החיים הם במקום אחר

[חלק 1]

לתשוקת הטיולים נמצא פיתרון בדמות החברה להגנת הטבע. החלה"ט נהגה לאפשר למתנדבים להגיע לטיולים בחינם, בתמורה לכך שילַוו את הטיולים בנשק. הייתי משכים קום בחמש בבוקר על מנת להירשם בדף המתנדבים, שהיה נתלה השכם בבוקר על דלת מחלקת הטיולים ברחוב השפלה 3.  שיטת הרשמה זו הביאה למרמור בקרב המתנדבים שהגיעו מן הצפון או הדרום הרחוק, וגילו שאנשי תל אביב כבר הקדימו אותם ומילאו את הדף.   התנדבותי היתה אקט של חוסר אחריות מוחלט, שמניעיו אגואיסטים. בהיותי ג'ובניק בפרופיל "כף-מת", לא היה לי מושג איך להפעיל את רובה ה"קראבין" שלקחנו לפני הטיול מהמשטרה, ושעל תפעולו לא עברנו מעולם הדרכה ומטווח. לא שהיה בכך תועלת במקרה שלי, כיוון שמן הסתם במצב של מצוקה ביטחונית הייתי נותר משותק מפחד. ובכלל, רובי הקראבין היו כל כך מיושנים ומחלידים, שגם בידם של של לוחמים מנוסים ממני לא היו מסייעים למנוע טבח במטיילים.   

בטיול לנחל מכמש הכרתי את אֶלַה.  נשארתי לדבר איתה ליד המדורה  עד שלוש בלילה. כשהלכנו לבסוף לישון, קירבתי בזהירות את שק השינה שלי כך שיקביל לשלה. לא הצלחתי להרדם, בגלל הקור ובגלל אֵלָה ששכבה כמטווחי יד ממני, ומתחילת הערב רציתי להציע לה להיות החברה שלי. ראיתי שגם היא מתקשה להרדם. שאלתי אותה – שנינו היינו מעורפלים מעייפות – אם תמיד קורה לה שהיא פוגשת בחורים ומדברת איתם סביב המדורה כל הלילה. היא ענתה, בקול חלש ורך שבקושי שמעתי, כן, זה ככה תמיד אצלי, פחות או יותר.  הוצאתי יד מהשק שינה אל הקור ואספתי אבן מדברית קרה. נתתי לה את האבן: "ככה תבדילי את הפעם הזאת מכל האחרות, ואותי מכל הבחורים האחרים". מה שרציתי באמת היה לאחוז בכף ידה, שאכן היתה חמה ונעימה, עד כדי כך שנבהלתי ושמטתי אחיזתי מהר, מוסיף איזה ליטוף חטוף מדי.     היו לי רגשות אשם כלפי הספרנית, אבל אֵלָה היתה נאה יותר ממנה ועגומה והססנית פחות. וגם, חיילת שבדרך מקרה די מופלא התאכסנה בדיוק באכסניה שלי. בנוסף, באותו צרוף מקרים , היתה בת דודתה של חברתה הטובה ביותר של אחותי. נעשינו זוג.  

פעם יצאתי איתה ועם דרור לטיול של החלה"ט בנגב, ובלילה הקר, ליד פתח המכתש הקטן, מקום שכל רוחות  הנגב התקבצו להקפיא אותנו, ישנו באוטובוס, אפילו שהנהג  לא הסכים. ואז, על רצפה המתכת במעבר הצר, חיברנו, אֵלָה ואני, את שקי השינה שלנו, וזאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שהגשמתי את פנטזיית חיבור שקי השינה, שליוותה אותי מגיל צעיר, מאז שאחותי הגדולה, שהיתה אז בת 16, סיפרה שעשתה את זה עם חברה דאז, באחד הטיולים של התנועה.

טוב לנו? קר לנו? יבש לנו?

