החיים הם במקום אחר

[עשרים שנה למלחמת המפרץ.  מוקדש לצה"ל, בשנאה ובתעוב, ומינימום סאוב]

הייתי בשבוע עבודות. 

שזה קיצור של שבוע עבודות רס"ר.

שזה קיצור של שבוע תורנות עבודות רס"ר ביום, ושמירות בלילה.

כל חמישה שבועות לקחו אותנו, החנונים "הגאונים" של מפקדת 8200, לשמור בלילה, ארבע-ארבע-ארבע, שתי משמרות, סה"כ שמונה  שעות שמירה וארבע שעות שינה.   

ובבוקר, במקום לישון, עבדנו.  היינו כפופים לרס"רים ולעובדי הרס"ר של המחנה.  עובדי הרס"ר והרס"רים היו מתעללים בנו. מתוך שנאה לחובשי משקפיים, ללבנבנים[1], מתוך רצון לנקום בנו על מה שעשו להם אחרים, אני מניח, להוציא עלינו את רגשי הנחיתות שלהם. היו מאיימים ללא הרף בתלונות, או בשיבוץ גרוע, לעבודה או לשמירות.

הם היו אחראים גם על השיבוץ לשמירות.

כאילו מישהו רצה בכח להכניס לנו לראש את האמירות שהיו כבר לקלישאות עשרות שנים לפני שהתגייסנו: "אין הגיון בצבא", "מי משקיע  שוקע".

מישהו רצה להכניס אותנו לחלום רע. אולי כדי שלא נחשוב את עצמנו, חס וחלילה. שלא נזדהה עם העבודה שלנו בצבא, שעד לשבוע העבודות היינו בטוחים שהיא חשובה.

שרתנו במפקדה של יחידת האיסוף של המודיעין, אליה התנקז רוב החומר המודיעני.  עברנו קורסים ארוכים, "יוקרתיים" ויקרים כדי לבצע עבודות מתוחכמות ומקצועיות (יותר משנה מתוך שירותי הצבאי עברה עלי בלימודים. והיו שם אנשים מקורסים הרבה יותר יוקרתיים משלי).  ליד המחשב התעסקנו כל הזמן, יומם ולילה, בידיעות על האויב, וכל שעה היתה שעת חירום. אמרו לנו, בעיקר במהלך הקורסים, כמה שהעבודה שאנחנו הולכים לעשות חשובה.  

אמרו,  ומייד אחר כך התעקשו על ההשפלה המחזורית של "שבוע העבודות".

אנחנו, חיילים שצה"ל השקיע בלימוד מקצועם הון רב, חיילים שכל שעה שלהם היתה קריטית לעבודת המודיעין - היינו נלקחים כל חמישה שבועות לשבוע של גהנום קטן ועלוב, שבוע של ביזוי האנושי שבנו, שבוע של בזבוז זמן מוחלט.  עד היום אינני יודע אם זה התרחש מתוך רשלנות, או מתוך אידאולוגיה סדורה התובעת להשפיל את החייל הפשוט. 

אני התנדבתי לעבוד במשרפה. 

במשרפה הוטל עלינו להשמיד את הניירות הסודיים של הבסיס.    

לפני כן היו אמורים לחתוך את אותם ניירות לחתיכות קטנות, במכונה מיוחדת.  זאת היתה עבודה שקיבל מישהו עם קשרים מיוחדים אצל רס"ר או מפקד המחנה. הוא היה בא לשעתיים שלוש של עבודה נוחה. והוא התעקש לעשות את העבודה גרוע, ובאיחור רב, ולדפוק אותנו, עובדי המשרפה.  

היינו מחכים בחרדה למאנייק שיגיע, זחוח ומריח מאפטר שייב, לקראת עשר אחת עשרה.  אותו אדם חלאתי, תוצר שכיח של חיי הצבא, היה נע בעצלות מופגנת, לועג לנו, ומשאיר אותנו בסופו של דבר עם בלוקים של נייר שהתעקש לא לחתוך, למרות תחנונינו. את הבלוקים האלה לא יכולנו לשרוף, כי לא נכנס חמצן בין הדפים. אנחנו, עובדי המשרפה, היינו מחוייבים לעבוד עד שנגמור לשרוף את כל גופות היהודים, סליחה, את כל הניירות.

