החיים הם במקום אחר

הקונדור עבר

היה היה פעם ילד אחד

והיתה לו ילדוּת.

אולי לא לו היתה הילדוּת,

אלא לילדוּת היה הילד.

העיקר:

הקונדור עבר.

מעל פסגות האנדים הוא עבר

במעופו המלכותי.

מטיל צל על צ'ילה

ודרום אמריקה של ההורים,

ומקסיקו של צבי סלטון

ואישתו המכשפה השתלטנית

עד להרי הרוקי.

לאט. קירח.

היה את כל הזמן שבעולם.

ארכיטקטים יכלו לבוא וללכת

אבל פרנק לויד רייט תמיד צדק.

הילד משל בכיפת עולמו

או כיפת עולמו משלה בו.

בכל אופן, ליקום, כמו לתקליט,

 היה סוף (שער הקיבוץ),

והתחלה (בית התינוקות).

וגם היו לו שני צדדים

(שואה וגבורה, תמורה ותרומה).

מגלי עולם סיימו את מלאכתם:

סר סטנלי חצה את מעבה הג'ונגל

רודף אחר דוקטור ליווינגסטון

ומוצא אותו, תמיד מחדש.

ד"ר לווינגסטון, הוא מניח,

מניח עליו את כף ידו, שוב ושוב,

בזמן שכף ידו של הילד

מדפדפת הלאה

בין תמונות הגיבורים הידועים

(אלכסנדר מוקדון,

ממציא מכונת הקיטור)

באנציקלופדית  "תרבות".

עם זאת,

תרעלת "הייתי מעדיף להיות

זה

ולא זה"

