החיים הם במקום אחר

האמת שאין לו. אבל במהלך הכתיבה, התחלתי לכתוב על איזה סיפור אחר, מאוחר יותר, והייתי במחסור גדול של חומר יומני. החיטוט ביומנים הצניח אותי אל העבר, וכמו שכבר קרה לי בעבר עם היומנים, נוכחתי לדעת שהעבר הוא בכלל לא בדיוק מה שחשבתי שהוא. והעבר עליו אני מדבר כאן - ההצגה שלו בפוסט היא לא רק יופימיסטית, מייפה, אלא גם שטחית.  פתאום נראה לי שכל הפוסט הזה נכתב כדי לכסות על אותו עבר כמו שהיה באמת.  למה למשל אני מרחיב כל כך בדיבור על אֶלַה, בשעה שהפוסט היה צריך להתרכז רק ביחזקאל?  

למה? אני אגיד לך למה: לכסות על כמה ריק הייתי. עומד על הגדה מביט ריק בזרימה המתמדת של הירקון על אינספור אורותיו והוראותיו הריקות מתוכֵן, לבוש מדים, מביט באנשים החולפים בכיכר דיזנגוף, מתבונן בכמיהה בפאנקיסטים הנרקומנים על הספסלים, מוכן להתמלא בכל דבר, בכל אחד מאותם אנשים, מוכן לכתת רגלי לכל חוג אזוטרי שנכתב עליו במדור "עניין" ב"לוח העיר", שרק יהיה בחינם ואני אבוא לשם.   חוזר נלהב עד טירוף מ"הפרלמנט של לונדון" בגלי צה"ל, בגלל שיחה של כלום, כמה מילים שהחלפתי עם המשורר הצעיר, חייל במדים באותה עת, שמעון אדף.   בתום הערב הספרותי (את החייל שמעון, לקח החייל אורי פקלמן, מפיק התוכנית, ואיש חבורת "אֵב" בהמשך חייו, לישון בדירתו)  נשאר לשבת על מדרגות "צוותא" עם דויד הלפרט, חוזר בשאלה, ועם מיכל פיין, בחורה יפה מבת ים, ומקשקש בהתלהמות אופורית  על שירה ופילוסופיה, ודויד אומר,  "טורקיז" ביפו זה המקום שאני הכי אוהב, ומיכל קוראת "לא, טורקיז זה המקום שלי, רק שלי", ומתרגשת משאר קוי הדמיון המחברים אותה לדויד: חולשה לביצי שוקולד קינדר, אהבה לחורף וסלידה מהקיץ המרדים. ואלבר קאמי, כמובן. ישבנו על המדרגות עד אחת עשרה וחצי, כשהאנשים ההמוניים שבאו לצחוק בסטנד אפ מדלגים מעלינו. ואז דויד הלך ללוות את מיכל לקו 18 האחרון, בעוד אני עולה דיזנגופה לקו 25.    

אני קורא את זה 15 שנה מאוחר יותר, וחושב איזה אידיוט הייתי, איזה כלומניק. בעצם, יצא שהייתי שם על תקן מיטרד המפריע להווצרות הרומן בין שני הצעירים היפים האלה. ובכל זאת כל הדרך חזרה צפונה, בהמתנה בקינג ג'ורג' לקו 25, ובאוטובוס עצמו, וימים אחרי, הייתי באופוריה. מכלום שכזה -  שמצאתי אנשים לדבר איתם על קאמי וסארטר,  ומשיערה הערמוני הארוך של מיכל פיין וחיוכה היפיפה, חיוך ששמט את הקרקע מעל רגלי, ומנע ממני בזוהרו כל אפשרות לשאול אותה למספר הטלפון שלה.   חיוך שכיום אני יודע שכלל לא כוון אלי. 

 ואני, קשיש יותר בחמש עשרה שנה, שמלאו אותי תובנות וחכמת חיים - מגגל את שמותיהם של דויד ומיכל, ומגלה בשמחה שהם לא נעשו מי יודע מה.  בכלל לא.   דויד החל לכנות את עצמו דודי, וכנראה לא סיים אפילו תואר שני, למרות שהיה בתוכנית הבינתחומית לתלמידים מצטיינים, שהיתה אמורה להביא לו תואר כזה במסלול מקוצר, תוך ארבע שנים. והיום הוא כותב ב"במה חדשה" , שירים ומחזות ותסריטים וסיפורים, שלא זוכים אלא למעט תגובות תמהות ומגנות. אבל נראה שהוא מזיין הרבה, בכל זאת, או שלפחות הוא רוצה לכתוב על טיפוסים שמזיינים הרבה, בטקסטים העלובים שלו, שעוסקים באופן אובססיבי ב"כוסיות".      ומיכל, שלשם משפחתה נוסף "רוזן", אמור מעתה מיכל פיין-רוזן,  ולשמה הפרטי נוסף השם "רונית", אמור מעתה מיכל-רונית פיין-רוזן,  נעשתה מטפלת אלטרנטיבית המשלבת מגוון של שיטות:  קונג פו, שיטת אלכסנדר, שמאניזם, הילינג, פיאטיס, רפואה טיבטית, ריברסינג, רפואה סינית ומעגלי נשים.  נראה שנעשתה לסבית, והיא חיה עכשיו עם בחורה בשם אביגיל זוהר, ואולי בגלל זה מתמקדים טיפוליה בנשים.

אז היום, חמש עשרה שנה אחרי,  אני מלא. מלא במה? מלא סיפוק, לפחות ברגע זה כשסיימתי לגגל את דויד ומיכל וראיתי שהם גמרו לא הכי טוב.    אבל אז – איך ריק הייתי, ריק כמו קבצן של ריגושים, כמו נכון להתמלא בכל רוח פתאומית, אולי אפילו ביחזקאל, אלמלא אֶלָה.

באשר לאֵלָה: יום אחד, שנים רבות אחרי שתם הקשר בינינו, אחותי הגדולה אמרה לי שראו אותה רוקדת ברחובות מגולחת ראש, עם החבר'ה של הרי קרישנה.   ובת דודתה, חברתה של אחותי, סיפרה בכאב שאֵלָה הפסיקה לדבר עם ההורים שלה, שזכרתי כאנשים עדינים ונחמדים במיוחד.

באותו רגע חשבתי: מעניין מה אֵלָה היתה אומרת על ההתאבדות של דרור.    

כעבור עוד כמה שנים, בעלה של סווטה מהעבודה שלי נפטר במפתיע. התקף לב בגיל 50. סווטה אומרת  שיום לפני הבוס שלו, בעל מוסך, לקח אותו לשיחה ופיטר אותו אחרי שנים של עבודה וניצול. בהלוויה בולטת הבת היפיפיה של סווטה, חבושה כובע ודומה לשחקנית איטלקיה ששכחתי את שמה.  בבית שלה בראשון לציון, סווטה מספרת שהבת שלה בכת של הרי קרישנה. אני שואל אותה על אֵלָה, והיא אומרת בטח, היא חברה טובה של הבת שלי, יש לה שני ילדים והיא חיה ביישוב של אנשי הכת. ואתה בטח זוכר איזו רזה היא היתה? אז היא השמינה מאד. 

 ואני ניסיתי לדמיין את אֵלָה שמנה ולא הצלחתי, כמו שלא הצלחתי אף פעם לדמיין אותה רוקדת מגולחת ראש ברחובות.  

כזה אני, חסר דימיון.