החיים הם במקום אחר

[ אני ממש מתנצל, אבל  יש לי עוד כמה דעות שלא יכולתי להתאפק מלאמר, למרות שמבחינה רוחנית פי הטבעת מתאים להוצאתם  יותר מהפה הרגיל.  זה ממש לוחץ לי בבטן, אז אני הוציא את זה רגע, ואחר כך נשבע לכם שאני חוזר לכתוב דברים שהם לא דעות.

וכפי שכתב לסקלי, בשינוי קל:

אני שונא דעה

ויש לכך שלוש

סיבות.

הראשונה: אינני יכול להניח את ראשי על כתפיה של הדעה.

השניה:  הדעה אינה יכולה להניח את ראשה על כתפי.

השלישית: לדעה אין ראש או כתפיים.

וישנה גם סיבה רביעית.

ועוד התנצלות – כתבתי את זה די מזמן, לפני חודשיים בערך.

]

רק את הריק הותרתי שלם

אוסף שיריו של חזי לסקלי יצא סוף סוף ("באר חלב באמצע עיר", הוצאת עם עובד). 

ב- 15 השנה שחלפו מאז מותו, לא יצאו הדפסות חדשות של ספריו, שהפכו נדירים ויקרים, ואני מכיר אנשים ששילמו תמורתם לא מעט כסף, בחנויות יד שניה.

גם אני חיכיתי בערגה לספרים שלו, וכנראה שאנשים סביב ידעו זאת, שכן קיבלתי את הספר פעמיים כמתנת יום הולדת. 

כרגע לסקלי הוא הכוכב הזוהר בשמי. לו אני סוגד, ואותו אני עובד.  הוא זורח שם יחיד ומיוחד, לצד כוכבים קודמים כפגיס, עמיחי, ת.ס. אליוט, זך, ואייחו, וולך, פסואה.

אם יש לי משהו בעל ערך לאמר לכם כאן הוא רק זה:  זה ספר מאד שווה.

ועכשיו לדברים הפחות חשובים שיש לי לאמר.

קראתי שלוש התייחסויות ללסקלי בעקבות הוצאת אוסף השירים:  יצחק לאור, אפרת מישורי, ומאיר ויזלטיר , עורך הספר שנתן לו את שמו.

משהו היה חסר לי בהתייחסויות האלה. חיפשתי וריפרפתי גם על מאמרו של אריאל הירשפלד, וכלום.

מה שהיה חסר הוא ההתייחסות לחוסר, לריק, בשירתו של לסקלי. 

נכון שאי אפשר להתייחס לכל הממדים ביצירתו הענפה;  אבל הרושם שלי, הוא שיש כאן בורות. הבודהיזם אינו נתפש כתורה רצינית בקרב הממסד הספרותי בארץ, שאינו בקי בו כלל, וסבור מן הסתם שאלו שטויות של ניו אייג' (כמו שאיכות הסביבה היא עיסוק לילדים משועממים).   

אין לי מושג אם לסקלי הכיר את הבודהיזם. לא מצאתי עדויות לכך. אבל אין לי דרך אחרת להסביר חלק משיריו. וקודם כל, אולי שירו המפורסם ביותר, לפחות בבלוג זה:

אם תרצו / חזי לסקלי

אם תרצו ספגטי בולונז,

תקבלו את כל הספגטי בולונז שבעולם.

אם תרצו את כל הספגטי בולונז שבעולם,

תקבלו בקושי מעטפה עם פתק:

"משלוח הבולונז אבד בדרך

ממרסי לחיפה

אולי    טבע בים

אולי    נחטף בידי אוזבקים משולחי רסן

אולי    התפוצץ בטעות".

אם תרצו אהבה,

תקבלו בקושי מעטפה ריקה, בלי כתובת,

בלי כלום.

אחרי הבכי והשינה תבינו

שאפשר

להשתמש במעטפה ריקה,

לשים בה משהו:

אולי    שבר זכוכית

אולי    טבעת שהתעקמה

אולי    קווצת שיער. משהו.

אם תבקשו מעטפה ריקה,

תקבלו אהבה,

את כל האהבה שבעולם.

יותר ברור מזה?  בודהיזם להמונים + מנה חמה + ריקוד + חוש הומור.