זאת היתה עבודה מאד קשה, על גבול הבלתי אפשרית.  ראשית היה צריך להעמיס את קרטוני הנייר על מעין עגלה שהיינו רותמים לעצמנו, כמו סבלים של ריקשה, וסוחבים במעלה כל הבסיס, גורמים לחיוך מופתע ונבוך על שפתי אלו שעברנו לידם.  הרס"ר היה אמור לספק לנו אוטו להעמיס עליו, אבל על פי רוב לא היה טורח.

לבסוף הגענו מתנשפים ומזיעים למשרפה:  ביתן פח קטן, מלבני, ובאמצעו התנור הגדול, והאת שבאמצעותה היינו צריכים להפוך את הדפים שוב ושוב, כדי להכניס חמצן בינהם. בלי הפעולה הזאת האש היתה כבה בלי שתשרוף את הדפים. האת היתה ארוכה וכבדה, וידי היו משתרגות במאמץ להרים אותה ולתחוב אותה אל תוך האש. 

בביתן, שכמעט כל החלל שלו היה תפוש על ידי הכבשן, שרר עשן-תמיד מחניק, לבן אפור שחור, מסריח. אי אפשר היה לנשום שם. נתנו לנו מסנן נייר מצחיק, שלא עזר כלל, והיה ממלא את אזור הפה והאף בזיעה, שגרמה לי להרגיש עוד יותר גיבור.

זו היתה הסיבה שהתנדבתי למשרפה.  אנשים חשבו שזה בגלל כלל "גומרים הולכים" הייחודי לעבודה זו. אבל זו לא היתה כלל הסיבה - אני איטי מטבעי, ולא כל כך אוהב לעבוד בלחץ זמן.   העניין מבחינתי, הוא שהרס"רים לא העזו להכנס למשרפה, בגלל העשן.  וכך יכולתי לשקוע בעבודה, במשימה הפיזית והבלתי אפשרית כמעט, ולנסות לשכוח לרגע את אותם אנשים קטנים ומרושעים.  

לפני שהגעתי למשרפה, הייתי משובץ בתורנויות השונות.  הכי גרוע היה להיות מסופח לעובדי הרס"ר. מבין מטח האיומים בתלונה, היה אחד מהם נותן לך מגרפה, ומצווה לגרף את העלים.  כן, כמו בקלישאות הכי גדולות על צה"ל - "לגרף". זה היה מכניס אותי לבלבול מוחלט. 

אני גדלתי בקיבוץ, בו שלטה דת של עבודה. הרגעים היחידים בקיבוץ שהרגשתי שאני יכול ללכת בגאווה, היו כשהייתי חוזר מהעבודה בבננות, במדי העבודה הכחולים.  אז היו נעלמים רגשות האשם המתמידים ל"שיטה" (כמו שיעל אומרת). אחד הזכרונות הראשונים שלי, הוא כשאני יורד בטנדר פיג'ו אחר הצהריים עם אבא שלי לשדות האבוקדו שהוא נטע, להשקות את העצים כנגד "הקרה". ואבא שלי מעלה אותי על טרקטור, ואני נוהג כמה מטרים. הייתי לא יותר מבן שש, כפי שהוא עצמו מאשר.    

לא יכולתי לתפוש מה צריך לעשות כאן, עם העלים האלה.  מה שהיה צריך לעשות - להעמיד פנים כאילו אני עובד בזמן שהרס"ר או עובד הרס"ר, מתקרב לתפוש אותי, באחד מסיוריו, ולהפסיק להזיז את העלים ממקום למקום כשהאויב מתרחק - מה שהיה צריך לעשות היה בלתי נתפש, מבלבל, וביצעתי אותו גרוע.  הקיבוץ לא היה המקום שהתיימר להיות, כלל לא - אבל שם היה הניסיון המתמיד לְרָצות את השיטה (שוב ביטוי של יעל) , את האידאולוגיה.  ואילו כאן, כאן דחפו אותך הכל לתחמן, לרמות, להיות ציני, להיות בינוני, להקטין ראש, לעשות הכל כדי לחמוק משמירה או מעבודה.  אומרים שהקבוץ מכין אותך היטב לחיי הצבא.  במקרה שלי ההפך הוא הנכון. אני הייתי נער שעובד את דת העבודה, וההתגייס טוטאלית למען השיטה.  והנה נקלעתי כמעט בבת אחת לעולם של אבק אדם מיואש וכנוע, של הולכת שולל, עולם שבז לעבודה ועשה הכל לחמוק ממנה.

