אני מזיע מתחת שמיכה. ונזכר איך כשהיתה שוכבת לצידי חיבקתי את גופה הארוך (המתעגל לחיבוקי) ושרתי לה באוזן:
"אני אוהב אוהב אוהב אוהב אוהה-הב"!
"נדבקת בזה, מה"?
"זה כל הזמן ברדיו".
אחרי כמה ימים הפתיעה אותי (תמיד, בכל מחווה הכי קטנה ומוּכֶּרת מזה שנים שלה, היתה מפתיעה אותי מחדש) כשפעתה מולי "אני אוהב אוהב אוהב אוה-הב"! פעייה שהיתה אות קבלתה את השיר אל המסדר הסודי של האבירים המגוננים עלינו, על שני הילדים שהתעקשנו להיות, לברוא מחדש את ילדותנו, מוגנת וטובה יותר מאשר בפעם הראשונה. שהרי אומרים שאלהים מרחם על ילדי גן מסוימים, ואולי לא ישים לב שאנחנו מתחזים.
"את יכולה להיות, האמא של הבן שלי" את השורה הזאת, ואת הדומות לה, הקפדתי לעקוף.
אני, שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני, יודע עכשיו שהייתי פחדן.
זה היה הקיץ האחרון שלנו. אם הייתי יודע לאיזה מדבר אני יוצא, הייתי מהסס יותר. הרבה יותר. ולפני כמה ימים, אחרי כל המדבר הזה, הפלאפון מצלצל. היא רוצה שאבוא איתה לסרט כי הוא לא יכול. ובתוך שטף משפטיה היא אומרת כדרך אגב: "בכל אופן תרשום את הראשון לאוקטובר"
אני שותק, ולבסוף: "מה, זהו, קבעתם? סגרתם על אולם? אבל אמרת ששום דבר לא סגור עדיין"
"שום דבר אף פעם לא סגור"
לא יודע איך יצא לי קטע כזה דווקא עכשיו, באמצע אחת התקופות היותר טובות בחיי. כאילו היה בתוכי, לצד האיש המרוצה, עוד איש אחד, שעסוק בלעכל ולהתאבל וכל שאר החרא שהפסיכולוגים (שיהיו לי בריאים (במובן הפולני)) מציעים לך לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
