[עשרים שנה למלחמת המפרץ. מוקדש לצה"ל, בשנאה ובתעוב, ומינימום סאוב]
הייתי בשבוע עבודות.
שזה קיצור של שבוע עבודות רס"ר.
שזה קיצור של שבוע תורנות עבודות רס"ר ביום, ושמירות בלילה.
כל חמישה שבועות לקחו אותנו, החנונים "הגאונים" של מפקדת 8200, לשמור בלילה, ארבע-ארבע-ארבע, שתי משמרות, סה"כ שמונה שעות שמירה וארבע שעות שינה.
ובבוקר, במקום לישון, עבדנו. היינו כפופים לרס"רים ולעובדי הרס"ר של המחנה. עובדי הרס"ר והרס"רים היו מתעללים בנו. מתוך שנאה לחובשי משקפיים, ללבנבנים[1], מתוך רצון לנקום בנו על מה שעשו להם אחרים, אני מניח, להוציא עלינו את רגשי הנחיתות שלהם. היו מאיימים ללא הרף בתלונות, או בשיבוץ גרוע, לעבודה או לשמירות.
הם היו אחראים גם על השיבוץ לשמירות.
כאילו מישהו רצה בכח להכניס לנו לראש את האמירות שהיו כבר לקלישאות עשרות שנים לפני שהתגייסנו: "אין הגיון בצבא", "מי משקיע שוקע".
מישהו רצה להכניס אותנו לחלום רע. אולי כדי שלא נחשוב את עצמנו, חס וחלילה. שלא נזדהה עם העבודה שלנו בצבא, שעד לשבוע העבודות היינו בטוחים שהיא חשובה.
שרתנו במפקדה של יחידת האיסוף של המודיעין, אליה התנקז רוב החומר המודיעני. עברנו קורסים ארוכים, "יוקרתיים" ויקרים כדי לבצע עבודות מתוחכמות ומקצועיות (יותר משנה מתוך שירותי הצבאי עברה עלי בלימודים. והיו שם אנשים מקורסים הרבה יותר יוקרתיים משלי). ליד המחשב התעסקנו כל הזמן, יומם ולילה, בידיעות על האויב, וכל שעה היתה שעת חירום. אמרו לנו, בעיקר במהלך הקורסים, כמה שהעבודה שאנחנו הולכים לעשות חשובה.
אמרו, ומייד אחר כך התעקשו על ההשפלה המחזורית של "שבוע העבודות".
אנחנו, חיילים שצה"ל השקיע בלימוד מקצועם הון רב, חיילים שכל שעה שלהם היתה קריטית לעבודת המודיעין - היינו נלקחים כל חמישה שבועות לשבוע של גהנום קטן ועלוב, שבוע של ביזוי האנושי שבנו, שבוע של בזבוז זמן מוחלט. עד היום אינני יודע אם זה התרחש מתוך רשלנות, או מתוך אידאולוגיה סדורה התובעת להשפיל את החייל הפשוט.
אני התנדבתי לעבוד במשרפה.
במשרפה הוטל עלינו להשמיד את הניירות הסודיים של הבסיס.
לפני כן היו אמורים לחתוך את אותם ניירות לחתיכות קטנות, במכונה מיוחדת. זאת היתה עבודה שקיבל מישהו עם קשרים מיוחדים אצל רס"ר או מפקד המחנה. הוא היה בא לשעתיים שלוש של עבודה נוחה. והוא התעקש לעשות את העבודה גרוע, ובאיחור רב, ולדפוק אותנו, עובדי המשרפה.
היינו מחכים בחרדה למאנייק שיגיע, זחוח ומריח מאפטר שייב, לקראת עשר אחת עשרה. אותו אדם חלאתי, תוצר שכיח של חיי הצבא, היה נע בעצלות מופגנת, לועג לנו, ומשאיר אותנו בסופו של דבר עם בלוקים של נייר שהתעקש לא לחתוך, למרות תחנונינו. את הבלוקים האלה לא יכולנו לשרוף, כי לא נכנס חמצן בין הדפים. אנחנו, עובדי המשרפה, היינו מחוייבים לעבוד עד שנגמור לשרוף את כל גופות היהודים, סליחה, את כל הניירות.
זאת היתה עבודה מאד קשה, על גבול הבלתי אפשרית. ראשית היה צריך להעמיס את קרטוני הנייר על מעין עגלה שהיינו רותמים לעצמנו, כמו סבלים של ריקשה, וסוחבים במעלה כל הבסיס, גורמים לחיוך מופתע ונבוך על שפתי אלו שעברנו לידם. הרס"ר היה אמור לספק לנו אוטו להעמיס עליו, אבל על פי רוב לא היה טורח.
לבסוף הגענו מתנשפים ומזיעים למשרפה: ביתן פח קטן, מלבני, ובאמצעו התנור הגדול, והאת שבאמצעותה היינו צריכים להפוך את הדפים שוב ושוב, כדי להכניס חמצן בינהם. בלי הפעולה הזאת האש היתה כבה בלי שתשרוף את הדפים. האת היתה ארוכה וכבדה, וידי היו משתרגות במאמץ להרים אותה ולתחוב אותה אל תוך האש.
בביתן, שכמעט כל החלל שלו היה תפוש על ידי הכבשן, שרר עשן-תמיד מחניק, לבן אפור שחור, מסריח. אי אפשר היה לנשום שם. נתנו לנו מסנן נייר מצחיק, שלא עזר כלל, והיה ממלא את אזור הפה והאף בזיעה, שגרמה לי להרגיש עוד יותר גיבור.
זו היתה הסיבה שהתנדבתי למשרפה. אנשים חשבו שזה בגלל כלל "גומרים הולכים" הייחודי לעבודה זו. אבל זו לא היתה כלל הסיבה - אני איטי מטבעי, ולא כל כך אוהב לעבוד בלחץ זמן. העניין מבחינתי, הוא שהרס"רים לא העזו להכנס למשרפה, בגלל העשן. וכך יכולתי לשקוע בעבודה, במשימה הפיזית והבלתי אפשרית כמעט, ולנסות לשכוח לרגע את אותם אנשים קטנים ומרושעים.
לפני שהגעתי למשרפה, הייתי משובץ בתורנויות השונות. הכי גרוע היה להיות מסופח לעובדי הרס"ר. מבין מטח האיומים בתלונה, היה אחד מהם נותן לך מגרפה, ומצווה לגרף את העלים. כן, כמו בקלישאות הכי גדולות על צה"ל - "לגרף". זה היה מכניס אותי לבלבול מוחלט.
אני גדלתי בקיבוץ, בו שלטה דת של עבודה. הרגעים היחידים בקיבוץ שהרגשתי שאני יכול ללכת בגאווה, היו כשהייתי חוזר מהעבודה בבננות, במדי העבודה הכחולים. אז היו נעלמים רגשות האשם המתמידים ל"שיטה" (כמו שיעל אומרת). אחד הזכרונות הראשונים שלי, הוא כשאני יורד בטנדר פיג'ו אחר הצהריים עם אבא שלי לשדות האבוקדו שהוא נטע, להשקות את העצים כנגד "הקרה". ואבא שלי מעלה אותי על טרקטור, ואני נוהג כמה מטרים. הייתי לא יותר מבן שש, כפי שהוא עצמו מאשר.
לא יכולתי לתפוש מה צריך לעשות כאן, עם העלים האלה. מה שהיה צריך לעשות - להעמיד פנים כאילו אני עובד בזמן שהרס"ר או עובד הרס"ר, מתקרב לתפוש אותי, באחד מסיוריו, ולהפסיק להזיז את העלים ממקום למקום כשהאויב מתרחק - מה שהיה צריך לעשות היה בלתי נתפש, מבלבל, וביצעתי אותו גרוע. הקיבוץ לא היה המקום שהתיימר להיות, כלל לא - אבל שם היה הניסיון המתמיד לְרָצות את השיטה (שוב ביטוי של יעל) , את האידאולוגיה. ואילו כאן, כאן דחפו אותך הכל לתחמן, לרמות, להיות ציני, להיות בינוני, להקטין ראש, לעשות הכל כדי לחמוק משמירה או מעבודה. אומרים שהקבוץ מכין אותך היטב לחיי הצבא. במקרה שלי ההפך הוא הנכון. אני הייתי נער שעובד את דת העבודה, וההתגייס טוטאלית למען השיטה. והנה נקלעתי כמעט בבת אחת לעולם של אבק אדם מיואש וכנוע, של הולכת שולל, עולם שבז לעבודה ועשה הכל לחמוק ממנה.