לאֵלָה היו תלתלים בהירים ומבט מבולבל.  היינו דומים למדי, שני תוכניתנים אוהבי ספרים ורחפנים מאד. פעם יצאנו מהסנטר, אחרי שראינו את "החיים על פי אגפא". עלינו על קו חמש , ולא הבנו איך פתאום אנחנו ב"הבימה" במקום בככר דיזנגוף. לאחר כמה רגעי תדהמה, אֵלָה העלתה השערה:  יצאנו מהצד הלא נכון של הסנטר. ברגע ששמנו לב מה קורה, ההרגשה היתה כמו בחלום: משהו בחוקים הכי בסיסיים ומובנים מאליהם השתבש, ואתה יכול רק לתמוה ולצפות במתח לדבר המופלא שיקרה ברגע הבא מול עיניך המשתאות. לאֵלָה  לקח שבוע בערך להתאושש מהחוויה הזאת, ואני הזדהיתי איתה. הרגשתי שזה כמו מה שקרה לי לפעמים כשתפשתי כמה תמים הייתי עם אנשים שלא הכרתי, נניח זרים שהחלו לדבר איתי באוטובוס, לספר לי סיפורים מופלאים על המקומות מהם באו, ואני הייתי משתאה ומשתאה, עד שברגע מסוים הבנתי שהם מוליכים אותי שולל, ובהלה היתה אוחזת בי.   

מעיון ביומן עולה כי פעם אחת שכבנו שנינו מחובקים על השטיח בחדר שלה באכסניה (יש לקוות שבזמן שלא היו בו עוד בנות והדלת נעולה), ואמרתי, משועשע: "יש בחורות שברגעים כאלה מסוגלות לשאול: 'טוב לנו?' " התכוונתי לאדווה, שעדיין היתה במחשבתי. 

"באמת?" ענתה אֵלָה " חשבתי שרק בסרטים" .    

ומאז, ה-"טוב לנו?" הפך ביני לבין אֵלָה לבדיחה פרטית בכל מיני ואריאציות  :

"קר לנו?" 

"יבש לנו?".

היה לה, בחדרה בבית ההורים בדרך הים בחיפה, נר מיוחד שהיה מטיל על התקרה צללים של שני כוכבים וירח, וכשהיא כיבתה את האור, הסירה מעלי את שעוני והדליקה את הנר, חיבקתי אותה בהתרגשות והיא לקחה אותי לעולם אחר .

החבר לשעבר של אֵלָה, איתמר, שירת יחד עם דרור, שאמר שהוא ידוע כאחד האנשים המוזרים בבסיס. דרור היה מכוון אל איתמר את  ההומור הבלתי נשכח שלו, ומספר עליו אנקדוטות קטנות ומרושעות.   פעם אחת הלכתי עם אֵלָה ועם איתמר, שעדיין עמדה איתו בקשרי ידידות, לשיעור טאי צ'י באיזו דירה בצפון תל אביב, לא רחוק מן האכסניה. היתה זו תקופה בה כל מה שנקשר למזרח היה – לפחות מבחינתי- בבחינת אזוטריה תמוהה שמושכת רק את בני האנוש הנואשים והמוזרים ביותר.  בדירה, מול ויטרינת זכוכית גדולה, הצטופפתי עם עוד כחמש עשרה איש,  וניסיתי לחקות את תנועותיו של המורה. הרגשתי כישלון מוחלט, גולם -  תחושה שליוותה אותי עוד שנים ארוכות, בכל הקשור לגופי.  עשר שנים מאוחר יותר, התחלתי ללמוד טאי צ'י, וראיתי שהאיטיות הזאת דווקא מתאימה לי, ובנתיים כבר שכחתי את השיעור ההוא, שסימן בעיני את סוף הקשר עם אֵלָה, סוף שבעצם אני לא יודע איך אירע בדיוק.  במחשבתי היה קשור לכישלוני בשיעור הטאי צ'י, ולאיתמר המוזר, שידע לעשות כל מיני דברים שאני לא, וגם אהב את אֵלָה הרבה יותר ממני. אני אהבתי בעצם את אדווה, לא הצלחתי להתיאש ממנה סופית.

טאי צ'י

איתַי?  אני אגיד לך את האמת בפרצוף - הוא לא באמת אהב אותי. אם הוא היה באמת אוהב אותי, הוא לא היה זורק אותי בסוף, נכון?   והוא לא היה לוקח ממני את השנים הכי יפות שלי, את הנעורים. 

מה אתה צוחק? אני רצינית! 

