עברו 11 שנים.
איך לסכם אותן בקצרה?
השגתי את הבחורה שרציתי – אותה אדווה. אהבתי אותה והיא אהבה אותי. אחרי מערכת יחסים ארוכה ואינטנסיבית, נפרדנו. אז חויתי בדידות ממושכת, סמים, ויפאסנה והתבגרות רגשית מאוחרת.
שוב לא הייתי אותו אדם.
איזו איוולת, לסכם בקצרה 11 שנים. התוצאה כל כך אידיוטית.
ננסה אחרת:
זמן קצר אחרי הארועים המתוארים, קרא לי מפקדי המפחיד לחדרו. היה זה סגן אלוף מזוקן כמו רודן דרום אמריקני , שתמיד שנא אותי. הוא הודיע לי: בגלל קיצוץ תקנים, אנחנו לא ממשיכים איתך לקבע. כך ש - אם לא תרצה להמשיך ביחידה אחרת - אתה משתחרר עוד חודש, בתום השרות הסדיר הנוסף, ללא קבע. כך הגשמתי, בלי שהתכוונתי, את חלומו של כל ממר"ניק – השתחררתי לשוק בלי לרַצות את עונש שרות הקבע, עם קורס תכנות ושלוש שנות ניסיון שעשו אותי סחורה שווה בשוק המחשבים המשווע לעובדים.
הודעתי בקבוץ שאני עוזב, נחוש שלא להעתר למרכז ועדת צעירים ולאבא שלי, שביקשו בקול מהוסס שאשקול שוב, ואולי אנסה בכל זאת. לקחתי הלוואה מחבר, ושכרתי דירה בתל אביב. במקביל לחיפוש עבודה במחשבים שלחתי ידי בכל מיני עבודות זמניות, סקרים ובניין בעיקר (האישה שבחנה אותי למשרת שיווק, אמרה לי "אתה נראה לי תמים מדי, תחפש תחום אחר"). כעבור כחודשיים כבר קיבלתי את המשרה בה אני פחות או יותר מחזיק עד היום.
העניין הכספי נפתר אם כן כמו מעצמו, בלי מעשי גבורה. נעשיתי בעיני עצמי סוג של פקיד העובד במקצוע משעמם אך מכניס. הרווחה החומרית לא שינתה אותי. נשארתי סגפן; סגפן אידאולוגי, כביכול.
יצאתי עם עוד בחורות, משהו בי משך אותן באותה תקופה. יום אחד, באמצע אחד מהקשרים האלה, צלצלה אלי אדווה – שהספיקה בינתיים ללמוד סמסטר אחד באונ' חיפה ולפרוש, לטוס לתאילנד ולחזור כעבור יום יומיים לארץ - והזמינה אותי לביתה בירושלים. נעשינו זוג, זוג אחוז חזק יחד.
כך מצאתי את עצמי כמה חודשים אחרי הארועים שתוארו קודם, במצב בו כל הגדרות היסוד שלי – קיבוצניק, בודד, חייל, עני - עברו שינוי עמוק.
אחרי כחמש שנים אדווה ואני נפרדנו . ואז באו, כאמור, הבדידות, הסמים, הויפסנה, ההתבגרות הרגשית וכל הפופ הזה.
עברו 11 שנים.