ומצד שני, היה בי יסוד מרדני, שלא יכל שלא להתקומם, בדרכים עקיפות, בלתי מודעות למדי, כנגד האבסורד והמשמעת - ולכן עמדתי תמיד בסכנת תלונה.
הייתי האידיוט שתמיד מגרף ברגע הלא נכון, ומפסיק לגרף בדיוק ברגע בו אורב הרס"ר. נופל שוב ושוב במלכודותיהם, מושפל, מובך, מבועת בסופו של דבר. פחדתי להכנס לכלא, פחדתי גם מפחות מזה.
שוב ושוב נתקלתי באנשים חסרי מצפון, תחמנים, ציניים, פוגעניים ואינטרסנטים, נטולי כל אמפטיה ביחסם לזולת. האידאל היה לתחמן את הזולת כדי לחמוק מעבודה. זה סוג האדם שיצר צה"ל. צה"ל האמיתי, הג'ובניקי, שמהווה שמונים או תשעים אחוז מצה"ל. צה"ל של אותם רס"רים, שרובם נשארו מן הסתם בצה"ל עד שיצאו לפנסיה שמנה בגיל ארבעים, אחרי עשרים שנה של משכורות שמנות, אפס עבודה, השחתת נשמות צעירות, והטרדות ותקיפות מיניות.
יש תור ארוך בדרך לקב"ן / ומי שמחזיק נשק הוא נורמלי, כאן
אני זוכר למשל את ההלם בקורס תכנות. חבורת הבת-ימניקים שעשו הכל, אבל הכל, כדי לסיים את הקורס, שאליו הגיעו כבר עם 12 יחידות בגרות במחשבים. הם נתפשו באיזה שלב במנגנון העתקה מתוחכם במבחנים. משום מה - כחלק מאותו "צדק" של צבא ההגנה לישראל - לא זרקו אותם מהקורס. נתנו להם לסיים כאילו כלום לא קרה. אני מניח שהיום הם אנשי מחשבים איפשהו. מה שהדהים אותי אצלם היתה הנחישות. קורס תכנות היה מלא אנשים כמוני, שהתלבטו כל יום אם לעזוב את הקורס, כדי לא לחתום שלוש שנים קבע. ואילו אצלם, דומה שכבר בגיל 15, כשנרשמו למגמת המחשבים, נקבעה המטרה, ועכשיו הם היו כמו אנשים מבוגרים, שהמניע היחיד שלהם הוא להסתדר בחיים. והרי אצל רוב שאר התלמידים-חיילים בקורס, ההפך היה הנכון - ההסתדרות בחיים עדיין נתפשה כסוג של כניעה לבורגנות, כאיום הגדול ביותר על "הנעורים", על "לעשות חיים". לא שזו היתה תפישה כל כך נעלה. אבל אותם בת-ימניקים כאילו פסחו על השלב ההתפתחותי הזה (אולי יהיה מי שיגיד לי: יא קיבוצניק מתנשא, אתה לא מבין שזה בדיוק העניין, שהם באו ממקום עני וקשה, והיו צריכים להסתדר בחיים, לשרוד? על כך אני עונה: בדיוק להפך, אני הייתי נתון במצב כלכלי הרבה יותר קשה מהם, וללא שום עתיד כלכלי, וזו הסיבה שהלכתי (בעידוד אבא שלי, ובניגוד לנטיות שלי) לקורס תכנות, כדי להסתדר כלכלית בחיים, לשרוד. ואגב, הם היו עם 12 יחידות בגרות במחשבים, ואני לא למדתי מחשבים בכלל, ובכלל למדתי די מעט בקיבוץ, לימודים של ממש, כמו אלו שהיו בקורס).
כדי להרחיק מעלי את שליחי הרוע, הרס"רים ועובדיהם, התנדבתי כאמור למשרפה. הייתי חזק, ומורגל בעבודה פיזית קשה בקיבוץ (בננות). וכאמור, זו היה דרך לחמוק מחברתם של האנשים האלה, שאשנא כל שארית חיי. הם לא העזו להכנס לעשן המשרפות, ואני בפנים שקעתי בערפל הזייתי, דימיינתי שאני עובד בבננות ומנסה, כמו כל קיבוצניק טוב, לשבור את שיאי העבודה הקשה.
כל כמה זמן היו עושים ועדת חקירה ל"שבוע העבודות".
פעם אחת, בעודי חופר באת בכבשן, קראו לי החוצה. סגן אלוף אחד, בלוק כתיבה בידו, רצה לשאול אותי שאלות. זאת היתה אחת מאותן ועדות חקירה. לידו עמד המנוול הראשי, הרס"ר מוטי, שהיה דומה מעט לזמר שימי תבורי (עם קצת פחות ריסים).
האם הסגן אלוף ציפה שאני, באמצע שבוע עבודות, יענה בכנות על שאלותיו, כשהנחש הארסי נמצא לידו ושומע כל מילה?
ציפה, לא ציפה - אתה מחפש הגיון?! בצבא ?!
את ה"שבוע עבודות" עשיתי חמש פעמים, עד שעזבתי (בנסיבות הראויות לסיפור נפרד) את הבסיס ההוא, כדי להגיע לבסיס מושחת ומגעיל לא פחות: הקריה. כל שבוע כזה, גרם לי לבצע את תפקידי בפחות חשק, לחתוך איפה שאפשר לחתוך, לרמות איפה שאפשר, עד כמה שיכולתי (אף פעם לא הייתי טוב בזה).
את "שבוע העבודות" הפסיקו בערך שנה לאחר עזיבתי, כך שמעתי, בעקבות התאבדות של חייל רוסי, רב"ט.
עד כאן הרקע לסיפור.
שמרתי בבניין "שאול". היה לי בפרופיל סעיף ליקוי שמיעה, וסעיף ליקוי ראיה. ובגלל אחד מהליקויים, אני לא זוכר איזה, קיבלתי פטור לשמירה במקום מואר בלבד. טופס מהוה שקיבלתי במרפאה עוד בזמן הקורס בשלישות הראשית, הסתובב אצלי בכיס החולצה הצבאית משך שלוש וחצי שנות שירותי, מקופל ומנוילן. הייתי ממשש אותו בקצות אצבעותי, מדי פעם, לראות שהוא עדיין שם, על כל צרה שלא תבוא. כמו היה זה הדרכון המזוייף באמצעותו אני נמלט מהנאצים.
כל הזמן הייתי במתח שמישהו יכנס לבניין מבלי להראות לי את אישור הכניסה. אנשים כעסו שהם צריכים להראות לי, לש"ג המושתן, את התעודה שלהם. זה היה עניין של כבוד בשבילם. של פז"ם. מנגד, היו רס"רי משמעת, וקצינים של בטחון שדה, או סתם אנשים רעים אחרים, שהיו נכנסים בכוונה בלי להראות את התעודה, כדי לתקוע לך תלונה על שלא דרשת מהם להציג אותה.
היה לילה, אז אולי הייתי רגוע יותר.
אבל כולם היו במתח , כי סדאם איים להשמיד את ישראל, ובמערכות המחשב שבבסיס היו ידיעות, שהפכו לשמועות, שיש לו טילים באליסטיים וגם ראשי נפץ אטומיים, וכולם היו בטוחים שהוא ירצה להוריד קודם כל את הבסיס שלנו, המפקדה.
אותו לילה, ה-17 לינואר 1991, נודע אחר כך כ"ליל הברקים והרעמים", בשל צבי לידר ומיכה פרידמן, שדרני אולפן הרדיו המאוחד של רשת ב' וגלי צה"ל, שהרגיעו את עצמם או את המאזינים באומרם ש"חלק מהרעמים ששמעתם הם של רעמים באמת, כלומר, ענן מתנגש בענן...וזה טוב כי הגשם מנקה את האויר ומוריד את החומרים הבלתי רצויים האלה אל הקרקע...". באותו יום חילות הקואליציה החלו במתקפתם על עירק, ובלילה סדאם ירה את הסקאדים שלו, לראשונה, על ישראל.
אני, רב"ט איתי ק', תוכניתן בחיל המודיעין, ישבתי בחדר הש"ג שהשקיף מהצד אל הלובי של הבניין המשושה, הריק, וכתבתי ביומני, או קראתי ספר.
פתאום פילחה אזעקה את הלילה המתוח.
אנשים , קציני מודיעין ברובם, ממושקפים על פי רוב, יצאו מהחדרים והחלו לרוץ לכאן ולכאן, ואני שאלתי אותם מה לעשות.