ומצד שני, היה בי יסוד מרדני, שלא יכל שלא להתקומם, בדרכים עקיפות, בלתי מודעות למדי, כנגד האבסורד והמשמעת - ולכן עמדתי תמיד בסכנת תלונה.

הייתי האידיוט שתמיד מגרף ברגע הלא נכון, ומפסיק לגרף בדיוק ברגע בו אורב הרס"ר. נופל שוב ושוב במלכודותיהם, מושפל, מובך, מבועת בסופו של דבר.  פחדתי להכנס לכלא, פחדתי גם מפחות מזה.

שוב ושוב נתקלתי באנשים חסרי מצפון, תחמנים, ציניים, פוגעניים ואינטרסנטים, נטולי כל אמפטיה ביחסם לזולת. האידאל היה לתחמן את הזולת כדי לחמוק מעבודה. זה סוג האדם שיצר צה"ל. צה"ל האמיתי, הג'ובניקי, שמהווה שמונים או תשעים אחוז מצה"ל. צה"ל של אותם רס"רים, שרובם נשארו מן הסתם בצה"ל עד שיצאו לפנסיה שמנה בגיל ארבעים, אחרי עשרים שנה של משכורות שמנות, אפס עבודה, השחתת נשמות צעירות, והטרדות ותקיפות מיניות.      

יש תור ארוך בדרך לקב"ן / ומי שמחזיק נשק הוא נורמלי, כאן

אני זוכר למשל את ההלם בקורס תכנות. חבורת הבת-ימניקים שעשו הכל, אבל הכל, כדי לסיים את הקורס, שאליו הגיעו כבר עם 12 יחידות בגרות במחשבים.  הם נתפשו באיזה שלב במנגנון העתקה מתוחכם במבחנים. משום מה - כחלק מאותו "צדק" של צבא ההגנה לישראל - לא זרקו אותם מהקורס. נתנו להם לסיים כאילו כלום לא קרה. אני מניח שהיום הם אנשי מחשבים איפשהו.  מה שהדהים אותי אצלם היתה הנחישות.  קורס תכנות היה מלא אנשים כמוני, שהתלבטו כל יום אם לעזוב את הקורס, כדי לא לחתום שלוש שנים קבע. ואילו אצלם, דומה שכבר בגיל 15, כשנרשמו למגמת המחשבים, נקבעה המטרה, ועכשיו הם היו כמו אנשים מבוגרים, שהמניע היחיד שלהם הוא להסתדר בחיים. והרי אצל רוב שאר התלמידים-חיילים בקורס, ההפך היה הנכון - ההסתדרות בחיים עדיין נתפשה כסוג של כניעה לבורגנות, כאיום הגדול ביותר על "הנעורים", על "לעשות חיים". לא שזו היתה תפישה כל כך נעלה.  אבל אותם בת-ימניקים כאילו פסחו על השלב ההתפתחותי הזה (אולי יהיה מי שיגיד לי: יא קיבוצניק מתנשא, אתה לא מבין שזה בדיוק העניין, שהם באו ממקום עני וקשה, והיו צריכים להסתדר בחיים, לשרוד?   על כך אני עונה: בדיוק להפך, אני הייתי נתון במצב כלכלי הרבה יותר קשה מהם, וללא שום עתיד כלכלי, וזו הסיבה שהלכתי (בעידוד אבא שלי, ובניגוד לנטיות שלי) לקורס תכנות, כדי להסתדר כלכלית בחיים, לשרוד. ואגב, הם היו עם 12 יחידות בגרות במחשבים, ואני לא למדתי מחשבים בכלל, ובכלל למדתי די מעט בקיבוץ, לימודים של ממש, כמו אלו שהיו בקורס).