(שזה עוד משהו שהמבקרים הנכבדים שכחו לציין. הומור. (נכון אמנם שלאור הזכיר את ההומור של לסקלי, בדרך אגב). הם יצרו תמונה של לסקלי כיוצר של "אסתיקה אכזרית", ושכחו לציין שהוא אחד המשוררים הכי מצחיקים בעברית. במיוחד הפתיעה בחומרת הסבר שלה אפרת מישורי, מה שהזכיר לי אנקדוטה חסרת חשיבות שאני מרבה לצטט, כיוון שאני חי חיים קטנים, וכל נגיעה בזוהר, יהא ביצתי ונידח ככל שיהיה, גורמת לי להתרגש ימים שלמים ואף שנים. ישבתי באותו שולחן עם המשוררת הזאת פעם אחת, כן. בקפה ביאליק. זה היה ערב מיוחד עבורי, למרות שעבור היושבים האחרים הוא היה מן הסתם ערב סתמי. במשך השנים הארוכות שחלפו מאז, פינזטתי לכתוב על זה פוסט.  אז גם הפעם לא אכתוב על זה פוסט, רק אנקדוטה:  באיזה שלב המשוררת מישורי חזרה לימי ילדותה בטבריה הרחוקה, והצהירה בגאווה מוצדקת לחלוטין (אם יש בכלל גאווה שהיא מוצדקת לחלוטין) שבגיל 16 היתה אלופת הארץ באתלטיקה קלה.   זה היה חלק ממונולוג שהמילה השכיחה בו היתה "אני". 
ואז המשורר רוני פיקי ברד, שזכיתי לכבוד לשבת גם איתו באותו לילה באותו  שולחן, אמר כמו לתומו: "יהדות השרירים".  והביטוי המשונה הזה (ככל הנראה, אם להסתמך על ויקיפדיה, ביטוי שהמציא ב- 1898 מכס נורדאו – מגיבורי הציונות, הוגה דעות שמרן שתקף את איבסן בשל ניוונה של יצירתו, ואת ויטמן בגלל ההומוסקסואליות בכתיבתו), כאילו נעץ סיכה והוציא בבת את האויר מהבלון המנופח של מישורי (שדווקא אינה נראית לי משוללת חוש הומור)).

הריק מופיע בין השאר גם במחזור "מחולות ריקים" (שהמוטו שלו הוא: ' "אתה רוצה לשתות את היין; אבל לא רוצה לרקוד איתי" [ראובן בן-עמית, יו"ר סניף כ"ך בטבריה, לחנוך מרמרי]' ) מתוך הספר  "חיבור וחיסור":

מחול עשרים ואחד

בתקופת הרעב הגדול אכלתי

את המזון

שעל הצלחת

ואת הצלחת

שמתחת למזון

ואת השולחן

שמתחת לצלחת

ואת הריצפה

שמתחת לשולחן

ואת היסודות

שמתחת לריצפה

ואת האדמה

שמתחת ליסודות.

ורק את הריק הותרתי שלם כי

ממנו אגזור את בגד הריקוד שלי.

והמחזור מסתיים ב-

מחול שלושים ושישה

המלים עברו דרך העולם

כמו להקת ציפורים.

כעת אין דבר בתוך העולם.

אפילו העולם כבר לא בעולם.

ובמחזה  "דת", בספר "העכברים ולאה גולדברג", אומר "אלהים האמיתי", אחת משש הדמויות במחזה:

ואני בוכה

כי

איני מפסיק להוולד.

הוולדות נצחית היא דבר מצער

כשאפסיק להוולד אהיה מאושר.

שוב: יותר ברור מזה?  הפסקת ההוולדות מחדש, היציאה מהסמסרה והסבל הכרוך בה, האושר של הנירוואנה.

ובמחזור "זכרונותיו של זומבי", מתוך אותו ספר, מופיע שיר הנפתח בשורות:

אני נמצא בכלא של הדים

יושב על הד של כורסא

ואוכל הד של פרוסת לחם.

שורות המבטאות את הרעיון הבודהיסטי, לפיו אנחנו חיים ב"כלא של הדים", פרי תודעתנו הרואה קיום מוצק במקום שאין בו אלא הד חולף,  ומרחיקה אותנו מהאמת.

ובאותו מחזור, כאן ועכשיו , אותו עיקרון שהפך לקלישאה ניו אייג'ית, מופיע ב"יומנה של אידרת הדג":

העבר לא היה

העתיד הוא רעיון אידיוטי.

הערת אגב לסיום: ויזלטיר, בראיון איתו, מספק את האבחנה האינטיליגנטית הבאה:

"חזי נורא אינטליגנטי כמשורר. זה גם לא דבר מובן מאליו. יש משוררים שהם לא במיוחד אינטליגנטים.. נגיד יהודה עמיחי - אין לו איזושהי מחשבה מאוד מעניינת, הוא לא במיוחד אינטליגנטי"

כדי להלל (בצורה טיפשית ועילגת למדי) משורר מת אחד, לסקלי,  דורך ויזלטיר על גופתו של משורר מת אחר. למה לא? בכיף, כמקובל בארצנו. במיוחד כשהגוויה היא של עמיחי, שהצליח קצת יותר מדי.