סרן אחד קרא "תכנס לחדר האטום שלך!" תוך כדי ריצה ממני והלאה,
ורב סרן אחר, שרץ בדיוק לכיוון השני , אמר לי בסמכותיות "תפעל לפי ההוראות! מה ההוראות שלך?!" .
סגן אחר שרץ באותו כיוון, אמר לי "תכנס לחדר האטום של היחידה שלך".
היחידה שלי שכנה בקומה מינוס אחד (באותו ביניין היתה קומה אחת למעלה, ושתיים למטה. הוא התפרש בעיקר לרוחב, שלח זרועות כעכביש מן המבנה המשושה המרשים של הלובי). ירדתי לשם, דוחס במהירות את הספר והיומן לתיק, הנשק, שלא ידעתי כמובן להפעיל, מוטל על כתפי. בחדר האטום והמנוילן היו תורן ותורנית של היחידה, שניהם בדרגת רב סרן. עמדנו שם, כשאין לנו מושג מה קורה. היתה בפירוש תחושה שסוף העולם הגיע. ההשמדה האטומית. שנמות שלושתנו כאן, זרים זה לזה. הרב סרן דיברה עם בני משפחתה, מנסה להסתיר את הרעד בקולה. הרב סרן היה מודאג מאד. הוא אמר שהמערכת שלו, עי"ט, נפלה. זו היתה מערכת חיונית להעברת כל ידיעות המודיעין. נבוך וחיוור, לבש מסיכה ומין סרבל פלסטיק שעטף את כולו. הוא יצא מהחדר, מפוחד אך נחוש לסכן את חייו למען המדינה.
תקפה אותי תחושה, שבשנותי הבאות תתקוף אותי לא פעם, מלווה לפעמים בצפצוף מסתורי באוזן, כזה שבא מן האין והולך אל האין. תחושה שאז ודאי לא היתה לי המודעות והכלים הרגשיים לחוות אותה במודע. תחושה שגם היום אינני יודע להסביר בדיוק, אבל הייתי אומר: מחסור במגע עם מציאות חיה ונושמת. ניתוק מוזר ממה שקורה, וחוסר ידיעה האם זה באמת קורה, ומדוע, ולמה כל כך מהר, לפני שהבנתי משהו. חשבתי שהרב סרן לא יחזור.
עבר נצח כלשהו, שבו שתקתי, נבוך, מנסה בעיקר להראות לרב הסרן השניה שאני רגוע, מבקר אותה בליבי, כי שבה לשוחח עם בני משפחתה בהתרגשות, העירונית המפונקת הזאת.
ואז הרב סרן חזר, ממש כמו שגיבורים חוזרים בסרטים, עייפים אבל בריאים ושלמים. הוא הסיר את המסכה ואת מעטפת הניילון ואמר שהכל בסדר, הוא החזיר את המערכת לעבודה.
למחרת כינסו את כל עובדי שבוע העבודות, והעמידו אותם במסדר. סרן בעל כומתה אדומה של צנחנים עמד בידיים משולבות לאחור וחזה נפוח, וצרח עלינו כמו איזה נאצי קטן וכהה (אבל אשכנזי). הוא אמר שאנחנו לא חיילים, ושאנחנו לא יודעים מה זה להיות חיילים. אבל עכשיו הוא יראה לנו, ולא תהיה לנו ברירה, אנחנו נלמד או שהוא כבר יטפל בנו. מעכשיו זה לא צחוק, זאת מלחמה, אמר, מנופף באצבעו מולנו. אתם תלמדו להיות חיילים. הוא הוסיף בקול נמוך, חמור סבר, שאתמול נעשה כאן מעשה חמור ביותר, שומר הפקיר את עמדתו, ולא פעל לפי הנהלים.
לאט לאט, מתוך הדברים, הבנתי שמדברים על עמדת שאול. האם מדברים על המשמרת שלי? ניסיתי להבין מה היה אותו מעשה הפקרה. האם הפקרתי באיזושהי דרך את עמדת השמירה שלי? ומה יהיה עונשי על כך? הייתי בחרדה גדולה. תמיד פחדתי להגיע לכלא. זה היה משהו שקורה גם לאנשים נורמטיביים, בצבא הזה.
הנאום המשיך. "השומר", אמר הסרן מהצנחנים בטון צבאי, כמדקלם, "היה צריך להפעיל את הסירנה והוא לא עשה זאת. הוא ברח לחדר האטום." עכשיו הסמקתי. חיכיתי לגלי צחוק ולעג ולהוקעתי בפומבי.
"אנחנו נברר מי זה היה ונטפל בו" הטעים הסרן.
אחרי המסדר התפזרנו. עברו עלי כמה דקות מתוחות בחדר המשמר הדוחה, האפור, המסריח תמיד מגרביים אפורות ונעליים שחורות, ומשמיכות אפורות קוצניות ומטונפות.
ואז קראו לי.
הסרן נבח עלי,
"למה לא הפעלת את הסירנה?"
"אף אחד לא אמר לי" גמגמתי "שאלתי מה לעשות, ואמרו לי להכנס לחדר האטום..."
ואז לפתע חדר למוחי המפוחד איזה שמץ היגיון ושאלתי: "איזה סירנה בעצם? כי היתה אזעקה בבנין"
"אתה תקשיב לי טוב: יש ליד עמדת השמירה, או אמורה להיות על פי הנהלים, סירנה ידנית קטנה ואדומה" אדומה כמו הכומתה שלו, כמו דם החיילים שהוא רוצה כל כך שיפלו בקרב
"ובפעם הבאה שאתה שומע אזעקה, ואתה שומר בבניין, תפעיל אותה, ותרוץ בין כל החדרים, שכולם ישמעו אותה. אחרת אני אישית אדאג שאתה תלך לכלא, פחדן אחד. ברור?"
"כן..." לא ידעתי אם להוסיף "כן המפקד", משפט שלא אמרתי מאז הטירונות. ואולי אפילו להצדיע. השארתי את האפשרות פתוחה, נכון לכל רמז מצידו, שבכך הוא מעונין. ניסיתי לעמוד ישר יותר, בכל מקרה.
"עכשיו בוא הנה" אמר הסרן מהצנחנים, למרות שהייתי קרוב מאד אליו. "תראה לי איך אתה פורק ובודק את הנשק שלך"
כאן נפלה עלי אימה אמיתית. מאז ומעולם נכשלתי במבחנים האלה, לא מפני שהיו מחוץ להישג ידי, אלא דווקא בגלל הפחד להכשל, ובגלל תודעת הכשלון שנצרבה בי, באדיבות אבא שלי וטיפוסים אחרים דומים, כמו הסרן. עם זאת אני מניח שאיכשהו עשיתי את זה, לא היתה ברירה. הבצוע היה גרוע מאד, אין לי ספק בכך, וגם הסרן נתן לי להבין שאצלו ביחידה לא הייתי שורד. הוא בכלל היה משגר אותי לסוריה או למצרים. טיפוסים כמוני רק מביאים נזק למדינתם. אחר כך צרח עלי, וליבי כמעט ונקף בשל פתאומיות הצרחה: "מה עם הנעליים שלך, חייל? למה הם כל כך מטונפות? תצחצח אותן עכשיו מייד!". כך נפרדנו, לא לפני שהוא הזהיר אותי: "מה שהיה אתמול בלילה עוד יבדק, ואם אני אראה שאתה הפקרת עמדה, אני אטיס אותך לכלא".
ובאמת, העניין נבדק, בנוכחות רס"רים שונים, משופמים ונפוחים, וגם מפקד המחנה, שכמו כל מפקדי המחנות היה מין רס"ר שהפך מפקד, גרוע יותר מכל רס"ר. אני פרפרתי שם, בפינה, שותק. לא שאלו אותי מה היה, ולא הבנתי את הדיבורים.
ובערב הבא שוב שמרתי שם, שמח שלא הגלו אותי לעמדה אחרת, וחרד מן הבאות. הפעם עמדה לידי מכונה אדומה תלת רגלית. זו היתה האזעקה הידנית, והיא היתה זהה למה שכינינו בקיבוץ "המָנוּאֵלָה האדומה", או פשוט "המנואלה", ושאנחנו הילדים היינו משתעשעים בה תדיר - לוקחים את הידית , הדומה לידית התנעה של מטוס פרופלור בסרטים הישנים, או מכונית של פעם, ומכניסים אותה לתוך המוט בצד המנואלה, ואז מסובבים, עד שהיתה נשמעת נאקה עגומה ומרגשת, מלאת תלונות. לא היה קל להוציא את הצליל, היה צריך לרכוש בשביל זה את מיומנות הנעת המנואלה.
