החיים הם במקום אחר

בטיול הראשון שליויתי, הכרתי את יחזקאל.

ביומני כתבתי עליו: "אחד היצורים המוזרים ביותר שפגשתי בגן החיות העירוני הזה". 

היה זה טיול לנגב, בשבת הכי סוערת של החורף. אני הייתי, כמו תמיד, באיחור, מדווש על אופני במעלה יהודה הלוי, בגשם שהרטיב אותי עד לשד עצמותי, כשפדל אחד של האופניים מקולקל, והתיק רובץ כבד על גבי. לקראת סוף יהודה הלוי לא יכולתי עוד, ונטשתי את האופניים.  אילצתי נהג אחד לקחת אותי טרמפ למשטרה ברחוב הרכבת. הייתי לחוץ מאד, ולא ידעתי אם להוציא את הטיול או לא, בגשם הזה.  לכן שמחתי לראות את פרצופו של יחזקאל, שהכרתי מהחברה להגנת הטבע. יחזקאל היה ג'ינג'י שעל פדחתו המנומשת נותרה רק רעמת שיער צהובה אדומה בצדעיים. הוא היה הג'ינג'י המנומש ביותר שראיתי מעודי. וכדרך ג'ינג'ים מסוימים, זה רק תרם ל"כיעורו".  "פרצופו  מקריח ורשע" אני כותב ביומן "אבל הוא התגלה כאדם לבבי, אולי לבבי מדי".   הוא היה כבן 50, מעובדי החברה להגנת הטבע בתפקיד לא אידאולוגי.   בטיול זה, טיול  פו"פ (פנויים פנויות) לבורות לוץ, קשר עימי יחזקאל ידידות: "מהרגע הראשון הוא פשוט חיזר אחרי, מציע לי הצעות מביכות בנדיבותן".   

מחלון בית הספר לקולנוע

(כל טיול של החלה"ט היה מסווג לקטגוריה מסוימת, אותה סימן בחוברת אייקון רבוע קטן, סילואט בשחור לבן: זוג משלב ידיים לפו"פ, דמות מבוגרת אוחזת בשתי דמויות קטנות לטיולי משפחות, ג'יפ לטיולי הג'יפים, 12+ לטיולי "שתים עשרה פלוס",  ראש מחייך חיוך גדול ל"ראש צעיר", איש מטפס בהר למיטיבי לכת, עם סימן + למיטיבי לכת פלוס, אלו שלא תמיד היו חוזרים כולם מטיוליהם ההרפתקנים, בהנהגת שייקה הקשיש או אברשה שועל המדבריות – טיולים בהם לא פעם מטיילים חסרי מזל נפלו לתהומות או התייבשו עד מוות. ביליתי שעות מול חוברת הטיולים, מנסה להחליט לאיזה מהטיולים אנסה להתלוות).

כשגילה יחזקאל שהאכסניה בה לנתי קרובה למקום מגוריו, הציע להקפיץ אותי באוטו שלו, והפציר בי לבוא לבקרו, כבר מייד אחרי הטיול, שאוכל להתרחץ בשלווה ולשתות משהו חם.  סירבתי, משום שספונטניות מעולם לא היתה ממעלותי, אבל לקחתי ממנו את הטלפון. 

מכאן והלאה מצאתי אותו בדרך כלל בטיול אותו בחרתי ללוות, ותמיד ביקש שאבוא אליו.  בסופו של דבר נעניתי להפצרותיו. אני כמעט תמיד נענה להפצרות. וגם: הייתי חדש בעיר, והנה מישהו מבוגר, שיודע  דבר או שניים על העיר הזאת, משתוקק כל כך לחברתי. בני גילי היו בדרך כלל כל כך מבולבלים, ממש כמוני.   למה בעצם אני חש צורך להצטדק ולהסביר מדוע באתי לדירה של מישהו שהזמין אותי אליו?

"כשירדתי באכסניה [מהאוטו שלו] אמרתי שאני לא אוכל לבוא אליו הערב (באמת חשבתי שאלך לישון). אחר כך התחרטתי ואמרתי לעצמי, למה לא, לעזאזל, אולי הוא סתם מתלהב מזה שאני קיבוצניק חדש ואובד עצות בעיר".

כך או כך, מצאתי עצמי בדירתו, דירת שני חדרים, מאובזרת היטב, באחד הרחובות הקטנים שמאחורי כיכר מילנו. הוא הצטער שלא הבאתי כביסה, אחרי ששוב ושוב אמר לי שהוא ישמח לעזור לי בנושא זה.  תבין, אמר לי, גם אני באתי מהקיבוץ לפני שתים עשרה שנים, אני יודע איך זה להיות חדש בעיר, שהכל כאן כל כך שונה מהקיבוץ. המשפט הזה דיבר אלי, הרבה יותר מכל הצעותיו למזון, אמפטיה וכביסה.  נכון שהייתי צריך מישהו שיעזור לי, שיעשה לי חביתה למשל, שיעשה לי כביסה אפילו.  אבל מאז ומתמיד נרתעתי מיחס אימהי. השנים בקיבוץ עברו עלי בניסיון להראות עד כמה חזק ובלתי  תלוי בהורי או במישהו אחר אני יכול להיות. ולמרות שדווקא פה בעיר יחס אימהי יכל לעזור לכאורה, הגבתי אליו תמיד בעוינות ורתיעה, כאשר הוצע.  אבל לא כך האנלוגיה שעשה בין מצבי למצבו. כביכול הוא היה האח הגדול מהקיבוץ שעוזר לי, לא מתוך רחמים, אלא מתוך שיודע מגופו שלו את מצוקות בן הכפר הבא לעיר הגדולה.   