כדי להרחיק מעלי את שליחי הרוע, הרס"רים ועובדיהם, התנדבתי כאמור למשרפה. הייתי חזק, ומורגל בעבודה פיזית קשה בקיבוץ (בננות).  וכאמור, זו היה דרך לחמוק מחברתם של האנשים האלה, שאשנא כל שארית חיי. הם לא העזו להכנס לעשן המשרפות, ואני בפנים שקעתי בערפל הזייתי, דימיינתי שאני עובד בבננות ומנסה, כמו כל קיבוצניק טוב, לשבור את שיאי העבודה הקשה. 

כל כמה זמן היו עושים ועדת חקירה ל"שבוע העבודות". 

פעם אחת, בעודי חופר באת בכבשן, קראו לי החוצה.  סגן אלוף אחד, בלוק כתיבה בידו, רצה לשאול אותי שאלות. זאת היתה אחת מאותן ועדות חקירה.  לידו עמד המנוול הראשי, הרס"ר מוטי, שהיה דומה מעט לזמר שימי תבורי (עם קצת פחות ריסים).

האם הסגן אלוף ציפה שאני, באמצע שבוע עבודות, יענה בכנות על שאלותיו, כשהנחש הארסי נמצא לידו ושומע כל מילה?

ציפה, לא ציפה - אתה מחפש הגיון?! בצבא ?!

את ה"שבוע עבודות" עשיתי חמש פעמים, עד שעזבתי (בנסיבות הראויות לסיפור נפרד) את הבסיס ההוא, כדי להגיע לבסיס מושחת ומגעיל לא פחות: הקריה. כל שבוע כזה, גרם לי לבצע את תפקידי בפחות חשק, לחתוך איפה שאפשר לחתוך, לרמות איפה שאפשר, עד כמה שיכולתי (אף פעם לא הייתי טוב בזה).

את "שבוע העבודות" הפסיקו בערך שנה לאחר עזיבתי, כך שמעתי, בעקבות התאבדות של חייל רוסי, רב"ט. 

עד כאן הרקע לסיפור.

שמרתי בבניין "שאול". היה לי בפרופיל סעיף ליקוי שמיעה, וסעיף ליקוי ראיה. ובגלל אחד מהליקויים, אני לא זוכר איזה, קיבלתי פטור לשמירה במקום מואר בלבד. טופס מהוה שקיבלתי במרפאה עוד בזמן הקורס בשלישות הראשית, הסתובב אצלי בכיס החולצה הצבאית משך שלוש וחצי שנות שירותי, מקופל ומנוילן. הייתי ממשש אותו בקצות אצבעותי, מדי פעם, לראות שהוא עדיין שם, על כל צרה שלא תבוא.  כמו היה זה הדרכון המזוייף באמצעותו אני נמלט מהנאצים.

כל הזמן הייתי במתח שמישהו יכנס לבניין מבלי  להראות לי את אישור הכניסה. אנשים כעסו שהם צריכים להראות לי, לש"ג המושתן, את התעודה שלהם. זה היה עניין של כבוד בשבילם. של פז"ם.   מנגד, היו רס"רי משמעת, וקצינים של בטחון שדה, או סתם אנשים רעים אחרים, שהיו נכנסים בכוונה בלי להראות את התעודה, כדי לתקוע לך תלונה על שלא דרשת מהם להציג אותה.

היה לילה, אז אולי הייתי רגוע יותר.

אבל כולם היו במתח , כי סדאם איים להשמיד את ישראל, ובמערכות המחשב שבבסיס היו ידיעות, שהפכו לשמועות, שיש לו טילים באליסטיים וגם ראשי נפץ אטומיים, וכולם היו בטוחים שהוא ירצה להוריד קודם כל את הבסיס שלנו, המפקדה.

אותו לילה, ה-17 לינואר 1991,  נודע אחר כך כ"ליל הברקים והרעמים", בשל צבי לידר ומיכה פרידמן, שדרני אולפן הרדיו המאוחד של רשת ב' וגלי צה"ל, שהרגיעו את עצמם או את המאזינים באומרם ש"חלק מהרעמים ששמעתם הם של רעמים באמת, כלומר, ענן מתנגש בענן...וזה טוב כי הגשם מנקה את האויר ומוריד את החומרים הבלתי רצויים האלה אל הקרקע...".  באותו יום חילות הקואליציה החלו במתקפתם על עירק, ובלילה סדאם ירה את הסקאדים שלו, לראשונה, על ישראל.

