החיים הם במקום אחר

[חלק 1]

לתשוקת הטיולים נמצא פיתרון בדמות החברה להגנת הטבע. החלה"ט נהגה לאפשר למתנדבים להגיע לטיולים בחינם, בתמורה לכך שילַוו את הטיולים בנשק. הייתי משכים קום בחמש בבוקר על מנת להירשם בדף המתנדבים, שהיה נתלה השכם בבוקר על דלת מחלקת הטיולים ברחוב השפלה 3.  שיטת הרשמה זו הביאה למרמור בקרב המתנדבים שהגיעו מן הצפון או הדרום הרחוק, וגילו שאנשי תל אביב כבר הקדימו אותם ומילאו את הדף.   התנדבותי היתה אקט של חוסר אחריות מוחלט, שמניעיו אגואיסטים. בהיותי ג'ובניק בפרופיל "כף-מת", לא היה לי מושג איך להפעיל את רובה ה"קראבין" שלקחנו לפני הטיול מהמשטרה, ושעל תפעולו לא עברנו מעולם הדרכה ומטווח. לא שהיה בכך תועלת במקרה שלי, כיוון שמן הסתם במצב של מצוקה ביטחונית הייתי נותר משותק מפחד. ובכלל, רובי הקראבין היו כל כך מיושנים ומחלידים, שגם בידם של של לוחמים מנוסים ממני לא היו מסייעים למנוע טבח במטיילים.   

בטיול לנחל מכמש הכרתי את אֶלַה.  נשארתי לדבר איתה ליד המדורה  עד שלוש בלילה. כשהלכנו לבסוף לישון, קירבתי בזהירות את שק השינה שלי כך שיקביל לשלה. לא הצלחתי להרדם, בגלל הקור ובגלל אֵלָה ששכבה כמטווחי יד ממני, ומתחילת הערב רציתי להציע לה להיות החברה שלי. ראיתי שגם היא מתקשה להרדם. שאלתי אותה – שנינו היינו מעורפלים מעייפות – אם תמיד קורה לה שהיא פוגשת בחורים ומדברת איתם סביב המדורה כל הלילה. היא ענתה, בקול חלש ורך שבקושי שמעתי, כן, זה ככה תמיד אצלי, פחות או יותר.  הוצאתי יד מהשק שינה אל הקור ואספתי אבן מדברית קרה. נתתי לה את האבן: "ככה תבדילי את הפעם הזאת מכל האחרות, ואותי מכל הבחורים האחרים". מה שרציתי באמת היה לאחוז בכף ידה, שאכן היתה חמה ונעימה, עד כדי כך שנבהלתי ושמטתי אחיזתי מהר, מוסיף איזה ליטוף חטוף מדי.     היו לי רגשות אשם כלפי הספרנית, אבל אֵלָה היתה נאה יותר ממנה ועגומה והססנית פחות. וגם, חיילת שבדרך מקרה די מופלא התאכסנה בדיוק באכסניה שלי. בנוסף, באותו צרוף מקרים , היתה בת דודתה של חברתה הטובה ביותר של אחותי. נעשינו זוג.  

פעם יצאתי איתה ועם דרור לטיול של החלה"ט בנגב, ובלילה הקר, ליד פתח המכתש הקטן, מקום שכל רוחות  הנגב התקבצו להקפיא אותנו, ישנו באוטובוס, אפילו שהנהג  לא הסכים. ואז, על רצפה המתכת במעבר הצר, חיברנו, אֵלָה ואני, את שקי השינה שלנו, וזאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהגשמתי את פנטזיית חיבור שקי השינה, שליוותה אותי מגיל צעיר, מאז שאחותי הגדולה, שהיתה אז בת 16, סיפרה שעשתה את זה עם חברה דאז, באחד הטיולים של התנועה.

טוב לנו? קר לנו? יבש לנו?