כבר חילחלה במהופך מן השמיים

המעוננים חלקית

תמיד מעוננים

חלקית.

~~~~=====~~~~

בתרדמת הנשר הגדול

נאספים אל בין כנפיו כל הדברים

הקטנטנים הביישנים והבולטים

למרות שלא רצו

פחות מכל רצו

לבלוט,

האמן לי.

חלפו כצל מהיר כפוף

בין שולחנות חדר האוכל

ולא הגיעו אל הנשר.

לכל היותר,

אנחה קטנה של רווחה

כשהמגש מונח סוף סוף

על מכונת ההדחה.

מושבת העונשין, מושבת העונשין,

איך זה קרה לך?

את שרצית להיות מכוֹרה שלי

ושל כולם, בבת העין,

היהלום בכתר הכתרים,

איך זה קרה לך, ומתי?

אך לדברים יש סוף

וטוב שיש לַם

סוף.

הנשר הגדול נרדם בסוף,

ונאספו באורח פלא

הדברים העקומים והבולטים

שלא רצו

לבלוט.

עכשיו הם ישנים.

תקופה מסוימת בילדותי, ככל הנראה בכיתה ו', הייתי נשאר לבדי בבית הילדים. ה"הקמה" היתה הזמן היחיד בסדר היום הקיבוצי, שבו היינו אמורים להיות עם ההורים, בשלוש שעות נקובות: מארבע אחרי הצהריים, אז יצאנו מבית הילדים לחדרי ההורים,  עד שבע בערב, עת חזרנו לארוחת ערב בבית הילדים. 

בארבע בית הילדים היה מתרוקן לגמרי. החדרים הלכו והחשיכו ככל שהשמש שקעה, מעל צמרות הברושים והצפצפה והאזדרכת, שנשקפו מהחלונות הגדולים של חדר האוכל והכיתה של בית הילדים.  

במבט מלמעלה, אפשר היה לראות את בית הילדים כעשוי בצורת צלב.  מרכז הצלב, המקום בו נפגשים שתי הקורות המרכיבות אותו, היה גם מרכז בית הילדים, המבואה בה נכנסים אליו, בין המסדרון של חדרי הילדים, חדר האוכל, הכיתה, והמקלחות.  במבואה זו יכולת לראות בערבי החורף את מגפי הילדים השחורות מונחים בשורה (הו שלוליות שמחות!) ומעליהם תלויים בשורה מעילי דובונים כחולים קטנים שחולקו לילדים בקומונה, מחסן הבגדים. הקורה הקצרה של הצלב, זו שאליה ממסמרים את ידי הצלוב, היתה עשויה, מצדה האחד, משני חדרי השירותים הגמדיים של בית הילדים, שם ביליתי את רגעי ההתבודדות היחידים בעולם דמיוני עשוי מפלצות (כתמי טיח על הקיר) וספינות ענק (נייר טואלט מקופל). מחוץ לשירותים ניצבו  שני כיורים, קטנים ונמוכים, ושורה של מברשות שיניים.  בהמשך היו שני חדרי המקלחת, הימני לבנים והשמאלי לבנות, בכל חדר ספסל עץ ארוך ומתלים למגבות, ובסופו שני טושים, זה מול זה (הו מקלחות חורף חמות, ניגודיות מענגת בין קור לחום, בית וחוץ, וידידות אמת עם הילד המתקלח מולך).     בצד השני של אותה קורת-צלב היה חדר האוכל של בית הילדים, עם שולחנות הפורמאייקה הירוקים, והרדיו טרנזיסטור (הו רשת ג', שעה של טוני פיין, מצעד הפיזמונים, ובין תקליט לתקליט, רויטל עמית) ששכן בתיבת עץ ליד כיור השיש, ממלכתה של המטפלת.    בראש הקורה הארוכה של הצלב היתה הכיתה, עם אותם שולחנות פורמאיקה ירוקים, עשויים הפעם עבור לימודים ולא לאכילה, והחלונות הרבים מהם נשקפו העצים והמשחקים.  המשך הקורה היה המסדרון הארוך ממנו נפרשו החדרים שלנו.       המגפיים, הדובונים, השירותים, הכיורים, מברשות השיניים, המקלחות, שולחנות הפורמאייקה והכסאות בחדר האוכל ובכיתה – הכל היה עשוי בקטן, כמו בבית גמדים.  
והכל בשעה זאת היה נטוש, מונח במקומו ללא שימוש, ולכן מסתורי.

אני תוהה מי בכלל יכל להסתכל מלמעלה ולראות את צורת הצלב. אלהים היה מחוץ לחוק בקיבוץ הזה, ולכן היה פטור מלהתבונן מלמעלה.  אולי ראו אותו טייסי חיל האויר, של הפאנטומים ושל המסוקים, בעוברים מדי יום מעל הקיבוץ.

הייתי פוסע לחדר של שלומי, שהיה החדר האחרון במסדרון הארוך (בתחתית הצלב, היכן שקשורות או ממוסמרות רגלי הצלוב, והצלב תקוע באדמה). בצד ימין של המסדרון נפרשו הדלתות לחדרים שלנו זו אחרי זו. היו אלו דלתות עץ לבנות, שבמרכזן קבוע חלון ולו תריסים של עץ, שאת שלביהם ניתן לפתוח ולסגור. וכמובן שהיתה בחלון רשת, כנגד חרקים ויתושים, כפי שהיתה רשת על כל החלונות בקיבוץ. 