 אני, רב"ט איתי ק', תוכניתן בחיל המודיעין, ישבתי בחדר הש"ג שהשקיף מהצד אל הלובי של הבניין המשושה, הריק, וכתבתי ביומני, או קראתי ספר.

פתאום פילחה אזעקה את הלילה המתוח.

אנשים , קציני מודיעין ברובם, ממושקפים על פי רוב, יצאו מהחדרים והחלו לרוץ לכאן ולכאן, ואני שאלתי אותם מה לעשות. 

סרן אחד קרא "תכנס לחדר האטום שלך!" תוך כדי ריצה ממני והלאה, 

ורב סרן אחר, שרץ בדיוק לכיוון השני , אמר לי בסמכותיות "תפעל לפי ההוראות! מה ההוראות שלך?!" .

סגן אחר שרץ באותו כיוון, אמר לי "תכנס לחדר האטום של היחידה שלך".

היחידה שלי שכנה בקומה מינוס אחד (באותו ביניין היתה קומה אחת למעלה, ושתיים למטה. הוא התפרש בעיקר לרוחב, שלח זרועות כעכביש מן המבנה המשושה המרשים של הלובי). ירדתי לשם, דוחס במהירות את הספר והיומן לתיק, הנשק, שלא ידעתי כמובן להפעיל, מוטל על כתפי.  בחדר האטום והמנוילן היו תורן ותורנית של היחידה, שניהם בדרגת רב סרן. עמדנו שם, כשאין לנו מושג מה קורה. היתה בפירוש תחושה שסוף העולם הגיע. ההשמדה האטומית. שנמות שלושתנו כאן, זרים זה לזה.  הרב סרן דיברה עם בני משפחתה, מנסה להסתיר את הרעד בקולה.  הרב סרן היה מודאג מאד. הוא אמר שהמערכת שלו, עי"ט, נפלה. זו היתה מערכת חיונית להעברת כל ידיעות המודיעין.  נבוך וחיוור, לבש מסיכה ומין סרבל פלסטיק שעטף את כולו.  הוא יצא מהחדר, מפוחד אך נחוש לסכן את חייו למען המדינה. 

תקפה אותי תחושה, שבשנותי הבאות תתקוף אותי לא פעם, מלווה לפעמים בצפצוף מסתורי באוזן, כזה שבא מן האין והולך אל האין. תחושה שאז ודאי לא היתה לי המודעות והכלים הרגשיים לחוות אותה במודע. תחושה שגם היום אינני יודע להסביר בדיוק, אבל הייתי אומר: מחסור במגע עם מציאות חיה ונושמת. ניתוק מוזר ממה שקורה, וחוסר ידיעה האם זה באמת קורה, ומדוע, ולמה כל  כך מהר, לפני שהבנתי משהו.  חשבתי שהרב סרן לא יחזור.   

עבר נצח כלשהו, שבו שתקתי, נבוך, מנסה בעיקר להראות לרב הסרן השניה שאני רגוע, מבקר אותה בליבי, כי שבה לשוחח עם בני משפחתה בהתרגשות, העירונית המפונקת הזאת. 

ואז הרב סרן חזר, ממש כמו שגיבורים חוזרים בסרטים, עייפים אבל בריאים ושלמים. הוא הסיר את המסכה ואת מעטפת הניילון ואמר שהכל בסדר, הוא החזיר את המערכת לעבודה.

למחרת כינסו את כל עובדי שבוע העבודות, והעמידו אותם במסדר.  סרן בעל כומתה אדומה של צנחנים עמד בידיים משולבות לאחור וחזה נפוח, וצרח עלינו כמו איזה נאצי קטן וכהה (אבל אשכנזי).  הוא אמר שאנחנו לא חיילים, ושאנחנו לא יודעים מה זה להיות חיילים. אבל עכשיו הוא יראה לנו, ולא תהיה לנו ברירה, אנחנו נלמד או שהוא כבר יטפל בנו. מעכשיו זה לא צחוק, זאת מלחמה, אמר, מנופף באצבעו מולנו. אתם תלמדו להיות חיילים.  הוא הוסיף בקול נמוך, חמור סבר,  שאתמול נעשה כאן מעשה חמור ביותר, שומר הפקיר את עמדתו, ולא פעל לפי הנהלים.

