החיים הם במקום אחר

מתחת לאופוריה מסתתר עצב עמוק

רפי אדר, הבעלים של מסעדת "פרונטו", הגשים חלום והוציא אלבום ובו ביצועים שלו לשירי פאולו קונטה (Paolo Conte), בעברית.  לצערי טרם קניתי את האלבום אבל שמעתי ארבע שירים מלאים,  וקטעים נוספים ממנו, ונשמע לי שהוא נהדר.  רפי אדר, והאנשים שאיתו  (בינהם דני אמיר שלנו) ראויים לכל שבח. בזכות העיבוד המושקע והשווה שלהם, אנחנו – בארץ שמספר דוברי העברית בה זעום בקנה מידה גלובלי, מול עולם כבוש על ידי האנגלית – זוכים להכיר אמן איטלקי מעולה שכזה.

אדר לקח לא מעט חופש בתרגום המלים, והאומץ שלו השתלם כשקיבל את ברכתו של קונטה, במפגש פנים אל פנים. קונטה, לדברי אדר, לא אוהב כשמתרגמים אותו, בדרך כלל.   

אפשר להבין את קונטה, שכן יש דבר מה מטעה בשיריו.   שירו המפורסם ביותר, via con me, הוא ה- upper  האולטימטיבי, וככזה נעשה בו שימוש בסרטים אחדים ובפרסומות.   

פרק הפתיחה בספרו של אנדראה דה קארלו (Andrea de Carlo)   "שניים משניים"[1] ( Due di Due).

שניים משניים – פרק ראשון

בפעם הראשונה שראיתי את גווידו לָארֵמִי (Guido Laremi)  היינו שנינו כל כך רזים ומבולבלים, כל כך נטולי נוכחות בתוך חיינו, בהם הבטנו כצופים מן הצד, בזמן שמה שקרה לנו חלף  והפך לעבר, נמעך שם בלי שום פרספקטיבה.  הזכרון שיש לי מפגישתנו הראשונה הוא למעשה בניה מחדש, שחזור עשוי מפרטים שנמחקו והוספו ושונו, על מנת לשחרר ארוע אחד מגוש ארועים חסרי משמעות אליהם השתייך אז.

בזכרון משוחזר זה, אני עומד על רגלי מן העבר השני של הכביש, ומסתכל בעננת הנערים והנערות השועטת החוצה ממבנה ישן ואפור , נבלמת בקושי ע"י מעקה מתכת שבנוי לאורך המדרכה.  הידיים שלי בכיסים, והצווארון של המעיל מורם. אני מנסה נואשות לאמץ גישה של חוסר שייכות לסצנה , אפילו שיצאתי  מאותו שער ועשיתי את אותו מסלול מעייף, רק רבע שעה קודם לכן. אבל אני בן ארבע עשרה, ואני שונא את הבגדים שעלי, אני שונא את המראה שלי באופן כללי, ואת הרעיון להיות כאן ברגע זה.

המון האנשים הצעירים בא קדימה כמו נהר שוצף ובתוכו בולי עץ וסלעים. כשמעקה המתכת נגמר, הגוש נשפך אל הכביש וממלא אותו, עד למדרכה שלי.  כמעט כל הפנים חיוורות מדי, או עגולות או ארוכות מדי. כמעט כל גוף זויתי מדי או כפוף. כמעט כל הילוך נטול יציבות, כאילו הילקוטים, שכולם לוקחים בידם או ברצועה, הינם קלים מדי, או כבדים מדי.  כמעט בכל מבט וכמעט בכל מחווה  ישנה אדישות מתאמצת, שמצטרפת לבזבוז הכללי של אנרגיה.    לא נראה לי שאני טוב מהאחרים, להפך: מראה הפגמים שלי , משוכפלים מאות פעמים, מגדיל את חוסר הסובלנות שלי ומשליך אותה בכל אשר סביבי.