כשהגיעה האזעקה של אותו לילה, נאלצתי לא רק לשחזר מיומנות זו, אלא לעשות זאת בתנאים קשים בהרבה, תוך שאני רץ בין החדרים, במסדרונות הבניין, וגם כשאני לבוש במסיכת הגז.
עד היום, כשאני נזכר בתקופה המסריחה ההיא, עולה כסיכום גראפי התמונה הזאת, של רב"ט ק', שמעולם לא הצטיין בקואורדינציה שלו, המנואלה האדומה בין ידיו, מסיכת הגז לפרצופו, משווה לו מראה של עוף גדול מקור, מציורי האקספרסיוניזם הגרמני , והוא רץ, כפוף כהרגלו, חרד לעורו, בין החדרים תוך שהוא מסובב את הידית שלה, וקול האזעקה נשמע, אם לא מהמנואלה אז ממערכת הכריזה המשוכללת. רץ ויודע שאם סדאם פוגע, ויש לו אטומי או כימי, הלך עליו.
אבל זה צבא, לא?
[1] גם כשהיינו שחומים - והיינו בינינו לא מעט שחומים ובני עדות המזרח - היינו לבנבנים. וגם כשהיו בין עובדי הרס"ר לבנבנים - והיו כאלה - הם היו שחומים. ומנוולים לא פחות מהשאר, כמובן.
בכל סיפור , בכל דרמה, בכל מחזה,אם זה אדיפוס ואם זה אריסטו או טרנטינו, תמצאו תמיד את אותו מבנה, ותבדקו אותי אם אני טועה:מערכה ראשונה, אקספוזיציה, מציגים את הגיבור. הגיבור נתקל במעצור, ואז נוצר קונפליקט, שיוצר דרמה, עימות. ולא משנה מה המעצור, זה יכול להיות רוצח סדרתי וזה יכול להיות האוורסט – מה שחשוב הוא שיש עימות, קרב. פרוטגוניסט ואנטגוניסט. הגיבור חייב להיות בפעולה או בדיאלוג כל הזמן. זה step, זה step, זה step, זה step.והעימות מגיע לפיק שלו, לשיא, לאורגזמה אם אתם רוצים לקרוא לזה ככה, באמצע הסיפור, במערכה השניה, שהיא ארוכה יותר מהראשונה, הזמן שלה הוא חמישים אחוז מהזמן של הכולל של העלילה. ובשיא יש כמעט תמיד turning pointשהופך את כל הקלפים. ואז, רבותי היקרים, באההמערכה האחרונה, שבה יש התרה של הקונפליקט.תזכרו, זה פשוט: גיבור, מעצור, קונפליקט, התרה, סוף – וכשהגעתם לסוף,הו הו, אז תרשו לעצמכם, תעשו חיים. תעשנו סמים, תשתו מלא אלכוהול, תזדיינו כמו שפנים – כי מגיע לכם!
קמתי בשתיים? או בארבע? כנראה שקמתי בשתיים, וחזרתי לישון, וכשהתעוררתי כבר היה ארבע, מה שדי הפתיע וביאס.נשארתי במיטה עוד, עד שזינקתי ממנה והורדתי מכנסיים וחולצה והלכתי לשירותים {צונזר}. אחרי השירותים אכלתי לחם עם חמאה ועגבניה ושתיתי נס קפה עם קורנפלקס קינמון ("סיני-מיניס", היחיד שלא הופך לעיסה בנס קפה חם. לכן הוא נחטף מהר ממדפי המכולות. ואיש מהמוכרים והיצרנים אינו יודע את הסיבה, כיון שאנשים מתביישים לספר שהם שמים קורנפלקס בנס קפה חם). אחר כך התגלחתי, גילחתי את הראש, התרחצתי, עשיתי יוגה, התלבשתי, התרוצצתי מהר בתוך הבית בניסיון לחשוב מה לשים בתיק, הדלקתי תוך כדי את האור ואת הרדיו לפני היציאה (בעצם, את הרדיו הדלקתי כבר ביוגה, אבל ביציאה כנראה העברתי לגלי צה"ל, שיותר מתאימה נגד פורצים מאשר 106 או 88 FM. כך לפחות הבנתי מג'. כשסיפרתי לו על אמצעי הביטחון הרדיופוני בהם אני נוקט להדיפת הגנבים, בהמלצת המשטרה, הוא אמר לי: "ברור, גם אני עושה את זה. אבל אל תשאיר להם את התחנות שאתה אוהב לשמוע, כי אז הם ישר יפרצו. תשאיר להם זהבי עצבני").יצאתי ונעלתי דלת ראשונה ודלת שניה, התרתי את האופניים הקשורות במנהרה הראשונה [ראה הסבר בהמשך] ושמתי את המנעול בסל הקדמי אחרי שקיפלתי אותו. עליתי על האופניים, רכבתי דרך צ'לנוב, למעלה על המדרכה הצרה והמשובשת, מנווט בקושי בין העובדים הזרים האפריקאים והסינים, ואז ברזילי ויהודה הלוי והגעתי לגרינברג בארבע דקות איחור, מזיע (לפני כן קשרתי במקום הרגיל את האופניים, אחרי שהפכתי אותם כדי שיראו את המודעה שהדבקתי על הסל , מודעה בדבר החתול שאבד). נ' יצאה אלי וצעדנו מחדר ההמתנה (שם מילאתי את בקבוק המים שלי במתקן המים המינרלים) לחדר הקבוע שלה (הקליניקה משותפת לעוד כמה מטפלים). נ' שאלה אותי מה נשמע, ואני לא עניתי, הייתי עסוק בלהוריד נעליים וגרביים ומכנסיים, לחפש מכנסיים קצרות בתוך התיק, לסגור פלאפון, להניח את הבקבוק על השולחן, להוריד ברכיות וכו'...
"הקונפליקט הנצחי" אמרתי "למה להתרחץ אם ממילא מזיעים לגמרי".
ואכן הזעתי כולי.
[נגמר הזמן]
[[תרגיל 2 – לפרט על אחת הפעולות]]
להכין נס קפה
לחפש את הכוס שלי. כלומר, את הכוס הנוכחית שלי, זו המולכת עד שתתנפץ. בשנה האחרונה ניפצתי שלוש כוסות בערך, שכל אחת מהן היתה מלכתי היחידה וחשבתי שתהיה איתי שנים רבות. לא שיערתי שתתנפץ אי פעם ותוחלף באחרת. כשנשרו מבין ידי והתנפצו, הייתי עצוב ומתקשה להבין (ומלא אשם, כמובן). אבל באופן כללי, זו דווקא היתה שנה מאושרת בחיי [{הו הו! כנראה שככה הרגשתי אז, רגע לפני}]. את הכוס הנוכחית, אורית, זוגתי הנצחית לחדר בעבודה, נתנה לי, אחרי שניפצתי את הכוס ששימשה אותי שנים ארוכות בעבודה (וכבר עכשיו אינני זוכר עוד איזה מראה היה לה). לקחתי את הכוס של אורית אלי הביתה כשעזבתי את העבודה. הכוס כחולה מבחוץ, וירוקה מבפנים, או להפך. בעצם זה ספל– ספל חרסינה או קרמיקה.
{כוס מאוסף הכוסות המדהימות שבביתו המדהים של אסא}
עלי לבדוק אם היא ליד המחשב או ליד הכיור במטבח. ואם לא שם ולא שם, אז ממש אי אפשר לדעת מה לעשות.
כשנמצאה הכוס – הפעם במפתיע בכיור ולא ליד המחשב – אני בודק אם היא מלוכלכת.כמעט תמיד אני מסבן אותה ושוטף, נגד רובד החיידקים שהתפתח עליה.אם הרגע שתיתי ממנה – ואני עשוי להיות שתיין סדרתי שכזה, כשאני ליד המחשב, ואת רוב זמני אני מבלה ליד המחשב – אז... אתם יודעים מה, יותר פשוט לנסח זאת כך:
אם {הרגע שתיתי מהכוס} וגם {המשקה החדש זהה למשקה הקודם ששתיתי הרגע}
– אז בצע שטיפה קלה במים
אחרת
בצע כל עוד {הכוס אינה נקיה לדעתך}, וגם {לא הושמדו כל החידקים}
שטיפה בסבון
שטיפה במים
סוף-בצע
סוף-אם
בשטיפה בסבון אין בדרך כלל צמתים שצריך להכריע בהם. קיימת הכרית / ספוג / לא-יודע-איך-קוראים-לזההקבועה. כרגע יש לי זהובה, שהחליפה בהירה שהיתה טובה בהרבה ממנה, אבל שימשה אותי המון זמן, עד שא' אמרה שיש ממנה ריח נוראי.נעלבתי, אבל החלפתי אותה, ממילא יש לי סטוק של חדשות מתחת לכיור.