לאט לאט, מתוך הדברים, הבנתי שמדברים על עמדת שאול.  האם מדברים על המשמרת שלי? ניסיתי להבין מה היה אותו מעשה הפקרה.  האם הפקרתי באיזושהי דרך את עמדת השמירה שלי? ומה יהיה עונשי על כך?  הייתי בחרדה גדולה. תמיד פחדתי להגיע לכלא.  זה היה משהו שקורה גם לאנשים נורמטיביים, בצבא הזה. 

הנאום המשיך. "השומר", אמר הסרן מהצנחנים בטון צבאי, כמדקלם, "היה צריך להפעיל את הסירנה והוא לא עשה זאת. הוא ברח לחדר האטום."  עכשיו הסמקתי. חיכיתי לגלי צחוק ולעג ולהוקעתי בפומבי.

"אנחנו נברר מי זה היה ונטפל בו" הטעים הסרן. 

אחרי המסדר התפזרנו. עברו עלי כמה דקות מתוחות בחדר המשמר הדוחה, האפור, המסריח תמיד מגרביים אפורות ונעליים שחורות, ומשמיכות אפורות קוצניות ומטונפות.

ואז קראו לי.

הסרן נבח עלי,

"למה לא הפעלת את הסירנה?" 

"אף אחד לא אמר לי" גמגמתי "שאלתי מה לעשות, ואמרו לי להכנס לחדר האטום..."

ואז לפתע חדר למוחי המפוחד איזה שמץ היגיון  ושאלתי: "איזה סירנה בעצם? כי היתה אזעקה בבנין" 

"אתה תקשיב לי טוב: יש ליד עמדת השמירה, או אמורה להיות על פי הנהלים, סירנה ידנית קטנה ואדומה"  אדומה כמו הכומתה שלו, כמו דם החיילים שהוא רוצה כל כך שיפלו בקרב

"ובפעם הבאה שאתה שומע אזעקה, ואתה שומר בבניין, תפעיל אותה, ותרוץ בין כל החדרים, שכולם ישמעו אותה. אחרת אני אישית אדאג שאתה תלך לכלא, פחדן אחד. ברור?" 

"כן..." לא ידעתי אם להוסיף "כן המפקד", משפט שלא אמרתי מאז הטירונות. ואולי אפילו להצדיע. השארתי את האפשרות פתוחה, נכון לכל רמז מצידו, שבכך הוא מעונין. ניסיתי לעמוד ישר יותר, בכל מקרה.

"עכשיו בוא הנה" אמר הסרן מהצנחנים, למרות שהייתי קרוב מאד אליו. "תראה לי איך אתה פורק ובודק את הנשק שלך" 

כאן נפלה עלי אימה אמיתית. מאז ומעולם נכשלתי במבחנים האלה, לא מפני שהיו מחוץ להישג ידי, אלא דווקא בגלל הפחד להכשל, ובגלל תודעת הכשלון שנצרבה בי, באדיבות אבא שלי וטיפוסים אחרים דומים, כמו הסרן.    עם זאת אני מניח שאיכשהו עשיתי את זה, לא היתה ברירה. הבצוע היה גרוע מאד, אין לי ספק בכך, וגם הסרן נתן לי להבין שאצלו ביחידה לא הייתי שורד. הוא בכלל היה משגר אותי לסוריה או למצרים. טיפוסים כמוני רק מביאים נזק למדינתם.  אחר כך צרח עלי, וליבי כמעט ונקף בשל פתאומיות הצרחה: "מה עם הנעליים שלך, חייל? למה הם כל כך מטונפות? תצחצח אותן עכשיו מייד!". כך נפרדנו, לא לפני שהוא הזהיר אותי: "מה שהיה אתמול בלילה עוד יבדק, ואם אני אראה שאתה הפקרת עמדה, אני אטיס אותך לכלא".

ובאמת, העניין נבדק, בנוכחות רס"רים שונים, משופמים ונפוחים, וגם מפקד המחנה, שכמו כל מפקדי המחנות היה מין רס"ר שהפך מפקד, גרוע יותר מכל רס"ר. אני פרפרתי שם, בפינה, שותק. לא שאלו אותי מה היה, ולא הבנתי את הדיבורים. 