אני בוחן את הגוש המבולבל של ראשים וגופים בתנועה, בתקווה לזהות את שיערה של נערה אחת שראיתי יום קודם. במקום זאת, מכה בי מבט של מישהו שמנסה לפלס לעצמו דרך, בהבעת פנים של חוסר מעורבות מרוכזת. זהו מבט של אורח בלתי קרוא, של נוסע סמוי. מבט שלוקח מרחק מהמאפיינים שלו עצמו, מהאופן בו הוא עצמו מסובב ראשו ימינה ושמאלה.

אחר כך בזכרון המשוחזר הזה ישנו רִיק, בו גווידו לארמי ומבטו הזר נבלעים מחדש ברקע. אני משחרר את הטוסטוס שלי[2] מהשרשרת ומניע אותו, והתנועות הפשוטות האלה עולות לי בעייפות ולאות, בכעס נגד החפצים.  בסופו של דבר אני על המושב, מנסה לפלס לי דרך בין האנשים והמכוניות, ואני מתנגש במישהו.  אני חש מכה בצד אחד של הכידון, מתנדנד ומאבד את שיווי המשקל; אני עף על הטוסטוס ונגרר על ידי המעיל הכבד שלי ועל ידי תיק הבד, שמלא בספרי חובה.

איזשהו ראש עגול ואיזשהו צוואר ארוך, פרצוף תפּוח או קישוא או צנובר, כמה משקפיים, חלון עגול של בונקר או תחתית של בקבוק, טלויזיה פנורמית – כל אלו מתערבלים בעירבוביה של התנועה; הם נעלמים ברגע שאני קם, בלי נזקים מענינים.    גווידו לארמי, כמה מטרים ממני, לוחץ את ידו אל המותן, ואומר "קוס אמק"[3].   הוא פחות או יותר בן גילי. עיניו בהירות, שערו בלונדי ופרוע. יש לו מעיל גשם אנגלי, אבל הוא קצר עליו; גם הצווארון שלו מורם. הוא נועץ בי מבט, שפרט לזרוּת, מלא עכשיו גם כעס.

אני אומר לו "אני מצטער"; מרים את הטוסטוס.   מסביב הכל מלא בתלמידים, שממשיכים לצאת ולהתנגש ולדחוף ולהשען זה על זה, תוך כדי מלמולים וחריקות וצחוקים וצרחות גרוניות. המכוניות נעות קדימה בטלטלות קטנות, דוחסות את ההפרשות שלהן לתוך האויר המלוכלך והקר ממילא. מורה אחת מצומקת גולשת הלאה כמו חיה זקנה שפיטמה עצמה בשלל, ומשוללת כרגע כוונות מסוכנות.

שוב אני אומר לגווידו לארמי "אני מצטער". הוא מחייך כמעט, ואומר "לא חשוב". יש לו קול מעט מרוסן, שרוט. אנחנו לוחצים ידיים באופן כמעט רשמי, בעודנו עומדים בתנוחה לא נוחה ומסוכנת זאת, בין המדרכה לכביש, בהמולה ורעש המנועים.   אחר כך הוא שואל אותי אם אני לא מקפיץ אותו הביתה: סוג של פיצוי, כנראה.

אני עולה שוב על הטוסטוס; הוא עולה מאחור ואני נוסע, מתנודד בין המכוניות והתלמידים. זה לא טוסטוס בשביל שניים, דק וקל כפי שהוא, עם מושב קצר ובלי רגליות מאחור. גווידו לארמי מחזיק את הרגליים למעלה, ואומר לי "תזהר" שלוש או ארבע פעמים.