נכנס הייתי כגנב במחתרת לחדר של שלומי, מרים את המזרון שלו, ומוציא החוצה ממחבואו את משחק הגֵיימְבּוֹי שהוריו המפנקים קנו לו.  היה זה משחק אלקטרוני קטן, שהמסך שלו הוקף במסגרת פלסטיק כחולה.  מאחור היה המכסה של הבטריות, והייתי שולף אותו, באצבעות למודות שידעו בעל פה את התנועות.  עשיתי זאת בזמן שהתחלתי לצאת מהחדר וללכת לכיוון חדרי. אחרי שליפת המכסה, הייתי  הופך את הבטריות העגולות, ואז שוב סוגר את המכסה.   

על המסך היה מופיע טבח כושי, ששערו המקורזל אסוף בקוקו על ידי עצם. הטבח צריך היה להקפיץ במחבת שבידו, בו זמנית, נקניקיה, סטייק, וחביתה. על המְשַחֶק הוטל לנווט (באמצעות כפתורי פלסטיק אפורים) את הכושי האומלל ימינה ושמאלה,  במרדפו הסיזיפי אחרי הנקניק, הסטייק והחביתה. אם אחד מהתבשילים נפל חלילה לארץ, איבד המשַחֶק חיים, ואולי את המשחק כולו.    הקצב בו עלו וירדו הנקניק, החביתה והסטייק – הלך וגבר ככל שהתקדמת במשחק.

במהלך שעות היום והערב, כשבית הילדים היה מלא, המשחק ניתן לפי שרירות ליבו של שלומי, ולפי תור. לכל ילד הותר לשחק רק כמה משחקים, בהתחשב בצרכים של כולם.  אני שנאתי כבר אז לבקש טובות.    מעניין:  למרות שכולם לטשו עינם אל המשחק, מצבו של שלומי נותר בכי רע.  הוא היה מה שהמבוגרים כינו בלחש "מזוכיסט", כלומר אהב שמרביצים לו. היה מתגרה בנו ומעליב, עד שהיינו נשברים ומעיפים לו בעיטה או אגרוף.  הוא היה נשכב על הרצפה או על הדשא בחוץ, ומחכה שנכה בו עוד. אם לא היינו מכים, היה ממשיך להתגרות.

בדממת בית הילדים בהקמה, היה לי שפע זמן פתאומי, זמן גנוב ומרגש, כדי ללמוד את המשחק. הגעתי במהירות לחדרי, סגרתי את הדלת, התיישבתי על מיטתי וגבי אל הקיר, גבי וראשי כפופים אל המסך הקטן.

למדתי להכיר גם את המצבים הלא נורמליים של המשחק, אליהם יכולת להגיע על ידי פתיחת מכסה הפלסטיק של הבטריות, והרחקתו בעדינות, כך שמגע הבטריות יתרופף.

במצב כזה הטבח הכושי היה יכול לעשות דברים על אנושיים: להפוך בו זמנית עשרות נקניקיות וחביתות שהשתכפלו עד פיצוץ אוכלוסין ונעו בקצב מטורף על המסך. הטבח נעזר בכך שגם לו נוצרו כפילים, כושיים ואוחזים במחבתות כמוהו.

כשלא שיחקתי במשחק, הייתי הולך לכיתב ושומע בפטיפון של הקבוצה את התקליט היחיד שהיה שם, הפרברים בשירי סיימון וגרפינקל.

או שהייתי פותח בפעם המיליון את הכרכים עבי הכרס של "אנציקלופדית תרבות". אלו היו נתונים  בכריכה קשה, ירוקה כהה, וכל כרך כבד וגדול. המכובדות היתה עמוד התווך של המהימנות -  צניעות, צבע קשה וחמור סבר.  מאגר גדול, כרכים על גבי כרכים של אמת אוניברסאלית, אוצר הידע הגלובאלי.  

התבוננתי מוקסם בתמונות, בלי להבין ובלי לנסות להבין את מקור הקסם.

חייליו של אלכסנדר מוקדון ניצבים בשורות, כידוניהם מכוונים קדימה, הראשונים כורעים ברך, מאחוריהם שורה כוחנית עוד יותר של חיילים עומדים, לבושים אדום ולבן, ברק המתכת נוצץ בקסדותיהם ובמגיני קרסולייהם.

שלושת סוגי כותרות העמודים: דורי , יוני וקורינתי. את הדורי אני לא אוהב. פשוט מדי. לא מצליח להחליט אם אוהב יותר את היוני או הקורינתי.

פסל מברונזה כהה ונוצצת, מתמיה תמיד מחדש: רומולוס ורמוס יונקים בלי בושה מפיטמתה של הזאבה הענקית, שנראית כמו פרה משונה.

במעבה הג'ונגל, ליווינגסטון שרוע על אפיריון, הנישא בידי ארבעה גברים כושים. הוא נראה חלש, חולה. כיצד ייתכן שכל אותם כושים נושאים את האפיריון שלו בדממה סבלנית, ואינם קמים עליו לשחטו?  האם הם מעריצים אותו כמונו בני המערב והקידמה? האם הם מבינים איזה אדם גדול הם נושאים על גבם? האם הם, הכושים, מודעים לגודל הרגע ההיסטורי? שני מגלי עולם נפגשים בלב הג'ונגל , לבה השחור של היבשת החדשה. מסלולם מסומן במפות גילוי העולם, קו מקוטע צבעוני שצעדו אותם נושאי אפיריון, בעוד ליווינגסטון שוכב באלונקה חסר אונים. הילד שהייתי חיכה שיזנקו עליו, ישספו את גרונו, ולו בשל אופיים הכושוני, כמו הכושונים שהתנכלו לנָדי.  זה לעולם לא קרה, אבל המתח תמיד היה שם.