ובערב הבא שוב שמרתי שם, שמח שלא הגלו אותי לעמדה אחרת, וחרד מן הבאות. הפעם עמדה לידי מכונה אדומה תלת רגלית.  זו היתה האזעקה הידנית, והיא היתה זהה למה שכינינו בקיבוץ "המָנוּאֵלָה האדומה", או פשוט "המנואלה", ושאנחנו הילדים היינו משתעשעים בה  תדיר -  לוקחים את הידית , הדומה לידית התנעה של מטוס פרופלור בסרטים הישנים, או מכונית של פעם, ומכניסים אותה לתוך המוט בצד המנואלה, ואז מסובבים, עד שהיתה נשמעת נאקה עגומה ומרגשת, מלאת תלונות. לא היה קל להוציא את הצליל, היה צריך לרכוש בשביל זה את מיומנות הנעת המנואלה.   

כשהגיעה האזעקה של אותו לילה, נאלצתי לא רק לשחזר מיומנות זו, אלא לעשות זאת בתנאים קשים בהרבה, תוך שאני רץ בין החדרים, במסדרונות הבניין, וגם כשאני לבוש במסיכת הגז.

עד היום, כשאני נזכר בתקופה המסריחה ההיא, עולה כסיכום גראפי התמונה הזאת, של רב"ט ק', שמעולם לא הצטיין בקואורדינציה שלו, המנואלה האדומה בין ידיו, מסיכת הגז לפרצופו, משווה לו מראה של עוף גדול מקור, מציורי האקספרסיוניזם הגרמני , והוא רץ, כפוף כהרגלו,  חרד לעורו, בין החדרים תוך שהוא מסובב את הידית שלה, וקול האזעקה נשמע, אם לא מהמנואלה אז ממערכת הכריזה המשוכללת. רץ ויודע שאם סדאם פוגע, ויש לו אטומי או כימי, הלך עליו.

אבל זה צבא, לא?

[1]  גם כשהיינו שחומים - והיינו בינינו לא מעט שחומים ובני עדות המזרח - היינו לבנבנים.  וגם כשהיו בין עובדי הרס"ר לבנבנים - והיו כאלה - הם היו שחומים. ומנוולים לא פחות מהשאר, כמובן.    

[באופן ברור, מהפוסטים המרושלים והסתמיים ביותר שכתבתי]

הייתי בן 22, ודברים התחילו להסתדר לי בחיים.

לא,  בעצם זה לא היה ככה.

בסוף הקיץ  הכל נראה היה בכי רע.

חייל הייתי, בשירות צבאי סדיר, ששרות קבע ארוך ומאיים בסופו.  שנאתי את הצבא – קן צרעות בחאקי, קטנוניים,משועממים, מתחשבנים, מנסים להתחמק משמירה ומתורנות , עוולים זה לזה, נטפלים זה לזה בתלונות חסרות שחר. עולם שמערכת הצדק שלו גָרסה שאם אתה רץ אל הרכבת האחרונה ביום שישי, והכומתה שלך נופלת מהכתף, מן הדין שתעצר ע"י נציג החוק הצבאי, תאחר את הרכבת, תחטוף תלונה ותשפט. אפרוריות ובינוניות שלטו בכל.  ובעולם ביבים זה הייתי אמור להכלא עוד שנים רבות!

מאוהב הייתי, באדווה, חיילת מן האכסניה בה שהיתי, ברחוב בני דן על גדות הירקון. היא שהתה במחיצתי  רוב הזמן, אך סירבה להיות חברה שלי. "אני לא אחת שיהיה לה חבר" טענה באי הגיון אופייני וסירבה לפרט.    ליבי התייסר בייסורי האהבה הנכזבת שכבר היו ידועים לו היטב, ולמעשה היו חלק ממנו.

מלא זעם הייתי, כלפי הקבוץ, וההורים. נוסע בחוסר חשק עד לשם, לסוף העולם שמאלה, לסופי שבוע ריקים ממעש, ששעמום אפור של פריפריה מובטלת נסוך עליהם כמו פיח, ממלא ראותי שנאה יוקדת למקום הזה ש"הרס לי את החיים", וכמיהה לוהטת לעזוב ולא לחזור עוד לעולם לכפר הקרתני הזה.