החלטה אחרת – האם להוסיף סבון כלים לכרית או לא?
בשנה האחרונה זה סבון אקולוגי שאוזל מהר מהכרית.
לא כמו הירוק הזה, פלמוליב, ששירת אותי שנים וגם עכשיו נשאר ממנו משהו. הוא עומד ליד האקולוגי מעל הכיור. גם הריח של הירוק יותר טוב מזה של האקולוגי. אבל הוא לא אקולוגי.
כשאני לוקח עוד סבון כלים אקולוגי, יש את הרגע שאתה מקווה שמיכל הפלסטיק, זה שצריך לאחוז באצבעות וללחוץ כדי להוציא את הנוזל לכרית - לא יהיה שמנוני.
המיכל הירוק הלא אקולוגי לא היה שמנוני אף פעם. זה פשוט לא היה קורה לו.
אם המיכל האקולוגי שמנוני, אני שוטף אותו בזרם מים של הכיור, שיש לו רק שני מצבים:
או כלום,
או חזק מדי.
אבל עדיף בכלל לא להתעסק איתו, עם הברז של הכיור.
פעם אחרונה שניסיתי לטפל בו, התחילה נזילה איומה במתחת של הכיור.
ולדימיר הבנזונה בא רק אחרי יומיים, ואיים שפעם הבאה התיקון יהיה עלי.
אבל מאז אנחנו, אני וולדימיר, בירח דבש מתמשך. עם הרבה הדחקה מהצד שלי. הצד של האישה המוכה, המפוחדת אך המאושרת.
והזרם חזק מדי. אני מבזבז מים, ומהווה מפגע אקולוגי. וזאת כדי לנקות את השמנוניות ממיכל הפלסטיק של הנוזל האקולוגי.
{היוקרה באה אליך}
אני לא משלם על המים, מעבר למאה שקל לחודש שולדימיר הבנזונה תקע לי תוספת. לטענתו, זה עבור ארנונה. אלא שהוא דוחה בבוז את בקשותי לראות חשבון ארנונה ששילם, ולא נותר אלא להסיק שהוא לא משלם ארנונה. הוא בכלל פלש לדירה הזאת, לדעתי ולדעת הדיירת הקודמת, ואיכשהו חומק מהרשויות. אותם מאה שקלים הם כביכול תשלום גם עבור מים, שלמעשה הוא גונב מאיפשהו, מאחד השכנים או מהעיריה – הדיירת הקודמת אמרה לי שהיא משוכנעת בזה. בשנה הראשונה שילמתי מאתיים לחודש. אבל ייללתי לו, אז ברגע של נדיבות גחמנית של עריצים לנתיניהם, הוא הסכים להוריד לחצי את מס הגולגולת.
באמת שאני עושה לולדימיר הבנזונה עוול, כשאני קורא לו מאחורי גבו הרחב "העבריין", "הערס-רוסי" או "הבנזונה", ומאחל לו בסתר ליבי כל מיני יסורים.כי אולי יש בו איזו חיבה אמיתית אלי.הוא אומר שאני טוב מדי לחיים האלה, ושאני אזהר מבחורות. שאני לא אתחתן איתן כמוהו, שעשה את הטעות הזאת פעמיים. בפעם הראשונה שהתגרש, עזב את הרוסיה שלו לטובת רוסיה בת עשרים, ובנה בשביל עצמו וזוגתו החדשה את הדירה הזאת, שאני גר בה. הדירה צמודה למחסן+משרד שלו, משרד לעניני מיזוג אויר ופרוטקשן או משהו כזה – יש לו כל מיני עסקים מפוקפקים באזור, למשל איזו סנביצ'יה שהוא מנסה לשכנע אותי לבוא ולאכול בה.
מצד שני, אני עושה לו חסד כשאני אומר שאני עושה לו עוול. כי אין ספק שהוא אדם אלים ומטורף, כפי שהזהירו אותי הדיירים הקודמים – הזהירו רק בדיעבד, כמובן, רק אחרי שהחלפתי אותם. דמותו כערס רוסי ופסיכופט עולה, למשל, מהתעללותו בכלב שלו, שהוא כולא במחסן שלו כל היום וכל הלילה. ולדימיר-הבנזונה הולך הביתה ומשאיר את הכלב לבדו עם אורות הנאון דלוקים. ככה כבר שנים, מרגע הוולדו של הכלב. הוא עושה זאת כדי להגן על המחסן+משרד שלומפני הפורצים. והכלב מיילל ונובח כל לילה,ולבסוף משתגע לחלוטין ואוכל לו את כל הניירות והקבלות, ואז כשולדימיר חוזר בבוקר הוא מרביץ לו, ל-לורד, ככה קוראים לכלב, שולדימיר תמיד אומר שהוא עדיין גור, בניסיון לשכנע אותי ללטף אותו או לא לפחד ממנו, אבל אני מפחד ממנו כהוגן. והיללות של לורד המוכה נשמעות ברמה, חודרות ללב ולעצמות, שונות ומחרידות יותר מהבכי שלו בלילה.
בעצם , זה קרה רק פעם אחת, שולדימיר הרביץ לו.אבל אני מושפע מכל מיני בחורות כמו ע', שמוכנות לעשות הכל נגד מי שמתעלל בכלב, כביכול או לא כביכול.הבחורות הנ"ל מתכננות מבצעים נועזים שביצועם מוטל עלי, ובתוצאותיהן המפחידות – אשא אני. הן מנסות להסית אותי לשחרר את לורד מכלאו בפעולת גרילה לילית. אבל אני אינני גיבור המחתרת הנחוץ כאן.אני משקשק מפחד רק מלשמוע את הנביחות המאיימות של הכלב הטורף הזה, בכל פעם שאני עובר במנהרה המוזרה המוליכה לביתי.מנהרה שעשויה לא יודע ממה, קירות פח אולי, וגג של כפות תמרים וחימר, ויש בה כל מיני סימנים ש"מחזיר אהבות קודמות" השאיר אחריו: חמסות עם פרצופים מפחידים, מגיני דויד עם אותיות בתוכם, ונברשת משונה ששולחת זרועות. תערובת של דלות ופאר, ברזנט ירוק מתנופף ברוח על גג פח חלוד וחדור לגשם, יחד עם עמודי שיש בסגנון יווני קלאסי, שעומדים ליד כיור לא מחובר. שתי מנהרות עלי לחצות, ושתי דלתות עלי לפתוח, לפני שאני מגיע לדלת דירתי שלי. והכלב נובח עלי, מבעד לדופן הפח הדק. הוא עדיין לא הבין שאני הדייר הצמוד אליו, הדייר שמפרנס את בעליו המושחת.
מה שמפליא, בעניין לורד, זה שיש לו בעצם הזדמנות לחמוק מחיי הכלא האיומים שלו. ולדימיר, או הבן שלו מאישתו הראשונה, שאו טו טו מתגייס ונראה כמוהו בלונדיני ללא טיפת דם יהודי, מוציאים אותו לסיבוב היומי כשהוא לא קשור.
והוא לא בורח.
פעם אחת כשחזרתי הביתה, מצאתי את לורד רובץ על המדרגות בכניסה למנהרה הראשונה. צלצלתי לולדימיר שהתפלא מאד. ("אתה בטוח שאתה לא מתבלבל?"). לבסוףהודה שכנראה שכח אותו. הוא הורה לי להכניס אותו אלי הביתה.
- "אין מצב שאני נוגע בכלב הזה," אמרתי לו, "הוא מפחיד אותי. בעצם כל זמן שהוא כאן על המדרגות אני לא יכול להכנס הביתה, אז תבוא לקחת אותו."
-"אין לך מה לפחד ממנו, הוא רק גור", ניסה ולדימיר לשכנע אותי.
הסתכלתי בכלב הענקי והמפחיד וניסיתי לראות את הגור שבו.