אז הוא אומר לי: שנה וחצי הייתי מאוהב בך, ואת היית עם כולם חוץ מאשר איתי. ואני אומרת: תרגיע!    אז נכון, היית משאיר לי פתקים מתחת לדלת בחדר של הבנות.  החדר המסריח הזה , עם ורדית ושירן ושאר הפרחות הקטנות. זה היה כאילו מול החדר שלו, של הבנים.

הכל טוב ויפה ורומנטי, וככה הוא באמת לכד בסוף את הלב שלי, עם הפתקים שלו ועם העקשנות שלו. הוא התעקש המון, זה נכון, אז מה? אז מה?! היה מתקשר אלי מהטלפון הציבורי באכסניה, בכל ערב כשהייתי נשארת בדוסנילנד.  

ונכון, אני מודה, הלכנו בפארק הירקון, מתחת לגשר, ואני אמרתי שזה כמו בסרט של וודי אלן, והחזקנו ידיים, והוא נורא התרגש ופוצי ומוצי... והיה לי נחמד, אפילו שאז עוד לא אהבתי אותו – אז בכלל עוד לא ידעתי מה זאת אהבה. הייתי ילדה, ילדה! בת 18 בקושי. הייתי מבולבלת, חיפשתי הרפתקאות, לא ידעתי מהחיים שלי כלום.   יוסוף מהאכסניה היה אומר תמיד: זאת תחזור בתשובה, היא תגמור במאה שערים, אתם תראו.  ונכון שהוא הביא לי את פו הדב כשנשארתי שבת בבסיס המסריח הזה. פתאום אמרו לי  - אני הייתי כולי מג'וייפת, עייפה, סמרטוט – יש איזה מישהו עם אופניים שמחכה לך בחוץ. ויצאתי אליו, מול כולם.. איזו פאדיחה זאת היתה בשבילי?!  

ונכון שבסוף, אחרי המון זמן, אחרי שנסעתי לתאילנד וחזרתי לארץ יום אחרי הנחיתה, ואחרי זה הלכתי ללמוד בחיפה, והוא גם כן בינתיים יצא עם אחרות, שלא תחשוב שהיתה לי איזו בלעדיות כאן....  בסוף נהיינו זוג, וגרנו ביחד בדירה המסריחה ההיא, בדרך נמיר, מעל כל הרעש של האוטובוסים. וגרנו שם ארבע שנים! אולי אפילו חמש שנים!  אני לא ממש יודעת... השנים הכי יפות שלי.  הכל טוב ויפה.  אבל אני אומרת שני דברים:

א. הוא לא באמת אהב אותי. הוא רק חשב שזה נחמד להיות מאוהב בי.

ב. עובדה שבסוף הוא פשוט זרק אותי! זרק, זרק, אל תגיד לא זרק. זרק אותי לכלבים. ובתל הביב המסריחה הזאת יש הרבה כלבים רעבים בחוץ. אז אני אומרת: זרקת אותי או לא זרקת? זרקת – נקודה!  וידעת שזאת נקודה רגישה אצלי, שזה מנגן אצלי, עוד מהילדות, כי אח שלי סיפר לי שהם מצאו אותי יום שבת אחד כשהם טיילו, מנופפת להם בין פחי הזבל ואספו אותי איתם.  ידעת. ידעת וזרקת.   

מה אתה צוחק?  זה לא היה ככה?

 

התמונה הזאת היתה אמורה להיות בפוסט האחרון, אני מניח

הייתי במטבח. שטפתי כלים והקשבתי לגלי צה"ל, ברדיו שעמד על השיש, זה הרדיוטייפ הגרמני המסיבי שליווה אותי מאז גיל ההתבגרות.

המי'תולוגית, אני חושב, היתה באופן כללי ותאורטי בסלון, מכינה שיעורים על השולחן שלה, המסודר למשעי. אבל באופן מעשי הסתובבה רוב הזמן  סביבי, מפטפטת, שואלת שאלות חסרות פשר, מצחיקה אותי, מניחה את ראשה על כתפי, מפריעה לי לשטוף את הכלים. [מאז ומתמיד מלאכת שטיפת הכלים, לפחות  הקטנים שבהם, משרה עלי שלווה מדיטטיבית. למי'תולוגית השארתי את האחריות על ניקיון הריצפה, השנוא עלי].

אבל כשפרץ מבזק החדשות המיוחד הייתי לבד – כנראה המי'תולוגית החליטה סופסוף להתרכז במטלות לימודיה. למרות שלא אהבתי את רבין, ובכלל שבעתי דרמות חדשותיות, זה נשמע רציני מרגע לרגע.

