החיים הם במקום אחר

הו להבה חמודה שלי, אני כל כך אוהב שאת  מייסרת אותי בשוטים הצורבים והמתוקים שלך. כולי צמרמורת, ואת מעמידה פנים שאינך מרגישה את הרעידות ואת התפתלויות העונג שלי.

מה הָייתְ עושַה בלעדי, להבה? 

ודאי מוצאת לך ברוש אחר להיתלות בו. 

ומה הייתי עושה אני בלעדייך?  

איתך אני תמיד יכול לדמיין שבלעדייך הייתי הופך ללהבה.

הייתי קם ונוסע לשדה התעופה עם תרמיל אחד קטן ומרופט וכל הדרך, אפילו במטוס, הייתי קופץ קפיצות קטנות של שמחה חשאית.  הייתי נוחת בדלהי ולוקח מייד אוטובוס לרישיקש, ושם הייתי מעשן ג'ראס מצ'ילום עצום ממדים ובלילה רוקד במסיבות טראנס בין העצים והוזה הזיות סגולות, ומישהי היתה קרבה אלי איטית ויפה כמו בחלום, והיינו מתחבקים ומתנשקים ואז זורמים יחד להרפתקה הבאה שגם היא תתפוגג כמו בועה צבעונית שאפשר להסתכל בה שעות בעיניים פעורות.

איתך אני יכול לשנוא ביחד את עורי הקמוט, ואת זקיפותי העצית שכל רוח מאיימת לשבור לשניים. לשנוא את הפירות הקשים והסגורים שאני נותן, פירות שאין בהם תועלת, והם צונחים ממני על האדמה, וכעבור כמה שבועות נפתחים, אבל הם כבר יבשים. היפתחות זו לחלוטין איננה ה-היפתחות בה' רבתי, אלא היסדקות כמו עור שמזדקן.  ובדרך כלל איש אינו שם לב לפירות אלו, כולם מכירים אותם ועייפים מהם, ויודעים שאין בהם תועלת.   אולי ילד – שהוא ילדך שלך, להבה, לא שלי – יעבור ויאחז בחולמנות בפרי, כשהוא עוד סגור ומבהיק, לפעמים ירקרק, ויעביר את עור אצבעותיו על הקליפה החלקה והקרירה.   אולי ילד אחר, מרושע, ירה בכוח את הפירות הבלוטים בגולגלתו של הילד החולמני, שיפרוץ בבכי נדהם.   אולי הילד החולמני יאחז בפירות הסדוקים, היבשים והחומים-חמימים,  שתעלות של אויר נפערו בתוכם והפרידו את הכדור השלם למעין פטריות שראשן משושה, וינסה לדחוק בלי לדעת למה את אצבעו ההוזה אל בין התעלות.

כשאני רואה את הילד הזה מתחשק לי לרכון אליו וללחוש לו לעלות על גבי, ולעוף ביחד אל איתו אל הירח הלבן שבינתיים עלה בשמיים המעוננים חלקית.    אבל אז אני נזכר בך, להבה שלי, נזכר שבלעדייך לא אוכל לשרוד את הלילות הקרים, ואני מחליט לדחות את ההמראה ולהמשיך לקנא בך ולשנוא את עצמי.

[~]

אבל תודי, להבה, שבלעדַי לא היה לך קהל. את זקוקה לי לא פחות משאני זקוק לך. החרות שלך נמדדת מול העבדות והקפאון שלי.   הטרוף שלך זקוק לשפיות המאוסה שלי.  הדימיון שלך אין לו משמעות ללא חוסר הדמיון שלי. הרוחניות שלך תלושה מהעולם ללא הגשמיות והשורשים שלי.  הלהבה שאת הינך, תכבה ללא אני, ללא חומר הבעירה.

השיר הכי יפה בעולם, נכון לעכשיו:

Waltz #2   של אליוט סמית, מתוך האלבום xo.

אפשר לשמוע פה ע"י login  באימייל [email protected]  וססמה:  tomwait

או לבחור את אחד הביצועים ביוטיוב, בהופעה חיה, או אחד מהסרטים הביתיים האיומים למדי שעשו לשיר (ואז מומלץ לעצום עיניים ולהתרכז בשיר עצמו).

מילותיו המסתוריות במקצת של השיר הובהרו לי בחיפוש באינטרנט. מעיון בתגובות המשתמשים למילות השיר כאן,  עולה כי השיר מדבר על אימו של אליוט ועל בן זוגה, אביו החורג, שנהג להתעלל באליוט פיזית וכנראה גם מינית. נראה שאליוט סמית' מעולם לא התאושש מחוויות אלו, וחי חיים מלאי סבל שנגמרו בחטף כשסמית' דקר את עצמו למוות בגיל 34.  למזלנו, הספיק ליצור לא מעט מוזיקה נפלאה לפני מותו.