העניין הוא שאני לא יכול לסמוך על לורד, בגלל שולדימיר הוא זה שחינך אותו. וכנזונה ארס-רוסי הוא חינך אותו קודם כל כדי להגן על המחסן שלו. לטרוף את הגנב שיעז לחדור לשם. אין לי ספק שבעולמו של ולדימיר הבנזונה אין זה עניין גדול, חיסול אדם.כך גם הזהיר אותי טכנאי המחשבים גבי בן-גיגי, שנדהם לשמוע שהוא בעל הבית שלי:"אני מכיר את ולדימיר טוב. הוא ניגן איתי בתזמורת הנוער של קרית גת.הוא היה נגן חצוצרה. תקשיב, הבנאדם הזה, תזהר ממנו מאד. הוא מטורף, הוא באמת פסיכי, מסוכן לציבור".יכולתי להרגיש שבן גיגי נהנה להפחיד אותי, ולהגזים במסוכנות שלו.כי לבן גיגי יש איזה חשבון לא מובן איתי, איזו טינה. ואני דווקא הזמנתי אותו כמה פעמים כשהתקלקל לי המחשב, כי קיבלתי עליו המלצות מחברים.ובן גיגי בתמורה היה מעליב אותי בכל מיני דרכים עקיפות, סחבקיות כביכול.כמו כן הפליא אותי מאד שולדימיר ניגן בתזמורת הנוער של קרית גת, ועוד בחצוצרה, ולא בתופים. ועדיין, עם כל ידיעתי את מניעיו הסאדיסטיים של בן גיגי ואת מפוקפקותו כאדם וכמספר, הצטמררתי לשמוע שבעל הבית שלי, האיש שאני תלוי בו בכל דבר, הוא פסיכופת ידוע עוד מהזמנים שניגן חצוצרה בתזמורת הנוער של קרית גת.
- "אין מצב שאני נוגע בו." אמרתי שוב לולדימיר "פעם בקיבוץ נשך אותי כלב"
הכלב בקיבוץ היה קשור לפתח הדירה של מורן, השכן שלי, ונבח עלי אימים בכל פעם שנכנסתי לדירה. פעם אחת הוא קרע את השרשרת, ואני נמלטתי כל עוד רוחי בי, אחורה פנה, הלאה מדלת ביתי. רצתי על הדשא, אבל כמו בחלום רע הכלב השיג אותי, ונתן לי ביס בכף היד, בחלק הבשרני שליד בסיס האגודל. אילו ולדימיר היה לידי, בפתח המנהרה מול לורד, הייתי מראה לו את הצלקת משני צידי כף ידי, להוכיח שלא סתם אני מדבר. באותה פעם רחוקה, שנראית בחלוף השנים כמו חוויה מגלגול אחר, היתה לי גם חברה מצחיקה שאמרה "הוא נגס בך! נראית לו טעים". היכולת שלה לגרום לי להתמוגג (או בעצם היכולת שלי להתמוגג ממנה), המתיקה את הטראומה, או לפחות את זכרון הטראומה. המתיקה עד כאב על כך שהכל חולף, ובייחוד האהבה.
והנה אני כאן מול לורד. במצבי הטבעי, לבד, והביחד שהיה אז הוא הוא היוצא מהכלל.
- "אז תקשיב מה. תלך לשלמה – אתה מכיר את שלמה?זה שחי בממגרש חניה מאחור? הוא חבר שלי. אתה שומע? תגיד לו שהוא יקח את לורד וישמור עליו".
באותו זמן, כמה חודשים אחרי שעברתי, עדיין חי כאן שלמה. על מגרש חניה נטוש למחצה הוא הקיםכמה אוהלים עשויים קרעי בדים. היה לו שם מעין בית מלאכה, אולי מתפרה, והוא חי תחת האוהל, בגשם ובקור ובקיץ. אני ניסיתי להדחיק את מחנה האוהלים שמאחורי הדירה שלי. שלמה קיבץ סביבו עוד אנשים חסרי בית ומוזרים כמוהו, רובם נרקומנים כנראה. כך השתמע ממה שסיפרו לי בני הזוג, הדיירים הקודמים, אחרי שחשו חרטה על שהפקירו אותי להחליף אותם בבית המבודד ורדוף העבריינים הזה, שולדימיר כינה "דירת גן אקסלוסיבית" בהוסיפו "יש לך כאן מזגן, מחסן, כל מה שאתה צריך, דירת פאר". בני הזוג, שהייתי פוגש בפלורנטין כשהוציאו את הכלב (וע' העירה, להפתעתי, שנראה לה שהם מאד בעניין של סקס סאדו מזוכיסטי), אמרו שהמקום קיבץ סביבו חבורה של נרקומנים. בינהם, כך אמרו, גם "מחזיר אהבות קודמות", מנחש הגורלות שגר המון שנים בדירה הצמודה, שהקיר שלה מהווה את אחד מקירות המנהרה הראשונה, המובילה לפתח ביתו לשעבר (הדירה שלי דחוקה אם כן בין המחסן+משרד פרוטקשן של ולדימיר הבנזונה, לביתו לשעבר של "מחזיר אהבות קודמות"). הוא הקים לו שם ממלכה מלאת סמלים רוחניים קבליסטיים, כולל מה שכינה "מיקווה" -בריכה עגולה מעוטרת בכדים קלאסיים, שכביכול שפכו את המים אליה. אור הכהן, הוא "מחזיר אהבות קודמות", גורש משם, כמה חודשים לפני שעברתי אני, כשהתברר שפלש לדירה לו לא. למקום נכנסו שומרים, ערבים דווקא, של חברת "עמידר", לה היתה שייכת הדירה (ולפני כן , ככל הנראה, השתייכה לערבים אחרים, מיפו. כך שנעשה כאן מין תיקון היסטורי מעוות ביותר). כל תפקידם של השומרים הערביםהיה לודא שלא יפלשו לדירה. אבל מאיזושהי סיבה, השומרים נכנעו למשפחה ערבית מאפיונרית, שהתבצרה בבית, איימה על חיי בני הזוג, קיימה לדבריהם מסיבות סמים עם זונות בנות 13, פרצה לי לחצר הצמודה ל"מקווה", שברה את דלת הזכוכית שלי, וגנבה לי סולם. וכשבה המשטרה אחרי כמה חודשים לפנות אותם – הם יצאו אליהם עם סכינים.
את כל זה לא סיפרו לי בני הזוג, כשהצלחתי סוף סוף להגיע לראות את דירתם, בשעת לילה, אחרי שרשרת אימיילים וטלפונים, כולי בהיסטריה של חיפוש הדירה כשמחירי ההשכרה עולים (גם) באותה שנה בעשרות אחוזים.הייתיעדיין המום מהכניסה הלילית דרך שתי המנהרות, שלא היה בהן חשמל באותו זמן. בני הזוג האירו אותן בנרות שהאירו רק בקושי, בעיקר את מגיני הדוד המצויירים על הקירות, ונתנו אוירה של סרט אימה רוחני.לא רק שהם לא סיפרו דבר על ולדימיר העבריין ועל משפחת העבריינים הצמודה - הבחורה אפילו ידעה להשתמש בסיפור של אור הכהן כדי לפתות אותי להחליף אותם. אני שאלתי בהיסוס אם הכתובת בחוץ זה המחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז, והיא ענתה בהתלהבות שכן, בטח, קנז עבר כאן בהרצל עם קו 1, בדרכו חזרה מהעבודה ב"הארץ", וראה את הכתובת הגדולה "אור הכהן, מחזיר אהבות קודמות" (שבינתיים נמחקה). היא, הדיירת, שרק בהמשך הבנתי שהיתה נואשת לברוח מהדירה האיומה הזאת, בעודה בהריון (שעדיין לא ראו אז), ולהמלט מולדימיר, שאותו תיעבה (כפי שסיפרה לי בהמשך)- הבינה שאני מין מעריץ שוטה של מיתוסים ספרותיים כאלה, וצפתה שהסיפור יעוור אותי מלראות את חסרונותיה האימתניים של הדירה.
כדי להפטר מלורד ולהכנס לדירתי, היה עלי לצעוד לשם, למחנה האוהלים. שמתי נפשי בכפי, התגברתי כגיבור על המעצור, וצעדתי את המטרים הספורים שהפרידו בין הכניסה למנהרה למחנה. עקפתי את אחד החדרים של "מחזיר אהבות קודמות", חדר בולט כמו מבצר. עברתי ליד החלק האחורי של הבניין שליד, בית דירות נטוש למחצה, עם ערימות של זבל שבינהן רצה חולדה (בהמשך – גרתי בדירה הזאת שנתיים - החולדה תהפוך לבת בית, כשד' למשל תבשר לי "שוב ראיתי את החולדה שלנו").על קיר הבניין כתב שלמה בצבע שחור:
"אין עבריין רע, יש אדם במצוקה.משטרע הביתה!"
