החיים הם במקום אחר

הקונדור עבר

היה היה פעם ילד אחד

והיתה לו ילדוּת.

אולי לא לו היתה הילדוּת,

אלא לילדוּת היה הילד.

העיקר:

הקונדור עבר.

מעל פסגות האנדים הוא עבר

במעופו המלכותי.

מטיל צל על צ'ילה

ודרום אמריקה של ההורים,

ומקסיקו של צבי סלטון

ואישתו המכשפה השתלטנית

עד להרי הרוקי.

לאט. קירח.

היה את כל הזמן שבעולם.

ארכיטקטים יכלו לבוא וללכת

אבל פרנק לויד רייט תמיד צדק.

הילד משל בכיפת עולמו

או כיפת עולמו משלה בו.

בכל אופן, ליקום, כמו לתקליט,

 היה סוף (שער הקיבוץ),

והתחלה (בית התינוקות).

וגם היו לו שני צדדים

(שואה וגבורה, תמורה ותרומה).

מגלי עולם סיימו את מלאכתם:

סר סטנלי חצה את מעבה הג'ונגל

רודף אחר דוקטור ליווינגסטון

ומוצא אותו, תמיד מחדש.

ד"ר לווינגסטון, הוא מניח,

מניח עליו את כף ידו, שוב ושוב,

בזמן שכף ידו של הילד

מדפדפת הלאה

בין תמונות הגיבורים הידועים

(אלכסנדר מוקדון,

ממציא מכונת הקיטור)

באנציקלופדית  "תרבות".

עם זאת,

תרעלת "הייתי מעדיף להיות

זה

ולא זה"

