הרוצח בא מקירבנו.
טוב, לא ממש מקירבנו. הוא עבד בקומה מתחתינו.
למען האמת, אולי גם זה שקר. הבוס שלי אמר שהוא עובד בקומה מתחתינו. אבל למעשה הוא עבד שתי קומות מתחתינו.
אה, ובעצם הוא הגיע אלינו רק לפני שלושה שבועות. עבר מהמחוז הצפוני של החברה, בחיפה.
הרוצח בא מהצפון. בכל בוקר נכנס למכוניתו והתניע אותה ונסע בה, עד שנתקע איתה בפקקים באיילון דרום, מחלף גלילות עד רוקח, או קק"ל עד השלום. בלה גרדיה הוא פנה ימינה ברחוב הרכבת ועלה לכיווננו.
אנחנו, עובדי מחלקת המחשבים של חברת המים הממשלתית, יושבים ממש בהמשך, ברחוב המים, שבו היתה אחת מתחנות השאיבה הראשונות שהקימו חלוצי החברה, ובו שוכנים כמה מהמבנים ההיסטוריים שנבנו בשנות השלושים עבור אנשי חברת המים, או נרכשו על ידה.
תפקידנו לתכנן ולתכנת ולתחזק את מערכת החשבונות (או נכון יותר, הבילינג) של חברת המים: קריאת מוני המים במסופונים מיוחדים, חישוב השימוש, הפקת החשבונות והדפסתם, ומערכת הגביה, המוציאה בין השאר התראות על חובות וגם הודעות ניתוק אדומות (יחד עם פקודת עבודה לעובד החברה שנשלח לנתק את המים לצרכן הסורר).
בעיתונים צווחו: רצח מקפיא דם, עוצר נשימה באכזריותו. אפילו השוטרים, שמורגלים במראות קשים, ואף מזוויעים, מחו דמעה כשראו את גופת הילדה, שרק לפני שלושה חודשים מלאו לה שלוש.
האב רצח אותה בשנתה. עטף את ראשה בשקית ניילון עד שנחנקה למוות.
היא ניסתה להאבק, אבל לא היה לה סיכוי.
כשיצאה נשמתה האחרונה מפיה, הפשיט הרוצח, למרבה הזוועה, את הפיג'מה מעל גופת בתו היחידה, והלביש אותה בבגדיה היפים ביותר. "רציתי שתהיה יפה בשמיים", הסביר.
אחר כך חתך את הורידים שלו ובלע כמה כדורים.
"לא כמות שתהרוג אותו" אמר חוקר המשטרה, והמקורבים לאישתו הוסיפו: "אין לנו ספק שלא רצה להתאבד, רק להתחזות למשוגע. משפחתו עשירה, והוא יקח עורך דין טוב, שיוציא אותו בזול, בעוד שחייה של אשתו נהרסו, ואין לנו ספק שהוא עשה זאת כדי לנקום בה. זאת היתה מטרתו היחידה, נקמה".
בעודו חתוך ורידים ומטושטש מתרופות, נשכב האב ליד גופת בתו, ונרדם.
כשאביו נכנס כמה שעות מאוחר יותר לבית, ראה אותו מגואל בדם. רק כשהרים אותו בבהלה גילה את גופת הילדה.האב צלצל למשטרה בהיסטריה: "היא הלכה, היא הלכה, הילדה הלכה".
כל זאת קראתי בזמן שאכלתי פשטידת ברוקולי, בפָּסְטָמֵלָה.
לא רצחו אף בעל חיים בשביל הפשטידה הזאת, שהיא ארוחת הצהריים שלי.
אבל ההישג המוסרי שלי, האכילה הנקייה מרצח, נשטף בזוהמה התודעתית שאני מעכל מתוך דפי העיתון המוכתמים ברוטב פסטו (מצויין לטעמי) שהשאיר אחד הסועדים והקוראים הקודמים.
בבית החולים החל הרוצח להשתולל, לזרוק דברים לכל עבר, לרבות ציוד שהיה ליד מיטתו, ולצרוח שהוא רוצה להיות עם בתו. הוא רץ אל החלון וניסה לקפוץ, אך אנשי הצוות החזיקו אותו.
הוא היה בחור נורמטיבי, אמרו בני משפחתו.
היה לו הכל, כתבו בעיתון. הוא היה מהנדס מצליח, עבד בחברת המים הממשלתית (היי, זה אנחנו!), היה נשוי והיתה לו ילדה יפיפיה.
מה גורם לבחור מצליח כזה לרצוח את ביתו? שאלו בעיתון, ורמזו: במכתב שכתב שעה קלה קודם לרצח, בכתב יד רועד ובלתי מפוענח, ובמשפטים סתומים ומבולבלים – פנה לאישתו וכתב לה: הונית אותי.
אשתו חזרה בתשובה בחודשים האחרונים. נעשתה דתיה מאד והתרחקה ממנו. היא עזבה את ביתם במושב, ועברה לגור בירושלים. הוא המשיך להתגורר במושב, בבית הצמוד לבית הוריו, הבית בו גר עם אשתו עד שזו חזרה בתשובה.
הוא ידע שהדבר שהכי יכאיב לה, הוא אם יקרֶה משהו לבת, אמרו מקורבי האישה, ולכן רצח אותה.