הנה , אפשר לנשום לרווחה, סטנלי, לבוש במדי מגלי הארצות, בגדי החאקי הבהיר וכובע השעם, כבר אץ לקראת ד"ר ליווינגסטון בצעד מדוד שמסתיר את התרגשותו.

ממציא מכונת הקיטור, ג'יימס וואט, עומד בפאתו ומקטרונו ליד מכונת הקיטור החמודה שלו, שנראית כמו אופניים חסרות גלגל.

העבר נמסר אלי, כבד ותובעני, שרשרת של מעשי גבורה, גילויים והמצאות, שהביאו את האור לעולם.

אני הייתי בצד של השקיעה. לבד בבית הילדים.

השמש היתה שוקעת מעל העצים ומעל הטיל הענק שעמד בחוץ, מתנשא ומקטין עוד יותר את מגרש  הכדורגל הקטן הסמוך, ששימש אותנו בהפסקות.  שוקעת גם מעל בתי הילדים האחרים, ובתי התינוקות, אלו בהם גרנו לפני שהגענו לכאן.

ובאף אחד מבתי הילדים לא היה עוד ילד שנשאר לבדו בהקמה.

אני נסחף עם הקרקס שלו, אבל אז לוחץ על הברקסים, במקום לתת לאופניים לדהור במורד הגבעה, כמו שחזי אומר.  הברקסים יכולים לבוא אלי בצורת אמירה שאני נזכר בה:  גבִּיש, שממרומי גבהיו ותלתליו מעקם את האף כשאני מדבר על חזי,  ואומר לי בגמגום נרגש ובה בעת ציני: "אבל.. אתה.. אתה לא חושב שזה קצת.. לגמרי עלוב.. הק... הקרקס הזה? אתה לא חושב ש... שיש בכל ה.. הצזאריות הזאת של חזי משהו דווקא מאד עלוב, מאד... מאד פאתטי, קטן, מעורר רחמים אפילו?" ורפאל היפה יוסיף: "המערכת יחסים בינכם מעוותת לגמרי.. לא באמת, מה אתה צוחק? אתה לא רואה איך הוא פוגע בך, באיזה מקום נחות הוא שם אותך?"

ואיך שאני נכנס, מתנשף משבע קומות ברגל ועצבני מאיחור, חזי מוזג לי משהו , ואני אומר לו "אלכוהול זה לא הסם שלי, אמרתי לך מאה פעם" אז הוא אומר "מה, באמת? אז אתה רוצה שאני אגלגל לנו משהו?"

אני מהנהן במרץ והוא מתרה בי "אבל אל תשכח שמקובל  להעביר הלאה את הג'וינט, אתה יודע,הנימוס מחייב".

והוא מוסיף "בינתיים, עד שאני מגלגל, אתה יכול לשתות מהויסקי הזה, זה משהו מדהים שגיליתי רק לפני שבוע במכולת של הגרוזינים."

"זה יקר? כי חבל לך לבזבז עלי"

"ששים שקל לבקבוק, אבל איתי, זה שווה כל רוּבָּל.. זה כמו מים מתוקים, זה כמו ירח בלילה, זה כמו מריה קלאס שרה את האָריה של פוצ'יני. אתה מכיר? מה, לא?! איתי, אתה חייב לשמוע!"

"אבל אמרתי לך, אני לא אוהב אופרה.  זה מזויף, הכל שם שיאים, הכל גדול מהחיים ואין בזה טיפת אמת" 

וכשאני אומר את זה קצת נצבט לי הלב שאני עלול להתפש כמי שמסתייג לא רק מהאופרה אהובת נפשו של חזי, אלא – חלילה - גם מחזי עצמו, שכולו מחוות אופראיות, כמו צעצוע פלסטיק שיש לו רק מצב אחד של פעולה, תזזיתי, מלא אורות ורעש.

אחר כך אני מצליח לשכנע אותו לשים את הברנדנבורגים, ואני כבר במצב מתקדם של התמסטלות כשהוא אומר "תקשיב! תקשיב עכשיו  לחצוצרה!  זה כמו שליח שרץ בגשם כל הדרך עד לבית, להביא את הפיצה. זה כמו חץ שעף כל הדרך עד לתפוח על הראש של הבן"  ואני רואה את זה מבעד לגרון חרוך מעשן, ומח קל או כבד, שצף בתוך איזה נוזל.