כבר חילחלה במהופך מן השמיים

המעוננים חלקית

תמיד מעוננים

חלקית.

~~~~=====~~~~

בתרדמת הנשר הגדול

נאספים אל בין כנפיו כל הדברים

הקטנטנים הביישנים והבולטים

למרות שלא רצו

פחות מכל רצו

לבלוט,

האמן לי.

חלפו כצל מהיר כפוף

בין שולחנות חדר האוכל

ולא הגיעו אל הנשר.

לכל היותר,

אנחה קטנה של רווחה

כשהמגש מונח סוף סוף

על מכונת ההדחה.

מושבת העונשין, מושבת העונשין,

איך זה קרה לך?

את שרצית להיות מכוֹרה שלי

ושל כולם, בבת העין,

היהלום בכתר הכתרים,

איך זה קרה לך, ומתי?

אך לדברים יש סוף

וטוב שיש לַם

סוף.

הנשר הגדול נרדם בסוף,

ונאספו באורח פלא

הדברים העקומים והבולטים

שלא רצו

לבלוט.

עכשיו הם ישנים.

תקופה מסוימת בילדותי, ככל הנראה בכיתה ו', הייתי נשאר לבדי בבית הילדים. ה"הקמה" היתה הזמן היחיד בסדר היום הקיבוצי, שבו היינו אמורים להיות עם ההורים, בשלוש שעות נקובות: מארבע אחרי הצהריים, אז יצאנו מבית הילדים לחדרי ההורים,  עד שבע בערב, עת חזרנו לארוחת ערב בבית הילדים. 

בארבע בית הילדים היה מתרוקן לגמרי. החדרים הלכו והחשיכו ככל שהשמש שקעה, מעל צמרות הברושים והצפצפה והאזדרכת, שנשקפו מהחלונות הגדולים של חדר האוכל והכיתה של בית הילדים.  

במבט מלמעלה, אפשר היה לראות את בית הילדים כעשוי בצורת צלב.  מרכז הצלב, המקום בו נפגשים שתי הקורות המרכיבות אותו, היה גם מרכז בית הילדים, המבואה בה נכנסים אליו, בין המסדרון של חדרי הילדים, חדר האוכל, הכיתה, והמקלחות.  במבואה זו יכולת לראות בערבי החורף את מגפי הילדים השחורות מונחים בשורה (הו שלוליות שמחות!) ומעליהם תלויים בשורה מעילי דובונים כחולים קטנים שחולקו לילדים בקומונה, מחסן הבגדים. הקורה הקצרה של הצלב, זו שאליה ממסמרים את ידי הצלוב, היתה עשויה, מצדה האחד, משני חדרי השירותים הגמדיים של בית הילדים, שם ביליתי את רגעי ההתבודדות היחידים בעולם דמיוני עשוי מפלצות (כתמי טיח על הקיר) וספינות ענק (נייר טואלט מקופל). מחוץ לשירותים ניצבו  שני כיורים, קטנים ונמוכים, ושורה של מברשות שיניים.  בהמשך היו שני חדרי המקלחת, הימני לבנים והשמאלי לבנות, בכל חדר ספסל עץ ארוך ומתלים למגבות, ובסופו שני טושים, זה מול זה (הו מקלחות חורף חמות, ניגודיות מענגת בין קור לחום, בית וחוץ, וידידות אמת עם הילד המתקלח מולך).     בצד השני של אותה קורת-צלב היה חדר האוכל של בית הילדים, עם שולחנות הפורמאייקה הירוקים, והרדיו טרנזיסטור (הו רשת ג', שעה של טוני פיין, מצעד הפיזמונים, ובין תקליט לתקליט, רויטל עמית) ששכן בתיבת עץ ליד כיור השיש, ממלכתה של המטפלת.    בראש הקורה הארוכה של הצלב היתה הכיתה, עם אותם שולחנות פורמאיקה ירוקים, עשויים הפעם עבור לימודים ולא לאכילה, והחלונות הרבים מהם נשקפו העצים והמשחקים.  המשך הקורה היה המסדרון הארוך ממנו נפרשו החדרים שלנו.       המגפיים, הדובונים, השירותים, הכיורים, מברשות השיניים, המקלחות, שולחנות הפורמאייקה והכסאות בחדר האוכל ובכיתה – הכל היה עשוי בקטן, כמו בבית גמדים.  
והכל בשעה זאת היה נטוש, מונח במקומו ללא שימוש, ולכן מסתורי.

אני תוהה מי בכלל יכל להסתכל מלמעלה ולראות את צורת הצלב. אלהים היה מחוץ לחוק בקיבוץ הזה, ולכן היה פטור מלהתבונן מלמעלה.  אולי ראו אותו טייסי חיל האויר, של הפאנטומים ושל המסוקים, בעוברים מדי יום מעל הקיבוץ.

הייתי פוסע לחדר של שלומי, שהיה החדר האחרון במסדרון הארוך (בתחתית הצלב, היכן שקשורות או ממוסמרות רגלי הצלוב, והצלב תקוע באדמה). בצד ימין של המסדרון נפרשו הדלתות לחדרים שלנו זו אחרי זו. היו אלו דלתות עץ לבנות, שבמרכזן קבוע חלון ולו תריסים של עץ, שאת שלביהם ניתן לפתוח ולסגור. וכמובן שהיתה בחלון רשת, כנגד חרקים ויתושים, כפי שהיתה רשת על כל החלונות בקיבוץ. 