ואילו הוא עצמו סיפר לחוקרים, ששעה קלה לפני הרצח, הציע לביתו סוכריה, והיא סירבה, באומרה שאימה הזהירה אותה לא לקחת ממנו שום דבר, לא משקה ולא אוכל, כי הוא מסוכן. זה שבר אותו, אמר.
לאן הגענו? שאל הפובליציסט-פרשן. ילדים נרצחים מדי יום בידי הוריהם, והמשטרה והממשלה עומדים בחיבוק ידיים. עד מתי יתנו לרוצחים להשתולל?
עיתונאי אחר כתב שהכל בגלל הסרטן הממאיר של הכיבוש, שהופך את החברה לאלימה יותר ויותר, ואנחנו עוד נראה, זאת רק ההתחלה.
הטוקבקיסטים לעומת זאת אמרו שהוא היה שמאלני מסריח, שהתנגד לכיבוש והיה בעד סרבנות (פעם חתם על איזו עצומה כזו, גילה הכתב הזריז). והנה, נחשף פרצופם האמיתי של השמאלנים הפסיכופתים, שיש להם רחמים לערבים אבל לא לבנותיהם.
גם בעיתון חרדי ציינו את היותו "חותם נמרץ על עצומות לעודד סירוב לשרת בשטחים" וציינו שאחיו , איציק רינגמן, "מצהיר על עצמו כעושה מעשי סדום". כותרת הכתבה היתה: "חילוני רצח את בתו כנקמה על שאימה חזרה בתשובה".
הוא (הרוצח, לא אחיו ולא העיתונאי), נראה לי מוכר, וגם השם שלו. יובל רינגמן.
אבל אולי רק בדיעבד נשמע לי מוכר.
כשחזרתי מארוחת הצהריים, הבוס שלי אמר: "אני אחנוק את שרגא אם הוא יגיד לך להעביר את הצ'קים לסביבת debug"
יעל עשתה לו: "שששש...." עם היד על השפתיים, והוסיפה "עדיף לא לדבר על חניקות בחברת המים".
שאלתי למה, והבוס שלי אמר:
"תגיד לי, איפה אתה חי? לא שמעת על הרצח?"
"נו?" אמרתי בעצבנות. מאד לא אהבתי שהוא רומז שאיפה אני חי.
"נו, אז הוא היה מכאן, קומה מתחת!"
"באמת?"
"בטח! תגיד לי אתה...איפה אתה... 'באמת?' הוא שואל..." חזר על דברי בלעג, רומז שכולם כבר יודעים ורק אני מפגר. "הוא עבד עם יובל מהתשתית" הוסיף, ואני חשבתי איך יובל לימד אותו להגדיר טבלאות ולתכנת את המדפסות, ובטח אם לא היה רוצח, הייתי נתקל בו בקרוב כשהייתי מבקש טבלה חדשה. מוזר ששמותיהם הפרטיים של הרוצח ושל יובל זהים. מחשבת הבל עברה בי: אולי יובל עצמו, זה הבחור המפוצען והחביב כל כך, הנכון תמיד לעזור - הוא הרוצח.
"הוא מהקורס שלה" אמר הבוס, והצביע על יעל.
למחרת שאלתי את יעל:
"אז... הוא באמת מהקורס שלכם? הייתם איתו שבעה חודשים?"
"שישה" תיקנה אותי
"אבל אתם מכירים אותו טוב, כי זה היה קורס של כל היום"
"וכל הלילה" הנהנה יעל. "מכירים, בטח". והרימה גבותיה לציין שמובן מאליו.
עכשיו שתקנו. עד שהיא אמרה פתאום
"הוא היה חרא של בנאדם"
"מה?" שאלתי כי לא הייתי בטוח ששמעתי טוב. היא מדברת מהר ובולעת מלים.
"הוא היה חרא של בנאדם. אגואיסט, חושב רק על עצמו. יכולת לראות שהוא בנאדם קשה"
"ודיברו איתכם? עשו לכם שיחה?"
"בצפון הביאו פסיכולוגית, אני יודעת.. אבל 'החבר' שלו, כביכול" סימנה מרכאות בידיה "היחיד שככה דיבר איתו קצת – נעלם. הוא שמע על זה רק ביום שבת בערב, כי הוא דתי. ומאז הוא לא הגיע לעבודה."
אחר כך סיפרה לי כמה קשה לה לגור בפתח תקווה. כל השכנים שלה אנשים קשי יום שלא יודעים עברית ולא אכפת להם מכלום. לפני שבועיים ברחה מהדירה שלה לשבוע, כי הביוב עלה על גדותיו ולא היה עם מי לדבר.
"אצלנו בדרום העיר זה אותו דבר בדיוק", אמרתי.
"כן, אבל לפחות אתה מגיע לעבודה על אופניים".
עם זה לא יכולתי שלא להסכים: "מגיע מזיע על האופניים. הדרך לעבודה היא בעליה".
"בעליה, אבל באופניים".
"באופניים דפוקות, אבל באופניים"
"טוב, יש לי עוד מלא עבודה"
"גם לי... אז ביי"
"ביי" נופפה בידה, ואני הבטתי בה יוצאת וקיויתי שאינה חושבת שאני חרא של בנאדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