בעיני היתה דירתו מפוארת, והוא עצמו "טיפוס מפוקפק, אחד שעבד בכל העבודות האפשריות בקיבוץ, רובן מחוץ לקיבוץ [מה שנחשב בעיני הקיבוצניק שהייתי לתו מפוקפק נוסף], וטוען שאת הבית המפואר שלו, הכולל ג'קוזי, קנה מכספי הפיצויים מהם לא הסכים לוותר על גרוש, אחרי 20 שנות חברות בקיבוץ" [וזה היה חטא נוראי בעיני – עצם החוצפה לדרוש את כספי הפיצויים, בזמן משבר כלכלי וחברתי שכזה] עוד אני ממשיך ומונה את חטאיו "והמכונית המפוארת לא פחות? פטורה ממסים, כי הוא נכה מלחמה, והיה שנה בארצות הברית בטיפולים, כשהיה חבר קיבוץ כמובן, ומלבד זה הוא עושה פיזיותרפיה פעמיים בשבוע, שוחה ועושה חדר כושר – ועם כל זה הוא שמנמן, שלא לאמר שמן" .         וברקע, מוצנעות, לא מוזכרות אלא כדרך אגב , היו צרותיו שלו – בדידותו, ואיזו ערבות שחתם לחבר, שהרסה את חייו, כשיום בהיר אחד המעקלים הופיעו אצלו בבית ולקחו הכל, למרות שלא הוא היה חייב את הכסף.  עכשיו נראה היה בהתאוששות, הבית שוב היה מלא במכשירים חשמליים לבנים ורהיטים חדשים.   

בעברו היה מנהל חנות של אחת מהוצאות הספרים, "וזה אולי מה שהכריע בסוף כשהעזתי לבוא אליו, בערב של אותו יום שבת.  זה, והצעתו שאכבס דברים אצלו. בכלל [אני ממשיך ברצף מבלי להסביר את הסתירה שהמשפט יוצר כפי שתראו] , הנדיבות שלו עשתה מייד אותי מוטרד(alarmed). אבל בסוף יצאתי מביתו חי, למרות שנאלצתי לשמוע כמה הצעות מגונות, כגון שאעבור לשבת בכורסה הקרובה יותר, ושאבוא פעם לג'קוזי ואנסה אותו. זה האחרון נאמר כששנינו ניצבים נפעמים נוכח הג'קוזי, כל אחד מסיבותיו שלו  (אני בגלל שסוף סוף יצא לי  לראות מה זה ג'קוזי). אבל נראה לי שהוא עדִין מכדי לנסות לשכב איתי אם אני לא רוצה ".  

אני חושב שהייתי אצלו רק פעמיים.  ובפעם השניה חלה ההתפוצצות הצפויה. הוא הציע לי במפגיע שאתרחץ אצלו, בג'אקוזי המפורסם. התלבטתי, וסרבתי.  אחר כך הוא רצה להכין לי תה. אחר כך רצה לעשות לי מסאג'. בא אלי מאחור בזמן שישבתי בכורסא. לא ידעתי מה לעשות. הייתי משותק ממבוכה. לא רציתי לפגוע בו. לא הייתי רגיל להיות במקום הזה של הנחשק, המחוזר. אני לא זוכר אם נגע בכתפי או לא.  לא זוכר אם קמתי ממקומי, אם ביקשתי שיפסיק, אם בכלל התחיל.      אני זוכר שהוא אמר לי בחיוך, שכוון להיות לועג, אבל היה פגוע, "אוי איתי איתי ,  אתה לא יודע מה אתה באמת רוצה".  כלומר, רצה לאמר, ואני הבנתי זאת היטב, שאני רוצה לשכב עם גבר, אבל מסרב לדעת זאת בגלל שאני פוחד.  זה הרגיז אותי. על סמך מה אמר זאת? הרי בטיולים ראה אותי הולך חבוק עם אֶלַה, מפלרטט עם אחרות (המלווה תמיד היה דמות נחשקת, כנראה בגלל שהיה היחידי עם כלי נשק). כעסתי עכשיו, וגם לא היה לי ספק שהוא לא מעונין שאמשיך לבוא, ושהאמפטיה שהציע לי היתה אינטרסנטית ובאה מתוך ציפיות לא ראליות. גם אילו הכיוון ההומוסקסואלי היה מושך אותי, ודאי שלא הייתי בוחר ביחזקאל כמושא תשוקותי. 

יותר לא דיברנו, למעט ברכת שלום נבוכה וחפוזה, כשנתקלתי בו בחלה"ט.