- מיכל! בואי תשמעי משהו. 

- אוף! עד שסוף סוף אני מתיישבת על עצמי!  מה קרה

ודוחפת את פרצופה האליפטי ביני ובין הכיור. אני צוחק.

- את ידעת שהיום החברים שלך השמאלנים מתאספים בכיכר לשיר שיר לשלום?

- החברים שלך בעצמך! דודה שרה ואסף עם כל החברים האמנים שלך!

-  טוב, לא משנה החברים של מי. אבל עשו משהו לרבין.

- לרבין?? מי, ראש הממשלה? אני אנווט? מה פתאום, איזה שטויות! אני חוזרת לעיסוקי.

וחזרה לעיסוקיה, גאה שגם לה יש עיסוקים.

אבל הרדיו לא הניח לי, ודיווחי השדרנים נעשו יותר ויותר היסטריים.

הלכתי לסלון והדלקתי את הטלויזיה.

מה עכשיו? אוף!  זה שום דבר אני אומרת לך! לא קרה לו כלום!

והמשיכה עם הכחשותיה עד שכתבנו תפוח הלחיים התחיל לייבב מול המצלמות.

רצח רבין הוא בשבילי קודם כל נוסטלגיה, במובנה הקלאסי: געגועים לעולם שהיה טוב יותר (ויש אומרים, עולם שמעולם לא היה קיים אלא בדימיוננו). חזרה דימיונית לאותו בית (עברי!) שאני והמי'תולוגית הקמנו בדירת שתי חדרים, על הרחוב הכי רועש בתל אביב. לאותה אינטימיות דביקה שהתמידה ביננו כל דקה. אותם יחסים שנראה היה שאני מושל בהם, אבל בעצם הוכתבו על ידי הנסיכה העיראקו-פולנית.   הרצח לא עירער במאום את בועת האינטימיות הזאת.

לעומת זאת מוות אחר שאירע כחודשיים אחרי רצח רבין, הצליח לחדור לאותה אינטימיות ולערער את שנינו. זה רק טבעי: לא בכל יום החבר הכי טוב שלך, בן עשרים וארבע וחצי, כותב מכתב פרידה שנון ומצחיק ותוקע לעצמו שני כדורים בראש. 

המי'תולוגית אמרה פעם, באחת מאותן שיחות אינסופיות וחסרות טעם שניהלנו בניסיון להבין, שאולי הוא הושפע מאוירת ההרג סביבו – רצח רבין, ופיגועי ההתאבדות הראשונים בסמיכות לו.

פיגועים שאותי, למשל, זיעזעו הרבה יותר מהרצח. אשתדל לא לחזור כאן על ההתנצחות שלי עם השמאל. אדבר רק על ריגשותי, ואומר שבאותה תקופה חשתי את המרחק הגדול ביותר מ"שיכורי השלום" כפי שקראתי להם ("הם" שלא היו אלא רובם המוחלט של  הקרובים והסובבים אותי, וזה הדבר החשוב בכל ההתנצחות הזאת – לא הדיעה, אלא המנגנון הפסיכולוגי). מרחק זה התגבר עוד יותר כשהחל טרור המתאבדים, ונטל ממני – בסיוע ההיסטריה שליבתה התיקשורת – את תחושת הביטחון ביום יום. למשל כשהייתי עולה על קו חמש, או חוצה את מעבר החצייה בדיזנגוף ליד הסנטר. מבחינה רגשית לא הצלחתי, אם כן, לפתח הזדהות או אפילו אמפטיה עם "התחושה בשמאל" לאחר הרצח. וגם בזמן שמייד לאחר הרצח – שעות, ימים שבועות  וחודשים שהפכו חגיגת אבלות מתמשכת – לא הצלחתי להבין – רגשית – למה הרצח הזה מזעזע יותר מהרצח של עשרות אזרחים, נשים וילדים? האם רבין לא היה מי שבחר לעמוד בראש המחנה, על הסיכונים הכרוכים בכך? האם לא היה אחראי במידה כלשהי לבטחונו האישי? האם לא היה צריך במידה כלשהי לנסות למנוע קרע מוחלט ב"עם"?    שאלות אלה אינן העיקר. החשוב הוא שלא היתה בי אמפטיה כלשהי לקורבן הרצח ול"שבר בשמאל". גם אם ליבלבו בליבי ניצני אמפטיה כאלה, הם נעקרו בעודם באיבם  ע"י הזעם הקדוש של השמאל, שכל מעיניו נתונים היו לשאלה "איפה טעינו", במובן "איפה הם – הימין – טעו? אנחנו נגיד לכם איפה!"