אחר כך הוא משמיע לי את מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס מינגוס.  כבר למדתי לאהוב את האלבום הזה, דרך חזי שצרב לי אותו עם הסברים ("זה הדבר היחיד שהוא הוציא שאפשר להבין. כל האלבומים האחרים הוא משתגע לגמרי ואי אפשר להבין כלום"). עכשיו הוא אומר: "תקשיב לאלט כאן, כמו תינוק, זה ממש כמו תינוק שבוכה, קורע לב!" אומר חזי, מסטול גם הוא, ואני יודע שתיכף נגיע לאריק דולפי שלו, שמזכיר לי את תופעת דופלר, להקה שהיתה בשנות השמונים המקוללות, ושיר מלנכולי ומוזר שלהם, נתקע לי שנים בראש ודיכא לי ת'תחת,תזכורת לאותו עשור שואתי: "רע לי משינה / האם תביאי גאולה / של רחוב ללא שמות / של אפילה חסרת בושות..." בגללם אני מתקשה להעריץ את אריק דולפי כמו חזי. וגם בגלל דולבי, הכפתור של הדולבי במערכת של ההורים שלי, כפתור שחור עם אור ירוק, שלא אהבתי ללחוץ עליו, כי היה מרסן את המוזיקה והופך אותה מתכתית כמו הצליל חסר הנשמה של שנות השמונים, והייתי משוכנע (וגם הסברתי זאת לכולם) שתומס דולבי , זה ששר scare myself , הוא זה שהמציא את הדולבי ונהיה מיליונר .   "אתה שומע? כמו יללה של תינוק. זה אריק דולפי. הוא מת שנה אחר כך, בגיל שלושים ושש. מסמים ומסוכרת. איזה אובדן!" אני חושב איפה אהיה בגיל שלושים שש, והמחשבה מדכדכת אותי.

מהקרקס של חזי אני יוצא אל הרחוב.  כבר שתיים או שלוש ואני צריך להגיע למרכז העיר. הרחוב ריק ומסתורי.  זה דרום העיר שאני מכיר משנים של הליכה אל חזי ואל רפאל ואל גביש. תמיד אהבתי את האזור, ואהבתי את החברים שלי, שעולמם כה שונה וקסום משלי. רציתי לעבור לכאן, אבל מעולם לא העזתי לעשות זאת. פחדתי לעזוב את המוכר שבמרכז העיר, גם אם המוכר הזה מנוכר. נתליתי בנבואות הקודרות של רפאל: "אתה לא תאהב את זה, אין כאן ירוק, יש כאן רעש, צפוף. זה מקום קשה, איתָי, מה אתה חושב? אנשים גרים כאן כי אין להם ברירה, אין להם כסף, לא בשביל הכיף".

לילה, עיר, קור, חושך, אורות – הכל מגיע אלי טוב יותר, כי עישנתי ממש חזק, בשיטת וגנר, שלימדה אותי ש. וגנר, שיטה ללא מעשנים כמוני, שאינם יודעים להכניס את העשן לראותיהם: לעצום עיניים חזק, ולסתום את האף באצבעות, ואז לשאוף פנימה חזק, עד השיעול.  חזי אומר שזה מגוחך, שאני עושה מעצמי צחוק, "אתה לא מבין איתָי, זה נראה מצחיק שמישהו...". אני קצת מתבייש , אבל חושד שאולי הוא מקנא. הוא פחות מתחבר לג'וינטים ממני. אף אחד לא מתחבר לג'וינטים כמוני! זה הסם שלי (חוץ מהפעמים שאני אוכל אותו ונכנס לטריפ רע של כמה ימים בדיוק לילה לפני החתונה של אחותי הקטנה).

התרופה הירוקה  מסדרת את ההליכה נינוח, וסוף סוף מתגשם הסרט הפרטי, החלום בהקיץ, כאילו הייית מהלך בחדר הרפתקאות תלת ממדי, ובו  כל הנראה סביב, הבתים והמרפסות הבולטות הפתוחות ומורד האספלט המואר-חשוך חליפות, לפי פנסי הרחוב, שהם כמו שמשות כתומות קטנות, וצמרות העצים החמודות ירוקות - הכל נע בעצלתיים לפי הקצב שרגליך המהורהרות קובעות. זהו מסע שכולו תענוג.

אני נתקף מצב רוח פילוסופי: מהי ההתמסטלות?

הייתי אומר שזאת שקיעה.

לא, מוטב לאמר: צלילה.

צלילה לתוך הבועה העוטפת והשקופה שיש בהפסקת נשימה.

צלילה לתוך עור מהורהר.  לתוך קהות שאינה מפסיקה לזרום.

עור ובשר שקצת איבדו את החיות שלהם וכך, על דרך הדיאלקטיקה, הם גורמים לי להרגיש פילוסופי ודרוך לָקיום,בעיקר באזור השפתיים הרדומות.

צלילה לתוך מחשבות. לתוך צעדי ההליכה.

בפינת עמק יזרעל והקישון אני נעצר להסתכל בחתולים. בזמן האחרון שינְאַתי לחיה הערמומית מתחלפת בסקרנות ואף בחיבה.  זה בגלל שבקבוצות המדיטציה תמיד יש חתול, וכשאתה פוקח עיניים אחרי הישיבה הכל נראה מדהים וצלול (בערך כמו עכשיו). בייחוד החתול, שבלי לעשות מדיטציה נראה כאילו הגיע כבר לאיזושהי הארה ואינו מחפש דבר. הוא מספיק לעצמו.