נכנס הייתי כגנב במחתרת לחדר של שלומי, מרים את המזרון שלו, ומוציא החוצה ממחבואו את משחק הגֵיימְבּוֹי שהוריו המפנקים קנו לו.  היה זה משחק אלקטרוני קטן, שהמסך שלו הוקף במסגרת פלסטיק כחולה.  מאחור היה המכסה של הבטריות, והייתי שולף אותו, באצבעות למודות שידעו בעל פה את התנועות.  עשיתי זאת בזמן שהתחלתי לצאת מהחדר וללכת לכיוון חדרי. אחרי שליפת המכסה, הייתי  הופך את הבטריות העגולות, ואז שוב סוגר את המכסה.   

על המסך היה מופיע טבח כושי, ששערו המקורזל אסוף בקוקו על ידי עצם. הטבח צריך היה להקפיץ במחבת שבידו, בו זמנית, נקניקיה, סטייק, וחביתה. על המְשַחֶק הוטל לנווט (באמצעות כפתורי פלסטיק אפורים) את הכושי האומלל ימינה ושמאלה,  במרדפו הסיזיפי אחרי הנקניק, הסטייק והחביתה. אם אחד מהתבשילים נפל חלילה לארץ, איבד המשַחֶק חיים, ואולי את המשחק כולו.    הקצב בו עלו וירדו הנקניק, החביתה והסטייק – הלך וגבר ככל שהתקדמת במשחק.

במהלך שעות היום והערב, כשבית הילדים היה מלא, המשחק ניתן לפי שרירות ליבו של שלומי, ולפי תור. לכל ילד הותר לשחק רק כמה משחקים, בהתחשב בצרכים של כולם.  אני שנאתי כבר אז לבקש טובות.    מעניין:  למרות שכולם לטשו עינם אל המשחק, מצבו של שלומי נותר בכי רע.  הוא היה מה שהמבוגרים כינו בלחש "מזוכיסט", כלומר אהב שמרביצים לו. היה מתגרה בנו ומעליב, עד שהיינו נשברים ומעיפים לו בעיטה או אגרוף.  הוא היה נשכב על הרצפה או על הדשא בחוץ, ומחכה שנכה בו עוד. אם לא היינו מכים, היה ממשיך להתגרות.

בדממת בית הילדים בהקמה, היה לי שפע זמן פתאומי, זמן גנוב ומרגש, כדי ללמוד את המשחק. הגעתי במהירות לחדרי, סגרתי את הדלת, התיישבתי על מיטתי וגבי אל הקיר, גבי וראשי כפופים אל המסך הקטן.

למדתי להכיר גם את המצבים הלא נורמליים של המשחק, אליהם יכולת להגיע על ידי פתיחת מכסה הפלסטיק של הבטריות, והרחקתו בעדינות, כך שמגע הבטריות יתרופף.

במצב כזה הטבח הכושי היה יכול לעשות דברים על אנושיים: להפוך בו זמנית עשרות נקניקיות וחביתות שהשתכפלו עד פיצוץ אוכלוסין ונעו בקצב מטורף על המסך. הטבח נעזר בכך שגם לו נוצרו כפילים, כושיים ואוחזים במחבתות כמוהו.

כשלא שיחקתי במשחק, הייתי הולך לכיתב ושומע בפטיפון של הקבוצה את התקליט היחיד שהיה שם, הפרברים בשירי סיימון וגרפינקל.

או שהייתי פותח בפעם המיליון את הכרכים עבי הכרס של "אנציקלופדית תרבות". אלו היו נתונים  בכריכה קשה, ירוקה כהה, וכל כרך כבד וגדול. המכובדות היתה עמוד התווך של המהימנות -  צניעות, צבע קשה וחמור סבר.  מאגר גדול, כרכים על גבי כרכים של אמת אוניברסאלית, אוצר הידע הגלובאלי.  

התבוננתי מוקסם בתמונות, בלי להבין ובלי לנסות להבין את מקור הקסם.

חייליו של אלכסנדר מוקדון ניצבים בשורות, כידוניהם מכוונים קדימה, הראשונים כורעים ברך, מאחוריהם שורה כוחנית עוד יותר של חיילים עומדים, לבושים אדום ולבן, ברק המתכת נוצץ בקסדותיהם ובמגיני קרסולייהם.

שלושת סוגי כותרות העמודים: דורי , יוני וקורינתי. את הדורי אני לא אוהב. פשוט מדי. לא מצליח להחליט אם אוהב יותר את היוני או הקורינתי.

פסל מברונזה כהה ונוצצת, מתמיה תמיד מחדש: רומולוס ורמוס יונקים בלי בושה מפיטמתה של הזאבה הענקית, שנראית כמו פרה משונה.

