כן, אם ישנה אפשרות לא אחמיץ אותה. ובייחוד אם האפשרות הוחמצה כבר מזמן, וכל תגובה תהא עכשיו, אחרי שגדולים וטובים ממני דנו בעיניין, מיותרת, סרח עודף. תהיה, אם נפנה אל המטאפוריקה, בחזקת נעיצת מזלג קהה בתפוח אדמה קר, אכול למחצה, שאיש אינו מעונין בו, להפך, הוא מעורר בכולם עקימת אף, אם לא בחילה קלה, שכן רק פיח שחור ומלכלך נותר ממנו, עכשיו כשהמדורה כובתה כיבוי צופי וסופי, והנוכחים הלכו איש איש לביתו, המאושרים זוגות זוגות והחלכאים איש איש לבדו, ורק אני נותרתי סביב שרידי המדורה, אומלל ונדכא יותר מאחרון החלכאים.
אדבר, אם כן, על האח המיוחס שקם לישראבלוג.
צעיר ודל תגובות ממנו, אבל איכותי. סלקטיבי. לא כל הבא בשעריו יכנס. אני מכיר שניים מהכותבים שם. הם לא מכירים את הבלוג הזה. איזה כיף! אפשר ללכלך חופשי. לידידה קרובה הציעו להיכנס לשם, אבל היא תוהה: מה זה יעזור לי? מה זה יעזור לה, באמת? לא ברור. מה שמושך אותי בבלוגים, מה שגרם לי להתמכר אליהם - הוא הכתיבה האנונימית והאישית.
נכון, לא כך התחילו הבלוגים. לפי מה שהבנתי מגדולים ממני, הבלוגים התחילו כעוד מחלה של גיקים שדווחו על מה שחדש ברשת המסעירה את חייהם.
ייתכן גם שבעולם הגדול (הו עולם גדול, כמה שאנחנו השמאלנים סוגדים לך ושואפים אליך!) הבלוגים הכי פופולריים הינם מהסוג הדן בחדשות. אבל עיתונים כבר יש, ואנחנו יודעים (יותר מדי טוב יודעים) את מעלותיהם ובעיקר את חסרונותיהם. הם כבר שטפו כל חלקה טובה במוחנו המופצץ ללא הרף בגירויים. (למוטי גלדמן יש תאוריה: השירה אינה מצליחה עוד בימינו, בדיוק בגלל ההפצצה הזאת בטקסטים קליטים שמטרתם להיות אפקטיביים ככל האפשר, בעיקר בפרסומות).
אגב, מאז שהתמכרתי לבלוגים הפסקתי כמעט לחלוטין לקרוא עיתונים (טלויזיה מעולם לא היתה לי).
עד עכשיו, הכותבים ב"רשימות" חשפו את שמם המלא. מכאן נקבע שבלוגם לא יהא חושפני ואישי. זאת, נדמה לי, היתה גם כוונת המייסדים.
כך קורה שאפילו כשמדובר בכותב מבריק, בעיני, כמו דרור ב', לא מתעורר אצלי הדחף הפראי הזה להכיר את האדם "כמו שהוא באמת", את נימי נפשו. (עם זאת, הבלוג שלו בהחלט שווה. הספר שלו, "אבנר ברנר", שווה לא פחות, מבריק ומפיל מצחוק בקטעים מסוימים. שמעתי שיש פה בישראבלוג הרבה דתיים ודתל"שים, והם עשויים למצוא עיניין מיוחד בספר).
אצל אחת מאנשי "רשימות" מצאתי, מילה במילה, פוסט שקראתי בבלוג שהיה לה פה, בישרא, בלוג שכינתה "נידח". אני כותב זאת בעיקר כדי להשוויץ בזכרוני הפנומנלי לטקסטים. אבל - עכשיו כשעלי לקשר אנקדוטה זאת לפוסט הנוכחי - עולה בי הרהור על כמה שחיבבתי (לפחות עד שלב מסוים) את הבלוג ההוא, "הנידח", וכמה הרבה פחות חיבבתי את הכתיבה שלה ב"רשימות". זה קרה, אני חושב, בעיקר מפני שבישראבלוג בערה בי התשוקה לדעת מי היא אותה אישה, ובכל קטע חדש קיוויתי למצוא עוד רמז. (אגב, אני מודע לזה שהבלוג שלי נעשה (לפני שהפסקתי לכתוב) פחות מעניין בדיוק מסיבה זו, שנעשיתי פחות אישי). אולי, אם דברנו על מותרות השוליים, אפשר להכניס גם את הפינוק הזה שיש לאנשי ישראבלוג: לדבר על עצמם, על צלליהם וחלומותיהם המבישים ביותר, מבלי להיות שבויים בפרסונה שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