כאן המצב מעט שונה – זאת חבורה גדולה של חתולי רחוב, עשר או יותר, קשה לדעת כי הם באים והולכים.  אני מסתכל עליהם, מסתכל, מסתכל. מתבונן. צולל. הם עסוקים, עסוקים, הולכים כל הזמן, זה סביב זה, תוחבים זרבובית אל זנב, רומזים רמזים, הולכים מכות או מעמידים פנים כאילו הם הולכים ללכת מכות. רבים ריבים שהם בעצמם לא לוקחים ברצינות.  מעבירים את הזמן.    ומחפשים אוכל. בזוית העין.  כל הזמן באים והולכים, קשה לדעת כמה יש, עשרות אולי, מושבת חתולים סודית שמתגלה רק לעיני המסטול.   כשנדמה לך שמישהו כאן הוא הוא המלך, נעלם לו המלך, ובא איזה פושטק קטן ועושה הרבה רעש בזנב.   האחרים נראים כאדישים אליו, לפרובוקציות שלו, עד שלמישהו נמאס והוא מעיף לו כפה.  משתיק אותו.    פתאום, חתול אחר רץ במהירות עצומה, חוצה את עמק יזראל וגם את הקישון, ומזנק על קבוצת יונים, שהסתובבה שם בסמוך במעין התגרות.   להפתעתי, כשהלהקה מתפזרת הוא נותר עם יונה למרגלותיו.  אילו יכולתי לצלם את זה. מייד רצים אליו איזה חמישה חתולים אחרים, ומנסים לחטוף לעצמם נתח. כבר אינני מבין מה קורה, ההמולה גדולה מדי שם, כמו בסרטים מצוירים כשהולכים מכות. אבל רגע, הם נעצרים ומביטים בו, בצייד. מקיפים אותו ואת היונה בחצי עיגול.  הצייד כולו חרד שיקחו לו, ואני אומר לעצמי שעדיף היה לו כבר לא לצוד, אם כתוצאה נקלע לכזו מלכודת חרדה.  האם זו הקארמה של החיות הציידות, עליה דיברה הנזירה ריטה כשאמרה שהיא בטוחה שנמר צובר קארמה שלילית כשהוא צד?  אני מתקרב, והם מביטים בי בחשש, אך אינם זזים מהמעגל המתוח שלהם. מעגל של מבטים, ויונה טרופה באמצעו.  אבל רגע, זה מוזר, היונה נדמית כברווז אמבטיה, או כספינקס קטן. משהו מוזר – כן, עיניה פקוחות.  ובכן, לא מתה. צער פולח את ליבי. עלי ליטול אותה בידי, לנסות להנשים אותה. אבל אבא אמר לי, חזור ואמור, שיונים מביאות אינספור מחלות חשוכות מרפא ואסור לגעת בהן. אולי היא כן מתה, בעיניים פקוחות. בכל אופן אף אחד אינו נוגע בה, אם כי הצייד מביט בה כולו דרוך.  אני עוזב אותם, אין לי כח לחוויות שליליות.

חזרתי לשאר החבורה. לא יודע כמה זמן עמדתי שם, אולי שלוש שעות ואולי חמש דקות.  הרגשתי כאילו נצחים נחמדים עוברים, או רגעים ספורים. הידקתי את מעילי אל חזי והרגשתי שתנועותי נעשות גמישות וגאות יותר, שהמעיל הוא לי כפרווה, שהחתולים מקבלים אותי אט אט אל חבורתם.

לפתע הופיעה מתוך החושך אישה דקה וארוכת שיער. יפה שכזאת, סינית. היא באה אלי כמו בחלום לילי, צועדת לאט ובמהוסס לכיווני.  קודם היתה החרמנות שהוליד הגראס, אחר כך הופיעה היא כאילו אותה חרמנות או אותו גראס, בראו אותה על מנת לספק חרמנות זו.

והיא היתה במצוקה, כנראה. נזכרתי בעופר אומר: "הן תמיד במצוקה. זה אחד הסימנים שלפיו אתה יכול לזהות אותן". ניצבה קרוב קרוב אלי, שואלת משהו באנגלית רצוצה שלא הבנתי.  כל כך רציתי לעזור לה, כל כך רציתי לקחת אותה אלי הביתה. היא אמרה שם של רחוב "הלוזי.. הלוז..". לא הצלחתי להבין, ואז אמרה "הרזל" ואני שמחתי, "כן, הרצל זה כאן, it’s here" והיא, עדיין נואשת, ניסתה פעם נוספת "הלוזים" "אה, חלוצים?" היא הנהנה בשמחה, ולא הצלחתי לזכור או לדעת איפה זה חלוצים, ששבע שנים אחר כך אגור בו. היא נראתה כל כך נואשת, מפוחדת. אולי קורבן של סחר בנשים, בבני אדם.  לבושה מעיל מקטורן, כמו שלי. רציתי לחבק אותה, לקחת אותה אלי, אבל פחדתי גם. פחדתי מפחדיה.

שאלתי אותה שאלות באנגלית, והיא הנהנה חסרת ישע, לא מבינה, וחייבת כנראה להגיע לשם, לחלוצים.

סימנה שנתחיל ללכת, וכשהתחלנו, נתלתה על זרועי, נצמדה אלי. זה היה נפלא כל כך, לצעוד יחד בקור ולחוש את מגעה על זרועי, כאילו חזרו ימי האהבה עם מיכל.  רציתי כל כך לחטוף אותה אלי, וניסיתי להציע לה שניקח מונית, או  משהו. אבל היא הנידה בראשה כמסרבת, או כלא מבינה. "חלוזים" אמרה בדאגה "חלוזים".  צעדנו בעמק יזרעל לכיוון העליה, כי משהו אמר לנו שזה הכיוון.

הרחובות האלה של פלורנטין והדרום תמיד פותחים לי את הלב במרפסותיהן הפתוחות , בהתמשכותם עד האופק, ללא בריקדות תריסולים שחוסמות, וללא שטחים מתים בין בית לבית וגדרות חיות-מתות כמו בצפון השקט של העיר.  בלילות לא עוברות כאן מכוניות, ואפשר ללכת באמצע הרחוב ולהנות מהקניון הזה, שנפתח בקו ישר רק עבורך.   

