניות, הבאגים.  בעיקר זה שהמון פעמים האתר פשוט נתקע ואי אפשר לזוז.    בעיקר בשעות הלילה.  זה בסופו של דבר מה ששבר אותי.

ואי אפשר לענות להודעות כי הסרגל נעלם.

ולשים תמונות באמצע הפוסט זה סיפור מההפטרה.

זה שבאתי אחרון ועכשיו אני צריך לעשות לעצמי חברים. (אתה יכול לבקש חברות. ויש כאלה שיש להם המון חברים. ויש כאלה ששולחים לחברים הודעה על כל פוסט חדש שהם כותבים. הדודה כתבה על זה פעם – לא, בעצם פעמיים -  משהו משעשע).

הכוכבים.  יש שם כוכבים ירוקים שמחלקים למי שמוצא  חן בעיניך. וזה משפיע על ההיררכיה – מנגנון דירוג מסתורי, שקובע בסופו של יום מיהם הכוכבים הגדולים, ומיהם דגי רקק (כמוני).  ובאופן טבעי לזה שמקרוב בא יש המון עבודה לעשות. לעשות לעצמו חברים. להרוויח קומץ כוכבים, כדי שיוכל להתחיל לחלק כוכבים לאחרים. יש איזה מינימום כוכבים שצריך להרויח (כלומר צריך שיתנו לך, האחרים) לפני שאפשר לחלק.  אבל כל העניין עם הכוכבים הוא אחד הבאגים המרכזיים של האתר, ואנשים כבר התיאשו מזמן מלהבין או לנסות להצדיק את מנגנון חלוקת הכוכבים. מה שמוסיף למסתורין הקוסמי הוא שאתה אף פעם לא יודע כמה כוכבים יש לך לחלק. אתה יכול לנסות, יום אחר יום, לחלק כוכבים לאלה שאתה חפץ ביקרם, ולקבל את ההודעה הלאקונית "אין לך כוכבים".  ואז, כשאתה כבר מיואש לגמרי, ומבין שאין לך כוכבים ואין לך חיים ואין לך חברים, לא וירטואליים ולא אמיתיים, ואתה לוחץ על הכוכב כבר מתוך יאוש, להקניט את עצמך – אז פתאום "תודה!" ופתאום אתה יכול לחלק כוכב, ועוד כוכב, ועוד אחד, פתאום אלהים מרבה את זרעך ככוכבים בשמיים.  כך שהיחס לכוכבים הפך להיות פגאני-הלניסטי:  אם יתחשק לאלים, הם ימטירו עליך כוכבים. אם הם יהיו במצב רוח סאדיסטי – בצורת  מכאן ועד הודעה חדשה, ואלהי הכוכבים לא מרחם על בלוגרים זקנים, ואפילו לא על ילדי הקפה, תינוקות של בית רבן שלא חטאו לאיש והם זוחלים בדרכם לתחנת החלוקה הבינכוכבית.

[וחוצמזה יש כוכבים אדומים, שאתה שם למי שאתה שונא. אבל זה שייך למריבות, ל-blog wars, שכמו בכל מקום, ומראשית ימי הבלוגים,  יש גם שם.]

וברמה אחרת, הקפה העלה בי הרהורים מדכדכים על אנשים שנאלצים למכור את עצמם, ללא תיווך של איזה מקצוע שנלמד, של איזה ידע שהוא שונה מה"עצמך". תסריטאים, מאמנים אישיים, סופרים, יועצים, עיתונאים.  כל כך לא נעים, בעיני. כל כך חסר הגנות. זה קיים בכל מקום, כמובן, אבל בקפה זה מודגש. ופה בישראבלוג, אנשים מביאים את עצמם (יש לקוות), אבל ללא כל ההתכוונות המסחרית הזאת, המחפצנת. אז דווקא אותה וירטואליה שגיניתי בעבר (כמי שחושש תמיד שאינו חי מספיק, שהוא יותר מדי במילה ולא בחוויה) – אני מוצא בה עכשיו חופש, וקסם.  [מישהי אמרה לי שמה שאני אומר מלא בהתנשאות של מי ששפר מזלו לעבוד במקצוע בו מרויחים היטב. ייתכן, בהחלט].

אז זהו.  אני תקוע באמצע. אולי אפרסם בשתי המקומות, כמו שגדולים ממני עשו.

בכלל לא התכוונתי לכתוב על דה מארקר וישראבלוג. אני עדיין מנסה לשחזר איך זה קרה.

ומה עכשיו? לחזור לבלוג אני מניח. יש לי איזה 17 פוסטים במגירה.