ב- 1 לאפריל פגשתי את ענבר. כבר בפגישה השניה מצאנו עצמנו אצלה בדירה, במיטה, מאוהבים, מספרים זו לזה על חיינו הקודמים, וכמה חיכיתי לפגוש מישהי כמוך/מישהו כמוך. נדהמתי למצוא עצמי בסרט מז'אנר ההתאהבות הממומשת, ז'אנר כל כך שונה מזה המוכר לי, סוגת הבדידות והחיפוש העקר והדכדוך ותחושת האפסות המתלווים לאלה. אחרי לילה ללא שינה, ליויתי אותה לדוכן העוגות בו עבדה, בקניון קטן שלא הכרתי היטב. היא לבשה כובע אדום ונראתה כמו נערה מוכרת פרחים מסרטיו של צ'ארלי צ'אפלין, רק בצבעוני. הייתי עיוור במקצת – ברגש המאורעות לא הבאתי לדירתה את משקפי, ואת העדשות לא יכולתי ללבוש יותר. הגנבתי מדי פעם מבט לענבר, מתקשה להאמין שיצור מתוק כזה אוחז בידי ומביט בי מדי פעם בהתמסרות. הכל נראה כמו הרפתקה מופלאה – הקניון הלא מוכר, הקמת דוכן העוגות, ברכות השלום ומחוות הידידות בין ענבר למוכרים בדוכנים ובחנויות האחרות, ובינה לקונים הקבועים ואלו החדשים. הסתבר לי שיש קונים קבועים, בעיקר קשישות, שבדקו בחשדנות כל אחת מפיסות העוגה לטעימה, והפגיזו את ענבר בשאלות סקפטיות. אבל ענבר היתה כולה אדיבות וחיוכים, והיה ברור שהיא פופולרית בתוך הסביבה המשונה הזאת, בזכות אופיה הטוב. הייתי עייף אבל ערני, נרגש אבל רגוע. כשניתן לי לעזור, הייתי מאושר. כשניתן לי לעמוד מהצד ולהתבונן, הייתי מאושר.
"שלום ילדה. אני רואה שהתחפשת היום לכיפה אדומה"
הרמתי את עיני לראות ממי באה הפניה הזאת לענבר. אני לא יודע איך אחד כמוני, משולל כל זכרון חזותי, שאפילו את הוריו מולידיו יכול שלא לזהות או לזהות בטעות באנשים אחרים, איך אחד כמוני, ועוד עיוור למחצה באותו יום – הצליח לזהות את הדובר עוד לפני שענבר ענתה :
"שלום יחזקאל".
הבטתי בו, בתדהמה, והוא הביט בי, בתדהמה לא פחותה. לא אמרנו כלום, רק הנדנו את הראש לאות הכרה. זה היה רגע שהתארך והתקבע בזכרוני. אני ישוב ליד דוכן העוגות, מביט מעלה, אוחז בידה של ענבר, והוא למעלה, נע בחוסר שקט מצד לצד, מביט מטה בצמצום עיניים. רגע שכל משמעות שאתן לו תהיה מבחינת הסבר נבוב. אחת האפשרויות היא לאמר, שהעבר הרחוק הופיע פתאום לנגד עיני בדמות קבצן מזה רעב, נרקומן, שעובר ליד ביתי החמים והמוגן, ומזכיר לי ימים בהם הייתי בצד שלו. יחזקאל החליף עם ענבר כמה משפטים מחויכים של כלום, והלך.
שאלתי את ענבר מאיפה היא מכירה את יחזקאל. היא אמרה שהיא הכירה אותו בעצם עוד לפני שנים, בחברה להגנת הטבע. הסתבר, בצירוף מקרים מוזר, שגם היא עבדה שם באותה תקופה בה התנדבתי. אמרה שפיטרו אותו כנראה משם, לפני הרבה שנים, ופה הוא אחראי על השומרים.
סיפרתי לענבר את הסיפור. היא הגיבה באופן שלא צפיתי: אמרה, מזועזעת, שהוא ממש איש רע, אם ניסה לנצל אותי ככה. עניתי לה מייד שכנראה לא סיפרתי את הסיפור נכון – הוא היה מנוצל ומסכן יותר ממני, בהרגשה שלי. ובעיקר אני לא חושב שהיה אדם רע, אלא חיפש אהבה, כמו כולם, ובאמת האמין שאני מתכחש לנטיותי. ענבר לא הסכימה איתי. היא אמרה שכמו שניסה לנצל אותי, ייתכן שהוא מנסה לנצל את השומר הרוסי הצעיר שם – הצביעה לאחד משומרי הקניון. בהמשך הקשר בינינו, אם במקרה היה עולה שמו של יחזקאל, היו פניה מתקדרות בכעס כלפיו, ולא עזרו ניסיונותי לטהר את שמו.