ופתאום היא קפצה בהתרגשות "חלוצים! חלוצים!". הפעם אמרה זאת נכון.   לאחר שהתרכזה ועיינה בדבר, הצביעה שמאלה אל מעלה הרחוב, והתחלנו לצעוד בו. כל הזמן קיויתי שתקרא לי לעלות אליה, או שמשהו ישתבש והיא תהיה חייבת לבוא אלי, לדירה.  אבל היא התרחקה ממני, ואני הבנתי שאסור עליה להראות צמודה אלי. עצרה בבת אחת, ונפרדה ממני אפילו בלי חיבוק חטוף. אני נותרתי לבדי המום, מביט בה נבלעת בתוך בנין צופן רעות.

לשאלת המוסר, אני נזכר תמיד בסיפור שסיפרה לי דינה על חברתה אורית. 

את אורית, כמו את שאר חבריה וחברותיה של דינה, מעולם לא ראיתי.  עכבות, מוסריות ואחרות, הגבילו את הקשר ביני ובין דינה, ומנעו ממנה להראות אותי לחצי העולם השייך לה –  משפחתה (עד כמה שניתן להסתירני, בהנתן העובדה שהיא חיתה אז אצל הוריה), חברותיה, ידידיה המעטים והותיקים שהיתה אוספת מזה שנים לארוחות שבת שבישלה. 

האבסורד הוא שדווקא אני זה שהתבייש בה. 

אולם הבושה שלי בה, מנעה  ממנה להראות אותי לחבריה, ולא מנעה ממני להראות אותה לחברי ולמשפחתי.    

מסובך להסביר.

אורית, בכל אופן, היתה ביתו של פרופסור לפילוסופיה שהתמחותו היתה בפילוסופיה של המוסר.  הוא נפטר כשהיתה בת עשרים, מסרטן המוח.  אורית נשארה לבדה עם אימה ואחיה. מוזנחת היתה עד כדי מכוערות, מרירה, לא יוצרת קשר עם גברים. 

כשהחלה ללמוד באוניברסיטה, ניצלה את האפשרות לטיפול פסיכולוגי מוזל לסטודנטים.  היא יצרה קשר טוב למדי עם מטפלת צעירה אך אימהית ונמרצת בשם נעמה. 

אחרי כחודשיים, עלתה לפתע בפגישות תמונת זוועה. תחילה היתה התמונה מטושטשת ואורית היתה מלאת פקפוק בעצם קיומה, כי מי זוכר בכלל מה היה כשהיתה בת חמש? בטח לא היא, שאינה זוכרת דבר מהילדות. אולי זה קרה למישהי אחרת, שסיפרה לה?  ובכל זאת, היא זוכרת בבירור שאביה היה מזמין אותה לחדר עבודתו ומבקש ממנה לסגור אחריה את הדלת.   היא זוכרת את ריח העץ הכהה של המכתבה הגדולה, ואת מדפי הספרים הענקיים הסוגרים סביב. זוכרת שאביה היה מבקש ממנה לעלות על ברכיו, ונוטל אותה בעצמו כשהיתה מהססת.  זוכרת... זה כבר באמת לא בטוח, אבל כן, הידיים שלו, גדולות וחזקות, מתחת לחולצתה, מגששות, מכאיבות, גם מתחת למכנסיה.   בעקבות התמונה הזאת עלו תמונות רבות ומזויעות אחרות, ואורית, בסיוע נעמה, הבינה שאביה המנוח ניצל אותה מינית שנים רבות, ככל הנראה עד היותה בת 11 – זה הגיל שבו החלו אצלה זכרונות חדים יותר, הגיל שממנו היא זוכרת את עצמה.  תמיד היתה מאשימה את עצמה שאינה זוכרת כלום מעבר לגיל 11. ערפל היה שם, ועכשיו התברר לה למה.

בשיחות עם דינה אורית הזכירה את כל הנושא ברמזים יותר מאשר במפורש. היא העדיפה לדבר על העוול הגדול שעשה לה אביה. לא עוול אחד אלא סדרה של עוולות, שכולם נעשו בתחום הרוחני החמקמק, ולבשו בפיה ניסוחים פילוסופיים, שהיו בורחים מאביה הספציפי הז"ל אל כל-אדם מופשט, ואל טבע האדם ויצר האדם ומוסרות החברה, ואז שוב מתמגנטים ומתכווצים אל אביה הספציפי כמו מים הנשאבים לפתח כיור.    ועוולות האב לא היו אלא הקדמה לעוולות האם, שהחלו בדרך כלל באי רצונה של האם להכיר בעוולות האב, והסתיימו בניסיונותיה הבלתי פוסקים לנשל אותה, את הבת, מהדירה שהוריש לה האב במרכז תל אביב, היא דירת הוריו, סביה של אורית , ניצולי השואה השותקים קדרות ומקרינים דאגה, עד מותם בשלהי ילדותה, בתחום הערפל עדיין.   ועוולות האם הצטרפו לתככיו של האח, המעמיד פני כבשה רק כדי לחכות לרגע בו ינעץ בה, בבת היחידה הבודדה, את מלתעות הזאב שלו. מי שתעודד אותו לכך היא חברתו המפלצתית, בקרוב אישתו.