לאֵלָה היו תלתלים בהירים ומבט מבולבל.  היינו דומים למדי, שני תוכניתנים אוהבי ספרים ורחפנים מאד. פעם יצאנו מהסנטר, אחרי שראינו את "החיים על פי אגפא". עלינו על קו חמש , ולא הבנו איך פתאום אנחנו ב"הבימה" במקום בככר דיזנגוף. לאחר כמה רגעי תדהמה, אֵלָה העלתה השערה:  יצאנו מהצד הלא נכון של הסנטר. ברגע ששמנו לב מה קורה, ההרגשה היתה כמו בחלום: משהו בחוקים הכי בסיסיים ומובנים מאליהם השתבש, ואתה יכול רק לתמוה ולצפות במתח לדבר המופלא שיקרה ברגע הבא מול עיניך המשתאות. לאֵלָה  לקח שבוע בערך להתאושש מהחוויה הזאת, ואני הזדהיתי איתה. הרגשתי שזה כמו מה שקרה לי לפעמים כשתפשתי כמה תמים הייתי עם אנשים שלא הכרתי, נניח זרים שהחלו לדבר איתי באוטובוס, לספר לי סיפורים מופלאים על המקומות מהם באו, ואני הייתי משתאה ומשתאה, עד שברגע מסוים הבנתי שהם מוליכים אותי שולל, ובהלה היתה אוחזת בי.   

מעיון ביומן עולה כי פעם אחת שכבנו שנינו מחובקים על השטיח בחדר שלה באכסניה (יש לקוות שבזמן שלא היו בו עוד בנות והדלת נעולה), ואמרתי, משועשע: "יש בחורות שברגעים כאלה מסוגלות לשאול: 'טוב לנו?' " התכוונתי לאדווה, שעדיין היתה במחשבתי. 

"באמת?" ענתה אֵלָה " חשבתי שרק בסרטים" .    

ומאז, ה-"טוב לנו?" הפך ביני לבין אֵלָה לבדיחה פרטית בכל מיני ואריאציות  :

"קר לנו?" 

"יבש לנו?".

היה לה, בחדרה בבית ההורים בדרך הים בחיפה, נר מיוחד שהיה מטיל על התקרה צללים של שני כוכבים וירח, וכשהיא כיבתה את האור, הסירה מעלי את שעוני והדליקה את הנר, חיבקתי אותה בהתרגשות והיא לקחה אותי לעולם אחר .

החבר לשעבר של אֵלָה, איתמר, שירת יחד עם דרור, שאמר שהוא ידוע כאחד האנשים המוזרים בבסיס. דרור היה מכוון אל איתמר את  ההומור הבלתי נשכח שלו, ומספר עליו אנקדוטות קטנות ומרושעות.   פעם אחת הלכתי עם אֵלָה ועם איתמר, שעדיין עמדה איתו בקשרי ידידות, לשיעור טאי צ'י באיזו דירה בצפון תל אביב, לא רחוק מן האכסניה. היתה זו תקופה בה כל מה שנקשר למזרח היה – לפחות מבחינתי- בבחינת אזוטריה תמוהה שמושכת רק את בני האנוש הנואשים והמוזרים ביותר.  בדירה, מול ויטרינת זכוכית גדולה, הצטופפתי עם עוד כחמש עשרה איש,  וניסיתי לחקות את תנועותיו של המורה. הרגשתי כישלון מוחלט, גולם -  תחושה שליוותה אותי עוד שנים ארוכות, בכל הקשור לגופי.  עשר שנים מאוחר יותר, התחלתי ללמוד טאי צ'י, וראיתי שהאיטיות הזאת דווקא מתאימה לי, ובנתיים כבר שכחתי את השיעור ההוא, שסימן בעיני את סוף הקשר עם אֵלָה, סוף שבעצם אני לא יודע איך אירע בדיוק.  במחשבתי היה קשור לכישלוני בשיעור הטאי צ'י, ולאיתמר המוזר, שידע לעשות כל מיני דברים שאני לא, וגם אהב את אֵלָה הרבה יותר ממני. אני אהבתי בעצם את אדווה, לא הצלחתי להתיאש ממנה סופית.

טאי צ'י