כבר ציינתי שהייתי בשירות הצבאי סדיר. זו היתה חצי השנה האחרונה של הסדיר, החלק הנוסף שלו, שלאחר שלוש שנים,חלק  שבא כעונש על ההשקעה של צה"ל בקורס התכנות שעברתי. לא היה לי כסף.

ואז, בסתיו, קצת לפני ראש השנה, לקחה אותי דודתי, הכהנת הגדולה שלי באותם ימים, לשיחה.

לא, בעצם זה לא היה מארב מתוכנן.  הכל התחיל כרגיל, עם האביזרים הקבועים, בישיבה על הספה בסלון ביתה, עם ארל גריי משובח של טווינינגס, בו טבלתי את  עוגיות החמאה מאפה ידיה, תוך שיחה עקלקלה על הפילוסופיה של צבי ינאי ועל גאוניותו ומוזרויותיו של יהושע קנז.    לפתע התנפלה עלי. אמרה לי, חסרת רחמים, להפסיק לרחם על עצמי ולשנוא את הקיבוץ, ולהתחיל לעשות עם עצמי משהו. לכולם נמאס לשמוע את הבכיינות שלך על הקיבוץ. עכשיו אתה כבר לא בקיבוץ.  הבחירה שלך.    ותעזוב את אדווה, גם. היא ילדה מבולבלת שמאמללת אותך.

נתקפתי הלם ועלבון. חשבתי שהיא בצד שלי, נגד הקיבוץ, נגד אבא, בעד האמנות, ותחי הבוהמה ותל אביב. והנה התברר שכל הזמן הזה שבכיתי בפניה, בלי דמעות, על עושק נעורי, היא השתעממה וחשבה איזה אידיוט יושב מולה.         לא רציתי להתפש בעלבוני וחולשתי, לכן שאלתי, מתוך גרון חנוק, מה אני יכול לעשות, נניח, בעיר הזאת .  

נוכח שתיקתה מלמלתי, אולי ללכת לסדנת כתיבה? 

היא הנהנה בעצבנות, כן, למה לא. תראה מה אתה יכול לעשות.

בטח לא יקבלו אותי, אמרתי לעצמי, קורבן לאותה מורשת של פסימיזם שקיבלתי בבית אבא.   וכששלחתי משהו וקיבלו, ודווקא ל"מתקדמים", "פרוזה ב'", אמרתי מייד, זאת בטח סדנה מחורבנת.

הייתי צעיר המשתתפים, במדים.    אחת המשתתפות בסדנה, ספרנית צעירה, בקשה לדבר איתי על הסיפורים שלי, בפרטיות.    במקביל, אדווה, מושא אהבתי הנואשת והנכזבת (נכזבת למדי, לא נכזבת במוחלט. הדברים תמיד מסובכים יותר), השתחררה מהצבא ועזבה את האכסניה. כבר לא ראיתי אותה מדי יום, והתחלתי להשתחרר. האגו שלי החבוט והמפוחד גדל מעט לנוכח  שבחי המשתתפים בסדנה,  ומול עיניה העצובות אך המעריצות של הספרנית, בדירת השלוש שותפות שלה בצפון השקט. 

כסף לא היה לי. כבר אמרתי?

קיבלתי מהצבא 12 ש"ח ליום עבור אש"ל.    באזור שבו היתה האכסניה, תל אביב שליד הירקון, זה הספיק רק לפיתה עם ירקות וטחינה ב"מפגשון" ברחוב יהודה מכבי. אפילו לא פלאפל.  חייתי מזה.  סך הכל באתי מקיבוץ ואבא שהפכו את הסגפנות לדגל אידאולוגי.

דבר נוסף: אהבתי לטייל. ויותר משאהבתי לטייל, התייסרתי על כך שאני בצבא במקום לקרוע את העולם, דבר שחשבתי שכאיש צעיר חובה עלי לעשות, אחרת קיומי הופך עלוב וחסר טעם – ומכאן הבאתי על עצמי ייסורים על גבי ייסורים, על  מה שאני צריך להיות, ועד כמה מה שאני איננו מה שאני צריך להיות.   

[חלק 1מתוך 5]