במעבה הג'ונגל, ליווינגסטון שרוע על אפיריון, הנישא בידי ארבעה גברים כושים. הוא נראה חלש, חולה. כיצד ייתכן שכל אותם כושים נושאים את האפיריון שלו בדממה סבלנית, ואינם קמים עליו לשחטו?  האם הם מעריצים אותו כמונו בני המערב והקידמה? האם הם מבינים איזה אדם גדול הם נושאים על גבם? האם הם, הכושים, מודעים לגודל הרגע ההיסטורי? שני מגלי עולם נפגשים בלב הג'ונגל , לבה השחור של היבשת החדשה. מסלולם מסומן במפות גילוי העולם, קו מקוטע צבעוני שצעדו אותם נושאי אפיריון, בעוד ליווינגסטון שוכב באלונקה חסר אונים. הילד שהייתי חיכה שיזנקו עליו, ישספו את גרונו, ולו בשל אופיים הכושוני, כמו הכושונים שהתנכלו לנָדי.  זה לעולם לא קרה, אבל המתח תמיד היה שם.

הנה , אפשר לנשום לרווחה, סטנלי, לבוש במדי מגלי הארצות, בגדי החאקי הבהיר וכובע השעם, כבר אץ לקראת ד"ר ליווינגסטון בצעד מדוד שמסתיר את התרגשותו.

ממציא מכונת הקיטור, ג'יימס וואט, עומד בפאתו ומקטרונו ליד מכונת הקיטור החמודה שלו, שנראית כמו אופניים חסרות גלגל.

העבר נמסר אלי, כבד ותובעני, שרשרת של מעשי גבורה, גילויים והמצאות, שהביאו את האור לעולם.

אני הייתי בצד של השקיעה. לבד בבית הילדים.

השמש היתה שוקעת מעל העצים ומעל הטיל הענק שעמד בחוץ, מתנשא ומקטין עוד יותר את מגרש  הכדורגל הקטן הסמוך, ששימש אותנו בהפסקות.  שוקעת גם מעל בתי הילדים האחרים, ובתי התינוקות, אלו בהם גרנו לפני שהגענו לכאן.

ובאף אחד מבתי הילדים לא היה עוד ילד שנשאר לבדו בהקמה.

[נכתב מזמן.

משתמשי פיירפוקס - האם מצליחים לראות את סרטי הוידאו של יוטיוב בפוסט?]

מבוא (מיותר ומסתבך)

אני יושב ב"נסיך הקטן" בשולחן צדדי, ומשקיף. לבדי כמובן (הרי אי אפשר לכתוב כשאתה עם מישהי או מישהם נוספים, לא?).        אנחנו חבורה שאולי יש לה דברים משותפים (אהבת הקריאה? איזו קריאה? אילו ספרים? ואיפה הגבול בין טעם משותף, למישהו שטעמו גורם לך לאמץ אותו כנמסיס?).   אבל רוב האנשים יושבים איש ואישה לשולחנו. אולי אף צופים זה בזה, כמוני. 

ברמקולים, בכל אופן (הרי רציתי לכתוב על ערימה של חברה על הדשא) מוזיקה זרה, שקודם עצבנה אותי, עד שרציתי לבקש שיחלישו או ללכת החוצה – משהו רועש וגס לריקודים, בום בום מעל ראשי. חיפשתי את הרמקול כמו קורבן של הפצצה על אזרחים שמחפש את המטוס המגיח.  אבל עכשיו נעשתה המוזיקה רגועה יותר. נדמה לי שלא יכלה להשמע בזמנים שבהם נכתב  "אגדת דשא", כי לא היתה אז מוזיקה כזאת.   

ולא שהפופ התפתח כל כך – למעשה הוא כל כך לא התפתח מאז התקופה בה נכתב השיר, שאני מופתע מהצהרתי במשפט הקודם (על כך שכביכול המוזיקה הנוראה שהושמעה ב"נסיך הקטן",  לא יכלה להשמע בזמן "אגדת דשא"). הרי הפופ כולו מהפכות מזויפות, ממותגות בשירות תרבות הצריכה. עבודת שיווק שמתחזה למרד נעורים.  

ומה כל זה קשור למאיר אריאל בכלל?! הרי ברבי מאיר יש משהו נצחי בגלל הטקסטים שלו, שהם כמה ספירות מעל כל כותב אחר בפופ העברי, כולל שלומי שבן, עמיר לב, יונתן גפן ואחרים.  

על מה האגדה הזאת  (פה בערך זה מתחיל)

אני מנסה, כנקודת פתיחה, לדמיין עצמי שומע את "אגדת דשא". הייתי שר את המילים עם הזמר, נכנע לכוחה של המנגינה, כוחו של היופי.  כוחו של מה שאתה כמכוֹנָה, ופחות כאדם, בוחר להכנע ליופיו, כמי שנכנע לעקיצת יתוש ומה שהיא מחוללת בגוף.     

ומשהו כאן מפריע לי.        

אני רוצה לדבר נגד.

פרט לכך שקשה לי להתרכז, כאן גירויים סביב, כל הזמן. ונראה לי שזה מנפח את ההתנגדות.

אנסה לכתוב את מילות השיר מהזכרון:

יש ערימה של חברה על הדשא

אני דברים כאלה מחבב

בנים בנות ביחד זה יפה ש

יש אומץ לפעמים להתערבב.

שרים שירים ומביטים למעלה

ענן שם בירח מסתבן

חושבים במי להתאהב הלילה

אם כי הרהור כזה רק מעצבן.

מתחת לראשי מונחת ירך

ועל בטני צרור תלתלים מוטל