האירוניה היא שכאשר שיתפתי בתחושות אלו את דרור, הוא כמעט הזדעזע. הוא, שבנעוריו הלך ל"נוער התחייה" בגלל שהיתה שם בחורה שאהב; הוא, שכל התייחסות שלו לעולם היתה רוויה באירוניה דקה ועמוקה, ולעיתים קרובות בהומור מטורף נונסנסי; הוא, הילד הרע שהסתובב בצבא עם חולצות עליהן הדפיס את דבריו של מנחם בגין בסוף חייו: "איני יכול עוד!"  -  הוא כמעט הזדעזע ממני!  כן, אמר לי, אני בכל זאת עצוב קצת שהוא נרצח. ואני חושב שגם אתה צריך להיות.  בדיוק חודשיים אחרי, דרור נתן לי סיבה הרבה יותר טובה להיות עצוב.

את רצח רבין ילמדו ילדי הדורות הבאים בשיעורי ההיסטוריה, אם אמנם תהיה היסטוריה ויהיו ילדים ואנשים על כדור הארץ.  וכל ילד ידמיין מה שידמיין, יזדהה עם הנרצח או עם אישתו או עם יורשו, או עם הרוצח, או שבכלל יהיו מחשבותיו במקום אחר, במשחק שצפוי לו ביציאה מבית הספר.  אני אחלוף לי מן הסתם בלא להותיר רושם בהיסטוריה, ובראשי יחלפו לפעמים הגעגועים לבית שעל הרחוב הכי רועש בתל אביב, לאופן שבו עיני הבחורה שגרה איתי בו היו נתלות בעיני בשאלה. ומכאן יובילו אותי הגעגועים לדרור, לסיטרואן CX הענקית שלו, שהיתה מתרוממת חרישית מן הקרקע לאחר שהתניע אותה, זו מכונית הפלאים המשונה שהיה רק מוסך אחד בפאתי יהוד שידע לטפל בה, ודרור השאיר שם חלק נכבד ממשכורתו, ולנסיעות הליליות שנסענו בה, בהשראתו, אל הסופרמקט בקניון איילון, שפתוח כל הלילה, משוטטים בשלוש בלילה בין הדוכנים הארוכים והרצפה נוצצת הנאון, ולוטשים עיניים אל כל הטוב הזה שהחיים מציעים לנו בכל רגע. אתה תזדעזע  דרור, אבל זה מה שאני נמצא למד ממך בלילה זה, את שמחת השיטוט הלילי בין כל השפע הזה שיש לסופרמקטים להציע לנו.  ואת השמחה העצובה של הנונסנס שלך, שהיה מצחיק אותי לפעמים עד דמעות. בטח נותרתי יחידי לזכור את המשפטים שהיית רושם על הלוח בקורס, for her it's dummy, to me it's tights או "תדופן שני באפסים".

ברביעי לנובמבר אני חושב על הרביעי בינואר 96, ועל בחור אחד, יפה ומצחיק, שהיה החבר הכי טוב שלי. הוא לא עמד בראש המחנה, אלא תמיד בספסל האחורי, ראשו מוטה לאחור בתנוחה משונה, כאילו נשברה מפרקתו, פיו פתוח לרוחה והוא שקוע בשינה עמוקה.    הוא לא היה מיפי הבלורית והתואר, ולמעשה אפילו את התואר הראשון שלו הוא לא הספיק לסיים.   בטח שלא היה מגיבורי המלחמה והשלום- הרי נפגשנו לראשונה, כמו שהוא אהב להדגיש, בעודנו כורעים ומקרצפים את מדרגות מיפקדת השלישות הראשית ברמת גן. הוא לא היה גיבור, והעולם הזה היה כנראה גדול עליו. אבל הוא היה אחד האנטי גיבורים הגדולים בעולם הקטן שלי.