(והכל, כמו שאומרים בבודהיזם, קשור: ההתעלמות מהפן הבודהיסטי בשירתו של לסקלי קשורה לזלזול בבודהיזם, ולזלזול בעצם הניסיון להיות אדם טוב יותר. שהרי האמן, ועל אחת כמה וכמה העיתונאי, רצוי – לכאורה, על פי תפישה רווחת זו  - שלא יהיה שליו מדי; רצוי שיהיה מיוסר; רצוי שיהיה בו איזה מאגר אינסופי של שנאה, שתהפוך לדלק של יצירתו.  קחו את המאורות הגדולים של מוסף הספרות והתרבות של העיתון לאנשים חושבים, בני ציפר ויצחק לאור. השנאה היא הדלק המניע את יצירתם. והיי, שימו לב שזאת שנאה לאחר, ולא שנאה עצמית. המוטו הוא: "אני שונא את הספרות העברית". למה שיעבדו כדי להיות אנשים טובים יותר? לפי תפישתם, יאבדו כך בהרף עין את מקור ההשראה של יצירתם (וחייבים להודות שבמקרה של לאור זה עובד, והוא מייצר פרוזה מעולה בעיני. אבל לא הייתי רוצה להיות הוא, כי לא הייתי רוצה ששנאה תניע את מעשי)).

בתור אדם לא במיוחד אינטיליגנטי, תמיד חשבתי ששיריו של עמיחי אינטיליגנטים מאד. עמיחי היה המשורר השני שהתאהבתי בו, אחרי פגיס. אם את פגיס הבנתי אינטואיטיבית (משהו בתדר של המלים ששידר ישירות ממוח אל מוח) , הרי שאת עמיחי התאמצתי לפעמים לפצח. אז הנה, מוקדש לויזלטיר, שיר אינטילגנטי (לכאורה, לדעתי) של המשורר הלא אינטילגנטי הזה:

מעין אחרית הימים/ יהודה עמיחי

האיש תחת תאנתו טילפן לאיש תחת גפנו:

“הלילה הם בהחלט עלולים לבוא.

שריין את העלים סגור היטב את האילן,

קרא למתים הביתה והיה מוכן”.

�

הכבש הלבן אמר לזאב:

“בני אדם פועים וליבי כואב:

הם יגיעו שם לידי קרבות כידון.

בפגישה הבאה בינינו, העניין ידון”.

�

כל הגויים (המאוחדים) ינהרו לרושלים

לראות אם יצאה תורה ובינתיים,

�

היות ועכשיו אביב

ילקטו פרחים מסביב.

וכיתתו חרב למזמרה ומזמרה לחרב

וחוזר חלילה ושוב בלי הרף.

�

אולי מכיתותים והשחזות הרבה,

ברזל הריב בעולם יכלה.

[סתם, סתם, סתם. זה סרק. לא פוסט אמיתי.  משהו לשבור שבר].

ג'ון ברימן / [שיר חלום] 14 / תרגם אריה זקס

הַחַיִּים, חֲבֵרִים, מְשַׁעֲמֵם.  אָסוּר לְהַגִּיד כָּכָה    .

 בְּכָל זֹאת הַשָּׁמַיִם מַבְרִיק, הַיָּם הַגָּדוֹל מִתְגַּעְגֵּעַ,

אֲנַחְנוּ בְּעַצְמֵנוּ מַבְרִיק, מִתְגַּעְגֵּעַ,

אֲנָשִׁים מְשַׁעֲמֵם לִי,

סִפְרוּת מְשַׁעְמֵם לִי, בְּיִחוּד סִפְרוּת גָּדוֹל,

הֶנְרִי מְשַׁעֲמֵם לִי, עִם הַבְּעָיוֹת וְהַצָּרוֹת

גָּרוּעַ כְּמוֹ אֲכִילֶס שֶׁאוֹהֵב

אֲנָשִׁים וְאָמָּנוּת גִּבּוֹרִים, שֶׁמְּשַׁעֲמֵם לִי.

 וְחוּץ מִזֶּה אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה לִי בְּתוֹר יֶלֶד,

 (חוֹזֵר וָשָׁב)   אֲפִלּוּ פַּעַם לְהוֹדוֹת שֶׁמְּשַׁעֲמֵם

אוֹמֵר שֶׁאֵין לְךָ

עֹשֶׁר רוּחָנִי.

וְהַגְּבָעוֹת הַשְּׁלֵווֹת, וְגִ'ין, נִרְאִים כְּמוֹ מִטְרָד

וְאֵיכְשֶׁהוּ כֶּלֶב לָקַח אֶת עַצְמוֹ עִם הַזָּנָב רָחוֹק מִפֹּה

לְתוֹךְ הָרִים אוֹ יָם אוֹ שָׁמַיִם, וְהִשְׁאִיר

מֵאֲחוֹר: אוֹתִי, כִּשְׁכּוּשׁ.