על החיים ועל המוות, אמרתי לעצמי. פניתי לעבר קומץ אנשים שהסתובבו שם, רזים , שזופים, חרושי קמטים, ולבושי בלואים כמו הצוענים שראיתי פעם בברנו, צ'כוסלובקיה (ולנוכח אפיהם הענקיים ושונותם המפחידה, יכולתי להבין איך שנאו אותנו היהודים אלפי שנים, שם באירופה). שאלתי:
- "איפה שלמה? ולדימיר רוצה אותו"
מישהו מבוגר מזוקן, בפנים מלומדי תלאות וקשוחות, יצא לעברי באיטיות מפחידה. הכל נראה כמו סרט של קוסטריצה, אבל בלי העליצות, רק פחד שישפכו לי את הקרביים.
- "כן"
זה היה שלמה.
- "אני.. הכלב של ולדימיר.. הוא שכח להכניס אותו..."
- "בוא" סימן לי שלמה לצעוד אחריו, ואני צייתתי, תוהה אם אל מותי אני צועד ולמה אני עושה זאת.
כל מיני חפצים ישנים, גרוטאות, היו מונחים באוהלים המאולתרים ולידם. מכונית ישנה, מקורקעת, שימשה בסיס לאוהל, וכנראה שגם בתוכה ישנו. ריחות של שתן וגריז עמדו באויר הצפוף.
האנשים – קבצנים, כנראה, הומלסים – עמדו במעגל ליד מדורה קטנה, ושוחחו בינהם בקריאות רמות, גבריות, כחבורת קופים.
- "אל תפחד.אני אוהב חיות"אמר שלמה"הנה, זה היונים שלי"הצביע אל כלוב ציפורים, מאלו בצורת אוהל קרקס, שהיה תלוי בשולי המחנה, ובו שני יונים"תראה איזה נחמדים, זאת החיה הכי נחמדה בעולם זאת. הכי נחמדה בעולם!"הוא הביט בי בפניו המיוסרות, תובע הסכמה, ואני הנהנתי "לא סתם אומרים 'אוהבים כמו זוג יונים'. אלה אי אפשר להפריד בינהם, כשהם אוהבים – איזו אהבה זאת, אה! כל היום הם שרים אחד לשני... עד המוות! הלוואי בני אדם היו ככה"
- "אתה גידלת אותם?"
- "אני, בטח!לקחתי אותם כשהיו כאלה גוזלים קטנים ומאז כל יום האכלתי אותם ודיברתי איתם.הם לא רוצות לברוח גם אם אני פותח את הכלוב. הנה"פתח את דלת הכלוב, והיונים באמת נשארו בפנים. כמו לורד. הוא שלח יד וליטף את היונה.
אחר כך הלכנו אל מעגל האנשים, ואני עמדתי קצת איתם, לא יודע מה לאמר או לעשות. הצטערתי מאד שאין לי מצלמה, אבל לורד עמד בדרך לבית, וגם בלעדיו לא היה לי שום אומץ להביא את המצלמה. שלמה עם אהבת היונים שלו נראה לי כמו הטעיה, מלכודת.
שלמה בא איתי לבסוף, ומייד כשהגענו לפתח המנהרה, לורד קפץ עליו. נבהלתי כי חשבתי שהכלב יוריד לו ביס גדול בפרצוף, כמו שראיתי פעם במייל שקיבלתי.אבל הוא רק ליקק אותו בפנים , כששלמה הומה אליו ומצקצק בלשונו.
- "כלב טוב! טוב! אתה יודע ממתי אני מכיר את הכלב הזה? כשהוא היה כזה קטן"
השארתי את שלמה והכלב שם, ונכנסתי הביתה – הדרך היתה פנויה, סוף סוף.
יום אחד, בערך שבועיים מאוחר יותר, מחנה האוהלים לא היה שם יותר.כנראה באו הרשויות ופירקו. שלמה נעלם, כמו אור הכהן, מחזיר אהבות קודמות. אינני יודע לאן.
{עיריית תל אביב לשימושך}
לא ברור, אם כן, כמה מהמים המבוזבזים אני משלם.
אם הלכלוך בתחתית הכוס לא מתנקה – זה תלוי בכוס, במה שתיתי, ובכמה זמן עבר מהשטיפה האחרונה – או אז אני עשוי לקחת את הברזלית, זאת הטובה שמשרתת אותי כבר שנים, ולא מצאתי עוד אחת כמוה, גם כשהרביתי לחפש. אם ארצה להרגיש פחות אשם ומלוכלך וקמצן על כך שאני משתמש באותה ברזלית ישנה, אני עשוי לקחת את ה"ברזלית" הגרועה והחדשה יותר.
ואז אני משפשף בתחתית הכוס, עם סבון חדש או הסבון שסחטתי מהספוג.לא נעים לקחת תמיד סבון חדש, זה מוריד את מפלס הסבון בפלנטה. אבל מה לעשות כשאני סוחט את הספוג ומריח אותו, ובמקום ריח ניחוח לימוני של סבון כלים, אני מריח משהו מעופש?
ייתכן גם, במקרים מסוימים, שארתיח מעט מים, כדי לשפוך על הלכלוך ולהמיסו. מים חמים בכיור אין כל כך.
וכשהכוס נקיה -אם נדלג על המון שלבים ופעולות, כגון שפשוף המטלית מבפנים ומבחוץ, והתזת מים תוך סיבוב הכוס, והדילמה כמה מים למלא בכוס כדי להוציא את הסבון, כי הסבון מכיל את כל הלכלוך, והכי חשוב להוריד אותו טוב טוב, אמר לי אבא שלי שראה את המוות אורב בכל מקום, והזהיר אותי, בהיותי רך בשנים ונוח לשמוע, שחיידקים מחכים לנו בכל מקום, אפילו בקופסאות שימורים, ודווקא בפעילות המלחמתית שלנו כנגדם, בסבון המופעל כביכול נגדם – דווקא שם הם נמצאים בכמויות.
...אם נדלג, אם כן, על שלבים אלו ואחרים, נגיע להנחת הכוס הנקיה על השיש. עכשיו יש לשים בה את מה שנופל ליד ראשון:
- סוכר חום, בכפית חד פעמית של פלסטיק שנמצאת בתוך מיכל הפלסטיק שלו.יש דילמות ומעברים – ואני ממש משתדל לקצר - בין סוכר לבן, קלאסי, שפעם מזמן נחשב של עשירים, והיום הוא הסוכר נושא המחלות של העניים; לסוכר החום הבריא, שיש האומרים שכלל אינו בריא, שהוא גם יקר יותר וגם תרמית צבועה צבע מאכל. עשרה שקלקלים לעומת סכום זניח של כמה שקלים, אם בכלל, שכן את הלבן אפשר להביא מהעבודה, אם מתעקשים להיות קמצנים כמו אבא שלי, שהיה מביא כמויות של אוכל מהחדר אוכל, ואני, בנו, גדלתי על ברכי מסורת זו. הוא אשם, לא אתה - אתה רק ספגת את פשעיו הקטנוניים שהונעו מתוך סגפנות עמוקה. ספגת אותם בגנים שירשת וגם בסביבה ההתנהגותית, בכל פעם שהלכת איתו לחדר אוכל והוא היה מעמיס הביתה, למרות שלא היינו אוכלים בבית, רק בימי שבת בערב, ימי הפסטה והסוקו או הקנלוני או תפוחי האדמה ברוטב בשמל. ובה בעת היה אבא שלי האיש הכי מוסרי בקיבוץ.קשה להסביר...