פה נגמר לי הסיפור.
מה הפואנטה שלו?
[חלק 4 מתוך 5, המשך שהוא סיום יבוא].
החלטתי באופן חד פעמי לעדכן אתכם במצבי היומני-נפשי-הכרעתי-פיננסי. אין קשר לסיפור, זה הכל מהיום/אתמול ביומן:
רקע:
אני כרגע בהתלבטות די רצינית לגבי המשך דרכי.
בסוף החודש חברת חשמל תפסיק להעסיק אותי.
יש לי חוזה שקיבלתי על מנת לעיין בו, מחברה אחרת, מגדל. זאת חברת ביטוח ענקית. עכשיו, אם אעבוד שם, אהיה ממש כמו קפקא, רק בלי יכולת הכתיבה שלו (פרט שולי...) . הם מציעים לי משכורת לא רעה, בערך מה שאני מקבל ואפילו קצת יותר טוב.
הבעיה היא שאני רוצה לנוח, ולנסות קצת להתמודד עם הכתיבה בצורה יותר רצינית. ואני יכול לקבל דמי אבטלה לאיזה חמישה חודשים. סך הכל עבדתי רצוף כמעט 15 שנה. אמנם במשרה חלקית, אמנם לא עבודה קשה, אמנם באמצע עשיתי כל מיני דברים כמו טיול להודו לחודשיים. ועדיין, 15 שנה ויותר (גם בצבא) מלווה אותי התחושה שאני פחדן, שאני לא מתמודד בצורה רצינית עם הכתיבה.
יומן:
11:06 דיברנו אתמול בגרינברג כמובן על ההכרעה בעניין "מגדל", 11 למאי {תחילה נדרשתי לעבוד שם החל מהראשון לאפריל. ניסיתי במגומגם לדחות את תחילת העבודה, ולהפתעתי הם נענו לי והזיזו ל-11 במאי, שזה פחות או יותר התאריך שביקשתי}. ביום שבת בדרך חזרה בטרמפ, אפרת אמרה לי משהו כמו "אני לא מבינה איך מישהו עם כל כך הרבה כסף לא מסוגל להחליט שהוא יושב בבית חצי שנה". זה ערר מחדש את ההתלבטות. אחרי שכבר חשבתי שהגעתי לפשרה משביעת רצון (לעומת מה שדרשו ממני בהתחלה, להתחיל לעבוד מייד), נכנסתי שוב לפקפוקים ולהרגשה של פחדן עלוב שלא מסוגל להגשים את חלומותיו, גם כשהם מרופדים ברווחה חומרית (שהרי אקבל דמי אבטלה ובכלל לא חסר לי כסף).
[13:53 אזרתי אומץ, מצאתי את הפלאפון של מרגריטה. סיפרתי לה שהסיבה שביקשתי דחייה איננה שאני מחפש מקום אחר או משהו כזה. הייתי הרבה פחות מגומגם מבפעמים הקודמות. היא אמרה שאי אפשר, ושאחשוב טוב מאד עד מחר, כי אני בא לעבוד משרה מלאה, תשע, שמונה וחצי שעות. נותרתי עם כל ההתלבטות ביד. בעסה].
[14:53 עכשיו אני חושש. בזמן היוגה תקפו אותי חזיונות רעים בדבר העבודה שם, שאדרש לחדור לתוכניות שלא אני כתבתי ולתקן משהו בפינצטה, תוך שתיכפה עלי האידיוטיות של התוכניתן שכתב את התוכנית , אצטרך להבין עד הסוף כל שטות שהוא עשה. אחרי שבוע אני מגיע למרגרטה ואומר שרע לי, שאני תוכניתן שרגיל לפתח מסקרטץ' [מאפס], ואני שונא להכנס לתוכניות של אחרים, וחוצמזה מה זה העניין שלוחצים על enter ומחכים שעה?! אצלנו בחברת חשמל לא היו דברים כאלה. אחרי חודש אעזוב אם כן? ומה הועלתי?].