לפעמים יש רצון פשוט, לכאורה, ומכריע - לשים שיר ענק ומרומם וממוטט בבלוג. לאו דווקא שיר – זה יכול להיות משפט הורס של אחד מחכמי דורנו, פיסקה מזהירה מספר,  ציור או תמונה מפעירי-פה, או מוזיקה שעושה אותך עלה נידף ובו בזמן רוח גדולה שנושאת אותך הלאה.

המתרגם אריה זקס כתב במידה רבה מחדש את שירו של ג'ון ברימן, מהבולטים במשוררי אמריקה במאה העשרים. על תרגומו הנועז  של זקס ועל ברימן תוכלו לקרוא בהרחבה במאמר המצויין הזה  של יובל לבנה.   כאן אציין בקצרה שבמקור לא היו בשיר רוב השיבושים הלשוניים המקסימים שישנם בתרגום (אם כי הם כן מאפיינים את "שירי החלום" של ברימן).

לכאורה, השיר מדבר על  שעמום. אבל  כאשר קוראים אותו, נוצרת אצל הקורא הנלהב, שנתפש לשיר, התרוממות רוח משונה, שהיא בדיוק היפוכו של שעמום.  התרוממות רוח של אלכוהוליסט ההופכת את דבריו המרירים על העולם לאמת גדולה ומתחכמת שהוא מטיח בעולם במרדנות.  כן, בואו נודה שמשעמם לנו, לכל הרוחות, משעמם!  והנרי, וג'ין  והספרות הגדול ואכילס – שיילכו להזדיין. פעם אחת ולתמיד נצעק את האמת המר בעליזות מיואש.   ואני מצטרף לזעקה הזאת, ומרגיש, לרגע, יותר מאזוב קיר לא פוטוגני, לרגע אני ברימן השיכור המשליך עצמו ללא היסוס לרגלי הנשים, ואני זקס הכהן הגדול של מסיבות היין.  

"אתה חייב להתאמן! אחרת תהיה אמן גרוע ותגדל להיות מבקר אמנות!"

אנטואן דואנל מבהיר לבנו את ההבדל בין מי שעושה אמנות למי שכותב עליה, בסרטו המקסים של טריפו, "אהבה במנוסה".  סרט אנטי-משעמם, שכשהאורות נדלקים אחריו כולם ממצמצים המומים מהחזרה למציאות הדלה, ומוחאים כפיים בביישנות למי שנתן להם כמה רגעים טובים יותר [ועם זאת, האם לשבת לצפות פאסיבי בסרט, בלי לזוז אפילו, זה לא ההפך מלחיות?] . מה עוד שניסים קלדרון התלהט והלהיט את היצרים לפני הסרט בהתלהבותו חסרת הרסן והחביבה מטריפו ("ראיתי את ג'יל וג'ים 17 פעמים ואז הפסקתי לספור") וביציאתו המוצדקת נגד גודאר ("הוא עשה מעשה נבלה כנגד טריפו!" " עשרים שנה הוא התקבע על הדבר הכי בורגני -  שהוא לצאת נגד הבורגנות").

לא  יודע למה זה חשוב בכלל. כלומר, יודע, זה לא חשוב בכלל. הרהורים והדים לראיון עם יאיר ניצני ברדיו:

- האם אני היחידי ששומע ב"לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול / תנו תנו לי רוקנרול" עקבות ברורים של סגנון הדיסקו דווקא?

"כל העניין הזה של המעריצות לגמרי לא היה מובן לי.  מצאנו את עצמנו נוסעים כמה שעות להופיע ב.. דימונה,  ופתאום כשאנחנו מגיעים, מותשים לגמרי, חבורה של ילדות צורחות וצורחות ובא לך להגיד להן: מה קרה לכן, השתגעתן לגמרי?! מה אתן צורחות?! זה רק אנחנו! ואחר כך בהופעה זה נעשה עוד יותר גרוע, הן צורחות עוד יותר. איך הן לא שומעות כמה גרוע אנחנו מנגנים?!  ופעם אחרת אנחנו מופיעים, ודווקא מנגנים טוב, אבל אין צרחות. אז אתה כבר לא מבין בכלל מה הולך פה".

"לא ממש ידענו לנגן – אני בטח שלא.  אז מה שנשאר לנו זה הסאונד. בסאונד השקענו".

"בא אלי שלמה ארצי, שעבד עם הד ארצי, ואמר לי: 'שמע, המוזיקה שלכם מחורבנת. אבל הסאונד – איך עשיתם כזה סאונד?'  והזמין אותי לעבוד אצלם"