החיים הם במקום אחר

[התרגיל – לכתוב על מערכת יחסים בהשראת הפלפליה הכתומה והמלחיה הלבנה, מהסדרה שתמונותיה מופיעות כאן]

בכל יום רביעי, מתישהו בין שש לשבע בערב, הם נפגשים ומשחקים את "המשחק".

כללי המשחק מעטים וברורים. הם נעמדים אחד מול השניה, מצמידים את כפות ידיהם, ונשארים בקשר עין. אסור לדבר, אסור להשען, ואסור לנתק את הידיים. יש לשמור על שלוש, או בעצם שש, נקודות מגע: ידיים (זה עם זו), עיניים(זה עם זו), ורגליים (עם הקרקע). במשך שמונה דקות צריך להסתדר עם זה, אחד בתוך העיניים של השניה, אחת בתוך הידיים של השני. אחר כך, כשזה נגמר סוף סוף, יש שלוש דקות תרגילים עם עצמך ורק עם עצמך. ואחר כך שלוש דקות מנוחה – רק עם עצמך, כמובן.     לא תמיד ברור לו מה הוא אמור לעשות בשלוש דקות התרגילים. נראה לו שהוא מנצל אותם לרעה, ולמעשה הופך אותם לשלוש דקות נוספות של מנוחה.  אבל הוא צריך לנוח, אחרי המבוכה ושאר המאמצים של שמונה הדקות הראשונות.  שמונה דקות שהוא עצמו לא ברור לו מה היה בהם. דמותה הקטנה שלה מולו, מפגינה כח מפתיע בידיה הדוחפות. תשוקה שניצתת בו , רצון לחבק אותה, את הקטנה, ומבוכה ואשמה על אותה תשוקה -  וכל אותו זמן מבטו במבטה, והוא תוהה אם היא קוראת את מחשבותיו, ואז מבין שלא.  המבוכה על התשוקה מתחלפת במבוכה של לא לדעת מה לעשות, איזה מחשבות לחשוב, איזה תנועות לעשות. כשזה נגמר זאת תמיד אנחת רווחה.   

החדרון בו הם משחקים קטן. בעצם זו קליניקה, עם מיטת טיפולים גבוהה שתופשת את רוב שטחו. אבל בחלל הצפוף הזה הם מוצאים כל אחד פינה משלו, נזהרים לא להפריע זה לזו. בשלושת דקות המנוחה הוא נשכב על הרצפה – יש שם שטיח, ולא נעים לו לתפוש את המיטה. היא, כמעט תמיד, נחה על המיטה.   לפעמים, בזמן המנוחה, נדמה לו שהזמן נעצר שם מלכת, או שחזר לאיזו ילדות, אם כי לא בדיוק הילדות שלו, שלא עברה עליו בעיר. קשה להאמין שהם בליבה של העיר הגדולה, שעם זאת נוכחת, ולו רק כשלילה, כשאון רחוק, נהדף. הקולות רחוקים, והחדרון הוא תא התבודדות, רחם הכופה קרום דק של שלווה כנגד המולת העיר העצבנית והבלתי פוסקת.

אחר כך הם יושבים בסלון הגדול שלה, או במרפסת שמשקיפה אל חצר תל אביבית נדירה: ספסל וכמה עצים ותיקים וגדולים, וסביבם  בתים ישנים.  אי של שקט באזור רועש, קרוב לים. על הכורסה הסגולה בחצר רובץ במלכותיות חתול. אותו חתול תמיד, שחור ולבן. הוא אדון החצר.

היא מכינה תה צמחים. את רוב החלל ביניהם תופשים החתול והכלבה שלה, שמטפסים עליו ומבקשים חיבה, או לפחות התייחסות, גם אם נרגזת. לפעמים נדמה שהם חשים במתח וממלאים אותו בהתרוצצויות והצגות קטנות, כדי להקל על מבוכתם. את הכלבה הוא מחבב, היא שופעת מרץ ורצון טוב, נעמדת על רגליה האחוריות בלולינות כמו על מנת לבדר. לעומת זאת את החתול, שהוא עדיין גור בעצם, הוא לא כל כך אוהב. הוא אלים, שורט אותו שוב ושוב.   לכן, כשהכלב והכלבה רבים, תמיד נראה לו שהחתול הוא שמתעלל בכלבה. ועם זאת, הוא מבקש רחמים על החתול, מפני שנראה שעוד רגע ישחט על ידי הכלבה "זה לא מסוכן? היא ממש נתנה לו ביס!"  "שטויות" היא מבטלת "לא ראית מי התחיל".

ליד הדלת הוא מביט בה, בעיניים המחייכות כמו כדי לחמוק, ומרגיש שוב את התשוקה והשיתוק והמבוכה שהרגיש בזמן המשחק. רוצה לחבק כבר ולא מעז. ומה להגיד, או שעדיף לשתוק. מילים יהרסו הכל. אבל ממילא הכל הרוס, הכל בנוי על איזו רמייה.   הוא מחייך חיוך מתנצל, סוגר במהירות את הדלת, שלא תברח הכלבה, ויורד בשעטה במדרגות.

שוב הוא מרגיש כמי שנכשל במשחק.