זה אחד מימי נובמבר, ומילָאנוֹ קרובה לאפור-פיח הנוראי ביותר שלה. הבית שבו מחכים לי לארוחה לא מושך אותי כלל, ואין לי שום תוכנית מענינת לאחר הצהריים. אין שום נערה מושכת שאני מקווה לראות בקרוב; כל מה שסביבי נראה לי מעיק וחסר פשר באותו אופן, בלי נקודות שבירה או אחיזה. גם ממרחק רב ותוך כדי שחזור, אין זה זכרון אידילי, הטוסטוס הזה שלי שרועד בין הרחובות הישנים העמוסים במכוניות, עם גווידו לארמי דחוק מאחור אל השילדה.

~~~-~~~

"שניים משניים" הוא ספר ארוך ויפה, שאינו נטול יומרות. אחת היומרות העיקריות היא להביא את רוח התקופה הקרויה שנות השישים, והתרחשה, בעצם, בין 1965 ל- 1975, פחות או  יותר.  כפי ששמתם לב, אין מרוח התקופה בפתיחה הזאת, שכן בחלק זה של הספר בונה דה קארלו את מה שכנגדו יצאה תרבות-הנגד – האורבניות המתועשת, והבינוניות הצייתנית והמוכתבת מלמעלה בחברת הצריכה של שנות השישים. אלו מגולמים במילאנו, שנשארת חשובה – ודוחה ושלילית - לאורך כל עלילת הספר שחוצה ארצות ויָבַּשות. מילאנו, אומר שירו היפה של לוצ'ו דאלה [תרגום בהמשך], קרובה לאירופה (milano vicino all’ Europa).  כלומר, מילאנו היא חלק מהצפון, המתועש, הקר. אנשי הדרום העניים כמו באים מארץ אחרת, ששמה אולי איטליה, אבל היא כמעט ארץ עולם שלישי. הם מהגרים צפונה ועובדים שם כפועלי יזע במפעלים של התעשיינים העשירים הצפוניים, וכמעט אין הבדל אם הם עושים זאת במילאנו / טורינו, או בשוויץ / גרמניה. בדימוי זה[4], מילאנו מאופקת, סגורה, מתועשת, מסודרת, אפורה, להבדיל מהחום, הפתיחות, הבלאגן ואהבת החיים של איטליה הדרומית יותר.  

אך למרות שנסיבות היסטוריות וגאוגרפיות ספציפיות משחקות תפקיד חשוב ברומן, יש משהו אוניברסלי בקטע שתרגמתי. הוא עשוי לדבר לכל מי שלמד בבית ספר גדול בעיר. אצלי הוא מיתרגם לתמונה של סיום יום לימודים בבית הספר היהודי ברומא, שם למדתי ביסודי בסביבות שנת 1980. תמיד חורף בתמונה זאת, ועצי הערמון שלאורך הנהר קפואים. התלמידים יוצאים מהמבנה האפור, לבושים בתלבושת האחידה, אותם חלוקים כחולים משונים, כשל לבורנטים, עם צווארון לבן קשיח.  הטוסטוסים של התלמידים הגדולים יותר, מחטיבת הביניים, חונים לאורך מעקה המתכת של המדרכה מהעבר השני של ה- LungoTevere (הרחוב שלאורך נהר הטיבר המזוהם, שתמיד דיברו על האסונות שקרו למי שנכנס לשחות בתוכו. זה גם הרחוב שבו שכן בית הספר היהודי, לפי זכרוני המעומעם).     וכמה שרומא שונה וחמה ממילאנו, אני מבין על מה דה קארלו מדבר כאן. משהו נשבר בתוכי באותן שנים. המפגש עם העירוניות פגע בי באופן שקשה לי להבין.

תרגמתי את הפתיחה של הרומן, שהיא בעצם החלק שאני הכי אוהב.    בספר פורש דה קארלו את גורלם השונה, המצטלב ונפרד לחילופין, של שני הגיבורים החברים, המספר וגווידו, כשהוא נשאר נאמן לנקודת המבט של המספר. יש קטעים בספר שעריכה מאסיבית או וקיצוץ שלהם היו תורמים לרומן. ועדיין, זהו ספר מקסים. הלוואי עלי.