החיים הם במקום אחר

הייתי בן 22, ודברים התחילו להסתדר לי בחיים.

לא,  בעצם זה לא היה ככה.

בסוף הקיץ  הכל נראה היה בכי רע.

חייל הייתי, בשירות צבאי סדיר, ששרות קבע ארוך ומאיים בסופו.  שנאתי את הצבא – קן צרעות בחאקי, קטנוניים,משועממים, מתחשבנים, מנסים להתחמק משמירה ומתורנות , עוולים זה לזה, נטפלים זה לזה בתלונות חסרות שחר. עולם שמערכת הצדק שלו גָרסה שאם אתה רץ אל הרכבת האחרונה ביום שישי, והכומתה שלך נופלת מהכתף, מן הדין שתעצר ע"י נציג החוק הצבאי, תאחר את הרכבת, תחטוף תלונה ותשפט. אפרוריות ובינוניות שלטו בכל.  ובעולם ביבים זה הייתי אמור להכלא עוד שנים רבות!

מאוהב הייתי, באדווה, חיילת מן האכסניה בה שהיתי, ברחוב בני דן על גדות הירקון. היא שהתה במחיצתי  רוב הזמן, אך סירבה להיות חברה שלי. "אני לא אחת שיהיה לה חבר" טענה באי הגיון אופייני וסירבה לפרט.    ליבי התייסר בייסורי האהבה הנכזבת שכבר היו ידועים לו היטב, ולמעשה היו חלק ממנו.

מלא זעם הייתי, כלפי הקבוץ, וההורים. נוסע בחוסר חשק עד לשם, לסוף העולם שמאלה, לסופי שבוע ריקים ממעש, ששעמום אפור של פריפריה מובטלת נסוך עליהם כמו פיח, ממלא ראותי שנאה יוקדת למקום הזה ש"הרס לי את החיים", וכמיהה לוהטת לעזוב ולא לחזור עוד לעולם לכפר הקרתני הזה.

כבר ציינתי שהייתי בשירות הצבאי סדיר. זו היתה חצי השנה האחרונה של הסדיר, החלק הנוסף שלו, שלאחר שלוש שנים,חלק  שבא כעונש על ההשקעה של צה"ל בקורס התכנות שעברתי. לא היה לי כסף.

ואז, בסתיו, קצת לפני ראש השנה, לקחה אותי דודתי, הכהנת הגדולה שלי באותם ימים, לשיחה.

לא, בעצם זה לא היה מארב מתוכנן.  הכל התחיל כרגיל, עם האביזרים הקבועים, בישיבה על הספה בסלון ביתה, עם ארל גריי משובח של טווינינגס, בו טבלתי את  עוגיות החמאה מאפה ידיה, תוך שיחה עקלקלה על הפילוסופיה של צבי ינאי ועל גאוניותו ומוזרויותיו של יהושע קנז.    לפתע התנפלה עלי. אמרה לי, חסרת רחמים, להפסיק לרחם על עצמי ולשנוא את הקיבוץ, ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו. לכולם נמאס לשמוע את הבכיינות שלך על הקיבוץ. עכשיו אתה כבר לא בקיבוץ.  הבחירה שלך.    ותעזוב את אדווה, גם. היא ילדה מבולבלת שמאמללת אותך.

נתקפתי הלם ועלבון. חשבתי שהיא בצד שלי, נגד הקיבוץ, נגד אבא, בעד האמנות, ותחי הבוהמה ותל אביב. והנה התברר שכל הזמן הזה שבכיתי בפניה, בלי דמעות, על עושק נעורי, היא השתעממה וחשבה איזה אידיוט יושב מולה.         לא רציתי להתפש בעלבוני וחולשתי, לכן שאלתי, מתוך גרון חנוק, מה אני יכול לעשות, נניח, בעיר הזאת .  

נוכח שתיקתה מלמלתי, אולי ללכת לסדנת כתיבה? 

היא הנהנה בעצבנות, כן, למה לא. תראה מה אתה יכול לעשות.

בטח לא יקבלו אותי, אמרתי לעצמי, קורבן לאותה מורשת של פסימיזם שקיבלתי בבית אבא.   וכששלחתי משהו וקיבלו, ודווקא ל"מתקדמים", "פרוזה ב'", אמרתי מייד, זאת בטח סדנה מחורבנת.

הייתי צעיר המשתתפים, במדים.    אחת המשתתפות בסדנה, ספרנית צעירה, בקשה לדבר איתי על הסיפורים שלי, בפרטיות.    במקביל, אדווה, מושא אהבתי הנואשת והנכזבת (נכזבת למדי, לא נכזבת במוחלט. הדברים תמיד מסובכים יותר), השתחררה מהצבא ועזבה את האכסניה. כבר לא ראיתי אותה מדי יום, והתחלתי להשתחרר. האגו שלי החבוט והמפוחד גדל מעט לנוכח  שבחי המשתתפים בסדנה,  ומול עיניה העצובות אך המעריצות של הספרנית, בדירת השלוש שותפות שלה בצפון השקט. 

כסף לא היה לי. כבר אמרתי?

קיבלתי מהצבא 12 ש"ח ליום עבור אש"ל.    באזור שבו היתה האכסניה, תל אביב שליד הירקון, זה הספיק רק לפיתה עם ירקות וטחינה ב"מפגשון" ברחוב יהודה מכבי. אפילו לא פלאפל.  חייתי מזה.  סך הכל באתי מקיבוץ ואבא שהפכו את הסגפנות לדגל אידאולוגי.

דבר נוסף: אהבתי לטייל. ויותר משאהבתי לטייל, התייסרתי על כך שאני בצבא במקום לקרוע את העולם, דבר שחשבתי שכאיש צעיר חובה עלי לעשות, אחרת קיומי הופך עלוב וחסר טעם – ומכאן הבאתי על עצמי ייסורים על גבי ייסורים, על  מה שאני צריך להיות, ועד כמה מה שאני איננו מה שאני צריך להיות.   

[חלק 1מתוך 5]