העולם מתחיל לזוז מהר. במעגלים. כף היד שלי, אגרוף רפוי, נעה במעגלים מעל השולחן, מתנגשת בו ב"תוק!" קטן, לפי הקצב. הכינורות מעלים למעלה. המעגלים הולכים וגדלים, נערמים אחד מעל השני עד שנוצר חרוט שעומד על ראשו, הוריקן קטן, שמטייל לו בעולם של ערפילים. מזל שאפשר לשמוע באך, ולהיווכח שהוא קיים, עולם הרוחות הזה. גם אלהים אינו מילה גסה כאן. אלהים מתמטי כזה, שיש לו אובססיה למספרים, שבורא עולמות בנוסחאות, ומשחק עם הפרמטרים, לא משתעמם לרגע. מעגלים יכולים להיות כמעט אלימים. פעם אכלתי בטעות שש עוגיות גראס, ויכולתי לשמוע ולראות את כל המחשבות בראש שלי. היתה להן צורה של מעגלי הוריקן כאלה, שבאים אחד אחרי השני, כמו גלים. ואני הלכתי הלוך ושוב במעגלים, כל הלילה, בחדר הקטן שהיה לי אז, ודיברתי את כל הגלים שלי, ומדי פעם אמרתי בתדהמה: לא ידעתי שעיגול יכול להיות כל כך "בום"! עכשיו כלי המיתר שוב מעלים אותי למעלה, לשמי שמיים, ומורידים בבת אחת, אבל בעדינות. כיף לצלול ככה.
אני מרגיש תקוע בבלוג הזה. החלטתי לצאת מזה בכח על ידי לחיצה קלה יותר על ההדק, כמו בפוסט הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