אני חוזר אחורה לגרינברג. אמרתי שמה שאני באמת רוצה זה להיות בבית חצי שנה ולכתוב. אז למה אני לא מעיז? כי אני פחדן. וככה הילכתי במעגלי ההתלבטות האלה, עד שנמאס לי, גם מתשובותיה שנשמעו לי הססניות ומובנות מאליהן, ואמרתי שנמאס לי לדבר. ואז, כשנשכבתי, היא אמרה לי שגם אם זה יהיה רק חודשיים, אוכל לדעת איך אני מתמודד עם הכתיבה ואם בעתיד ארצה שוב לפנות לזה זמן אוכל. תוך כדי האזנה לה הבנתי פתאום משהו – זה לא היה קשור למה שאמרה באותו רגע, אלא גלגלי המוח שהמשיכו לעבוד מעצמם. "היתה לי עכשיו תובנה כזאת. אבל זה מסוג התובנות הפסיכולוגיסטיות שאפשר לשקוע בהן עד אינסוף...אולי עדיף לא להכנס לזה? בכל אופן אני הבנתי שהצד שרוצה להיות בבית מקושר אצלי לאמא שלי, שהיתה הפרזיטית בבית. והצד של לעבוד (לא יכולתי למצוא בתוכי כמעט שום רצון אמיתי לעבוד בחברת הביטוח, רק פחד מהלא לעבוד) מקושר אצלי לאבא שלי, שייצג בילדות המכריעה את הקיבוץ, את הערכים. ואני התביישתי באמא שלי, בגלל שהיא נלחמה להשיג את שעות הכתיבה שלה על חשבון העבודה, וכל החיים שלה היא למדה באוניברסיטה. אני לא חושב שהיתה שנה אחת שהיא לא למדה באונ'. אמנם היא היתה מזכירת קיבוץ ואבא שלי באותם זמנים לא (מתוך איזה סרוב משונה, אבל מהותי לו, להבנה עמוקה של מי שהוא), אבל זה לא ערער את תחושת הבושה בה. את התחושה שאני נושא עמי את הגנים המביישים האלה. וגם הכתיבה קשורה אליה- הנה אני רוצה לא לעבוד, להיות פרזיט, בדיוק בגלל אותה כתיבה. אותה כתיבה שהיא כל כך נכשלה בה, הן ככתיבה והן מבחינה רוחנית, כלומר שהתוצאות של הפרסום, או חוסר התוצאות – האדישות המוחלטת בה התקבלו ספריה, בתוספת מבוכה וביקורת מבני המשפחה שכן קראו אותם – הותירו אותה מרירה ומתוסכלת.
ועם זאת, כמה ניגודים! שכן מצד אחד נראה לי כאילו לשבת בבית ולכתוב זו פרזיטיות, למצוץ את לשדה של החֵברה, לחגוג על האגו והמגלומניה והנרקיסיזם. ויחד עם זאת, נראה לי גם ההפך המוחלט, כאילו לנסות ולכתוב זו נתינה גדולה ותובענית, הרבה יותר מישיבה בחברת הביטוח שתעשיר רק את כיסי, ולא תתרום דבר לעולם." כמובן שזו גרסה משוכללת של דברי.
הטיפול עצמו יצא קצר. היא עבדה על החזה, והמשכנו לדבר. שאלתי אותה "למה את עובדת שם? זה המקום שאני הכי פחות אוהב שנוגעים בו" היא אמרה שזה מקום שקשור לרצון. שאני אוכל לדעת יותר טוב מה הרצון שלי.