ובעצם גם את הסוכר החום אתה גונב מהעבודה. וזו לא אשמתך, וגם לא רק אשמת אבא שלך. זה לאוניד, העובד הנוסף היחיד של "נס טכנולוגיות" בחברת המים, שמזמין כמויות עצומות של מה שקרוי "מוצרי מזון"מ"נס טכנולוגיות", וזו שרשרת הלוגיסטיקה של "נס טכנולוגיות", שאינה שמה לב לכמויות המזון והמוצרים שהוא ממלא ב"טופס הזמנת מוצרי מזון". לאוניד פועל מתוך מרירות, כי תמיד נראה לו שהולכים לפטר אותו ושממילא דופקים ומנצלים אותו. רוב הרוסים שעובדים איתי בחברת המים הם כאלה, ונראה שהם מביאים איתם את הגישה הפסימית-מרירה מהבית, כלומר מרחבי ברית המועצות לשעבר (ואני לא מאשים אותם, גם אני הייתי כזה, אילו שסטאלין היה רוצח איזה ארבעים מיליון מבני עמי, ואף אחד במערב לא היה אומר על זה מילה, כי זה לא מתאים לאג'נדה של השמאל השולט באליטות הקובעות את סדר היום התרבותי במערב. בעצם, אני אפילו חולק איתם את הגישה הפסימית-מרירה, אפילו שסטלין לא חיסל אנשים בישראל ובפורוגוואי, מולדת הורי (רק את אלה המעטים שהיו מספיק חסרי לחזור לברית המועצות מתוך התלהבות מהמהפכה הקומוניסטית)). ואתה דווקא יצאת צדיק, כי אתה מבקש ממנו להעביר לך את טופס ההזמנה ותמיד מוריד בכמויותשהוא רושם. ובכל זאת יש עודפים גדולים, שחבל לא לקחת הביתה, חבל לחכות סתם עד שיפקע תוקפם.
וחוצמזה, אתה מובטל עכשיו, שכחת?הנס קפה הולך ואוזל, יחד עם הסוכר החום ושאר הפינוקים.ובמיוחד, במיוחד הולכת ואוזלת השפיות המבורכת, הידיעה שהמחשב שלך, וחבריך למחלקה (איתם אינך מקיים קשרים מעבר לעבודה), ובעיקר העבודה, מחכים לך שם, בעבודה, ושם יש בך שימוש, שם אינך צריך לתהות כל יום מחדש בשביל מה לחיות, הרי זה ברור, יש תוכנה לכתוב, תוכנה חשובה אפילו, שמגיעה לכל בית בישראל.לא עוד, חבר. והיום שבו יגמר הסוכר החום אולי ידליק לך את הנורה האדומה סופית.אם תשרוד עד אז.
{מכרים שיכורים בפתח המנהרה. שימו לב ל"שמע" למעלה מימין}
- סוכרזית אחת, מתוך פטריה צהובה עם ראש ירוק, קטנה וחמודה, או בכלי אדום גלילי שהולך וצר, כמו פיון גדול של שחמט. יש לפתוח את המכסה באצבעות זריזות שכבר עשו את זה מיליון פעם – כף יד שמאל אוחזת בכלי ואצבעות ימין פותחות את המכסה הירוק (בסיבוב של הברגה) או האדום (נעיצת ציפורן הבוהן בקליק של סוגר פלסטיק).אחר כך יש להטות את הכלי ולטלטל אותו – בעדינות ותוך תאום עם בג"ץ – עד שסוכרזית אחת לבנה ועגולה יוצאת החוצה ממחבואה. בדרך כלל מתלוות אליה עוד שתיים שלוש שש מחברותיה, שאותן יש לאחוז בין האצבע לאגודל ולהחזיר במטותא לביתן.פעם הייתי משתמש רק בסוכרזית שבפטריה הצהובה ירוקה, אבל כשזו נגמרה במקום העבודה התרגלתי לטעם של האדומה. וכי לא חיינו רעבים בגולה אלפיים שנה?
- נס קפה מגורען של "נסקפה", שזה תאגיד אירופאי ענק, בינלאומי בעצם. היום כולם תאגידים בינלאומיים, גם "נס טכנולוגיות" שקונה מ"נסקפה" את הנסקפה המגורען הזה (ומה זה "מגורען" בעצם? נקווה שלא מעשירים אותו באורניום או משהו כזה). לאוניד מזמין גם אותו בכמויות מוגזמות, שמאפשרות לך להנות בביתך, לראשונה בחייך, מנס קפה איכותי, יחסית (תלוי את מי שואלים. אם תשאל את אורית היא תעקם את אפה. אצלה מינימום קולומביאני של עלית, או ירוק של ג'ייקובס, וגם זה רק כשאין ברירה, ואין אספרסו איטלקי בסביבה. אפשר לחשוב, הרי עד לפני 15 שנה לא ידעו בארץ מה זה אספרסו, וכולם היו שותים את האבקה של עלית. גם היו מבשלים את הפסטה עד שהיתה הופכת לעיסה. ומעניין שדווקא אורית היא זו שסיפרה לי על המערכון בטלויזיה, שבו קרן מור מנסה להזמין קפה איכותי ב"ארומה".אורית מספרת לי (סיפרה לי, כשעוד עבדתי, אני צריך להזכיר לעצמי) מה היא רואה בטלויזיה, בייחוד כשהיא נפעמת ממה שראתהועולה על גדותיה. התגובות שלי אף פעם לא מספקות אותה – קשה לי לצחוק או להתרגש מהבדיחות של הטלויזיה, כשהן מועברות כך מכלי שני, ואני מרגיש אשמה על פני המתכרכמות בעוית של הסתייגות אליטיסטית של אלו המפטירים נון שלנט "אין לי טלויזיה").רק חצי כפית פלסטיק (שהיא כמעט כף, בעצם). אנחנו לא רוצים שהנס קפה האיכותי הזה יגמר מהר, נכון?
ואז עוד התלבטות, צומת:האם לשתות רק עם הנסקפה הזה, או להוסיף, כפי שהתרגלתי לאחרונה, קפה נמס ישן של עלית, זה הנמס באמת, האבקה בקופסת הפח, שנשארה אותו דבר לאחר חמישים שנות תהפוכות, גם לאחר שעלית האדירה, האימפריה של ימי ילדותנו ובחרותנו, נקנתה על ידי שטראוס, ואומרים שהיא לא תהיה יותר עלית, עד כמה שהדבר בלתי נתפש.
ומתישהו, אני מניח, הדלקתי את הקומקום הכחול, שקניתי במחיר מופקע במשביר מוצרי חשמל בדיזנגוף סנטר, שהם רמאים ידועים, ובכל זאת הלכת אליהם שוב ושוב, כי היו לך תוי קניה לפסח – של "נס טכנולוגיות" כמובן - שהיו טובים רק לשם. ואחרי שמכרו לך קומקום חשמלי חדש שלא עבד, נאלצת לקנות את זה הכחול, במחיר מופקע שהתוים לא הספיקו לו. וגם הכחול היקר עושה בעיות. הוא לא קופץ בזמן, מעצמו, ודן ברותחין את המים. רגעים ארוכים הוא מענה אותם, מוציא להם את כל המיץ ברתיחה ארוכה ומיותרת, ואז אתה מתייסר שלא היית ערני ולא הושטת בזמן את ידך אל כפתור הפלסטיק האפור שמתחת לידית הקומקום הכחול ולחצת עליו בעדינות שמפסיקה את ייסורי המים באחת.
ואז יש לשפוך פנימה לכוס את המים הרותחים. להזהר עכשיו, לא לשפוך על עצמך את המים הרותחים ולהרוס לך את החיים כמו שקרה להוא בטיול של התנועה (זה הזמן למחזמר קצר: "רוצה לחיות יותר? להזהר! להזהר!" שרות החרדות במקהלה עליזה ומזהירה,ודמות של תולעים חייכניות להן, מציצות בין השיניים). למלא מעט, לא יותר מדי, כדי להשאיר הרבה מקום להרבה חלב. כבר כמה וכמה אנשים, עשרות אפילו, אמרו לי שזה לא נורמלי. "אתה שותה נסקפה של ילדים". וזה אמור להיות בושה, פגיעה בגבריות, אז למה אתה לא מתבייש, ולהפך, נראה שיש לך איזו גאווה משונה?אולי כי כך יותר בריא, לצרוך פחות קופאין מהשאר, להיות לפניהם במירוץ לחיי הנצח, או לפחות לגיל מאה ועשרים. זה המרתון שנופלים בו אלו ששולחים יותר מדי ידיים לסוכרים ולקפאינים ולשומנים שמנצנצים כל הזמן בצידי הדרך.
כל מה שנשאר עכשיו הוא לפתוח את המקרר, להוציא חלב מהדופן של המקרר (ולא ניכנס עכשיו לסוגית החלב הקמצני יותר בשקיות הפלסטיק, או החלב המכובד יותר בקרטון. ואת התקופות האפלות שהיית מביא חלב עמיד מהעבודה בכלל לא נזכיר) , ולמזוג פנימה. זה הרגע הטוב ביותר, כשהשחור הזה הופך ללמשהו הרבה יותר מושך, במו ידיך המטות את כד החלב פנימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