כן, אורית נרדפה על ידי כל החבורה הזאת, בני משפחתה, ולא יכלה להירדם בלילות, נחילי מחשבות זורמים בראשה ומסוכן לנוח ולתת לתרדמה להפיל אותך. אורית לא ידעה טעמה של אהבת גבר, וגם לא אהבת אישה. 

ודינה התלבטה שוב ושוב האם לשים קץ לקשר בינהן, לברית האנדרדוגים שכרתו, ברית חתולות רחוב.  נמאסו עליה התפרצויות הזעם של אורית ומרירותה, ולקיחתה עשרה קבין של סבל העולם, כך שלא נותר לדינה אפילו קמצוץ של סבל לחלוק איתה. לא היה אפילו מילימטר מקום לסבל של דינה, שהיה גדול אף הוא, בהיותה בעלת מום.

ואני אמרתי אז: זאת האקדמיה. אלה בעלי המוסר. יפי הנפש מהחוג לפילוסופיה שמפגינים על הדשא מול גילמן נגד המשך הסגר, ובעד חידוש המאבק הפלסטיני הצודק, כלומר פיגועי התופת הצודקים, שהחלו לפרוח באותן שנים.  מפגינים על הדשא בצהרים ואונסים את בנותיהם ואת תלמידותיהם לעת שקיעה.              

ועם הצבועים האלה, את רוצה שאני אמשיך לתואר שני ולדוקטורט, אמרתי לדינה, ולא המשכתי את מה שחשבתי – מתפעלת מהשגי הלימודיים, ולא מותירה לעצמך אפילו טיפת התלהבות מהכתיבה שלי – לה את משאירה רק את בוז וביטול.

"אני פשוט חושבת ש..." היתה דינה מתחילה להגיד בקול גבוה, נוטה לדיסטורשן כשהיתה מתרגשת. והיינו גולשים אט אט למדרון הויכוח והמרירות, עד שהפך לתהום קטנה אך בלתי עבירה שהפרידה בינינו.

ועד היום, זו תורת המוסר בעיני, ואלו אנשי גילמן: נושאים ברמה דברי מוסר, מלמדים ומטיפים לאחרים, תמיד לאחרים, בעודם אונסים במחשכים את בנותיהם.

גורדייף, החכם הגרוזיני, ניסה להצביע על כך שאסור לו לציר הידע לזנק מעלה על חשבון ציר ההוויה, כי ציר ההוויה אינו פחות חשוב. אי אז בתחילת המאה העשרים, מחופש מן הסתם לסוחר שטיחים אזיאתי, ישוב באחד מהמקומות האהובים עליו, בית קפה עממי ורועש שבו קשה להתרכז, אמר ג' לתלמידו אוספנסקי:

דומה שאצלנו מניחים שפרופסור צריך תמיד לשכוח את מטרייתו.

וכוונתו היא שבחברה המערבית מתפעלים מאנשים שצברו ידע תאורטי רב, ואין נותנים את הדעת על כך שאותם מלומדים לא שקדו כלל על הוויתם, על מודעותם, על נוכחותם ועל מוסריותם.  וראה לאן הדברים מגיעים כאן ובעמודי מוסף הספרות הנשלט על ידי אנשים המפיצים שנאת חינם וחרון בשם הצדק.

אני ודינה נפרדנו בסוף.  לא יכולתי לשאת את המום שלה. לא יכולתי לצאת לרחוב עם בחורה צולעת, יפה ככל שתהיה (ודינה היתה יפה עד מאד בעיני, ומפתה בפני הילדה שלה). פחדתי שיחשבו – שינחשו, בעצם - שגם לי יש איזו בעיה. ראיתי עצמי באותה תקופה כבעל מום, אבל כזה שהעדפתי להסתיר.  מעבר לזה, דינה היתה מסובכת מדי. טענה שאותה בעיה שסיבכה את לידתה ואת גופה, מקרינה על חשיבתה. בגלל זה מלים נתקעות לה. בגלל זה היא לא יודעת מה לענות לי לפעמים, וזה חונק לה בגרון, ואני כועס על השתיקה המלחיצה שלה.  ועוד טענה דינה שהיא צריכה להוכיח לעצמה שהיא יכולה. יכולה להתפרנס, לעשות תואר ראשון בהצטיינות, להתקבל לתואר שני, לעשות גם אותו בהצטיינות, לפתח קריירה... אינסוף מטלות, מאבקים. וכל כך הרבה ניסתה להוכיח, שלא נשאר לה כח לכלום, רק מרירות.  החיים נראו לה כמין עסק מתיש ולא הוגן.

בסוף, אורית התחתנה עם מישהו שמנמן, שעבד בהייטק וכתב שירים איומים, מצחיקים שלא במתכוון, והוציא אותם בספר, על חשבונו. דינה אמרה שיש לה הרגשה שזאת פשרה. שאורית לא שלמה עם הבחירה שלו בבחור הזה.

דינה גם היא מצאה, באותו סוף שהזכרתי קודם, מישהו. התלבטה הרבה בקשר אליו, כי היה לו משהו א-סימטרי בפנים. גם אצלו זה מלידה, הסבירה לי. היא נשארה אותו דבר, פני ילדה בהירים, אבל עכשיו היתה לה, בסיוע ההורים, דירה משלה, בתל אביב שהיא מאד אוהבת. הקריירה שלה הלכה לא רע.  הקשר עם הא-סימטרי הלך והעמיק, ובסוף הם עברו לגור יחד.

אני נשארתי לבד, רוב הזמן.