"הרצון..." אמרתי בביטול מעורב בכעס. הרי הבודהיזם נגד הרצון. דיברנו על זה כבר הרבה פעמים, תמיד הקונפליקט הזה שם. בכל זאת אני ממשיך לבוא, למרות הרצון ולמרות ימים כמו אלו שבהם דבריה נשמעים לי קלושים וכמעט שטותיים. והיא היועצת היחידה. אבל הכי מעניין שכמעט תמיד, גם בימים כמו אתמול, אני יוצא משם עם תובנות, או לפחות בהיי.
איך הגעתי למצב שיש הכרעה דרמטית שכזאת? הרי אני נגד הכרעות דרמטיות, טוען שאין באמת מצבים כאלה של אינחזור, שמצבים כאלה הם תוצאה של תפישת חיים לא מפותחת.
00:57 השתכרתי משתי בירות חינם בקוקטייל מפואר יחסית (לאיזו סדרה בטלויזיה, הוט, היו שם מצלמות גדולות ואנשים יפים), באפטר סרט, כלומר אסופת סרטי אנימציה קצרים – מעולה ומאתגר ומתיש. [שתי אחיות (?) סיניות (?), מדאם טוטלי פוטלי, פטר והזאב (זוכה האוסקר), קמרה אובסקורה (מה רואה עיוור?), ועוד] האמריקאי החשוב שארגן את כל זה, איש עם שער לבן ועור ורוד, שופע בריאות מנטלית ופיזית, הפציר באנשים לכתוב לו משוב באימייל על הסרטים, כדי שהוא יעביר את זה ליוצרי הסרטים, זה נותן להם השראה. אחרי ההקרנה חיפשתי אחרי הדפים שחילק (הגעתי כמובן באיחור מדי) ובחיפושי אף עליתי למעלה, עם חאוויר, and there he was, the american, עונה לשאלות האנשים, כולו רצון טוב, וכששאלתי אותו בביישנות על הדפים, הוא מיהר לחפש בכל כיסיו, ומשלא מצא נתן לי כרטיס ביקור והפציר בי לכתוב לו. יחדיו ירדנו במעלית למטה. למטה, בקוקטייל, קרא לנו שוב, ונתן לי איזה פלאייר. הוא שאל אם אנחנו מהתחום, והודינו שלא. הוא אמר מייד – "אם כך, אתם חייבים לקנות את הדי וי די! הם הרבה יותר טובים ממה שראיתם היום פה"! לעומת זאת, הישראלי שליווה אותו אמר לנו בעברית: אם אתם לא מהתחום, מה אתם עושים פה בכלל?! איזה הבדל בגישה! וכמה אופייני לישראלים "הנחמדים", "הדוגרי".
אז מה שרציתי להגיד זה שאני במצב רוח מעולה, כרגע.
ונראה לי שהחלטתי לחלוטין. אני הולך להגיד להם מחר [כלומר היום] "מצטער, אני לא אגיע לחתום על החוזה. אני רוצה לשבת בבית חצי שנה, ולנסות לכתוב קצת. לתת לעצמי את הכבוד הראוי לי, גם אם בבודהיזם אנחנו נגד העצמי ונגד מימוש עצמי. בכל זאת, לא מדובר בכזו דרמה. כולו לשבת בבית ולקבל דמי אבטלה שיכסו את ההוצאות פחות או יותר. מתישהו בקרוב, אנחנו רוצים כולנו להאמין, יהיו לי ילדים. ואז כבר לא יהיה לי זמן. פרימו לוי שאל פעם: אם לא עכשיו אימתי?".
מצד שני, זה די יסגור על סיכויי לעבוד אי פעם בחברת ביטוח.
מה שמרחיק אותי מקפקא.
בקיצור, מה אתם אומרים? להגיד להם את זה? הפולניות או הכתיבה?
הוכרע כבר, בקולה של המגיבה הבודדת. אני חופשי, ונשאר רק העניין הקטן הזה של להיות מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