בלאט יוצאות ידיים אל הדרך

ומסלולן ארוך ומפותל.

גומרים לשיר ומקשיבים רוב קשב

בינינו מתפתלות לחשושיות

יש הסתננויות בתוך העשב

כי יש בו כל מיני גבשושיות.

כיוון שתרדמה עלי נופלת

שוב אין אני מצליח לאתר

של מי היד אשר עלי מוטלת

ואת גופי הופכת לפסנתר.

וכשאני מקיץ אין איש בדשא

וקצת קריר וקצת רטוב מטל

ולהפתעתי אני רואה ש

אותו צרור תלתלים עלי מוטל.

ומתוכו אלי שוחקות עיניים

ומתוכו אלי מבהיק צוואר

אני שואל: "הי, מה העיניניים"

היא בחיוך עונה לי "שום דבר".

שואל "גם את נרדמת?" -עונה "לאו דווקא"

ותשובתה אותי קצת מביכה

שואל "אז מה בעצם את עושה כאן?"

שפתיה לוחשות "אני איתך".

אני שותק, שפתיים היא נושכת

אני שותק וכה כבדות ידי

פתאום היא מסתובבת והולכת

ורק אני נותר לבד שותק עוד שם

נו די.

{מאיר ומשפחתו, על הדשא}

המנגינה העצובה והעורגת שכתב שלום חנוך לשיר, פורשה כגעגועים לדשא, ל"זוהר בדשא". לנעורים בהם היינו קטנים וצודקים, תמימים וטהורים, כמו נסיכים קטנים.    "ערימה של חברה על הדשא" חדר לשפה כביטוי המייצג בתוכו את התקופה בה כולנו – כך נראה – היינו בקיבוץ.

בשימושו "המודרני", בשנות התשעים או האלפיים, הודבק הביטוי לאלו שאינם יודעים שהזמנים משתנים, שהתקופה הזאת חלוף חלפה: על הדשא נבנה אולם ארועים, אבן שואבת לתיירים מאזור המרכז, ושמו, לא במקרה, "אגדת דשא".   מעמידי פנים, או נאיביים, אנכרוניסטים בכל מקרה.  ככה נתפש הקיבוץ – זה של פעם, וזה של היום, אם הוא מסרב להבין שזמנו עבר.

 אפשר לאמר שרבי מאיר הטביע כאן חותם אידילי ושיקרי של הקיבוץ – אבל זאת כלל לא היתה אשמתו.  

את הדימוי ייצרו ההמונים הכמהים לדימויים.

לא...

אולי העיתונאים?

או שהיה זה שלום חנוך עם הלחן שלו? [הנה כאן שלום חנוך מתוודה שכתב לשיר לחן “רוסי מקובל" בתור סוג של פארודיה].

או הדרך הנוסטלגית בה דודו אלהרר, אושיק לוי ואריק איינשטיין שרו את זה?

או שאולי זו פשוט דרכו של אדם, דרכו של צופה המאזין לשיר, לייצר דימויים שקריים?

כך או כך, מייד אצא חוצץ כנגד הפרשנות המקובלת, שאפשר לסכמה כך: "ערימת יחדיו כיפית על הדשא. האוהבים הצעירים פספסו אמנם, אבל הם כה חמודים ונפלאים בפספוסם המלבלב, ובהמשך היו להם אהבות נפלאות בהן התגעגעו לאותה אהבה בתולית בלתי ממומשת".

[מוזר שדווקא אני יוצא כאן חוצץ כנגד הנוסטלגיה.  הרי נוסטלגיה בשבילי היא החומר המדליק ביותר, עוד בגיל תשע, עוד באירופה.     היתה פעם חבורה כזאת, והיה ערב חברתי כזה, וכל אחד בחר את השיר שמייצג את זולתו – ואני הרי זה שבחרו לו חבריו  את "הבלדה לשוטר אזולאי" כיוון שידעו את מלמול הנפש המתמיד שלי. "לו להשיב ניתן, את מחוגי הזמן / איזה עולם נפלא, הוא היה בונה לו...".  אושיק לוי, יונתן סע הביתה, ואגדת דשא, ואיפה טעינו, וכן, אפילו "אתם זוכרים את השירים", כל אלו יכולים, במצבים נפשיים מסוימים, להביא לחלוחית אל עיני.]

כנביא אמת, אני נוטל קורה מעיניכם ואומֶר:   השיר הזה אינו בא להלל את הקיבוץ או את הנעורים או את הדשא.

הוא בא לדבר על הדברים האיומים ביותר.

על השיתוק הגברי.

על מצב נטול תקווה : היות בתול.

חשבו כמה נורא: מישהו, בעצם לא מישהו אחד, אלא כמעט כולם מסביב – באים ולוחשים באוזנך שחייך האמיתיים טרם החלו, שכל מה שאתה חווה עכשיו אינו אלא בגדר לא-חיים, משהו של בינתיים. והסקרנות  - על ההורמונים טרם אמרתי מילה – בוערת בך. הרצון לדעת מהו הדבר הזה, הלא יאמן, הלא ידובר.

ובהגיע רגע האמת – תמיד במפתיע, תמיד במארב – הוא מכה אותך בכזו תדהמה, וכל כך הרבה כיסופים מציפים רגע אחד – שאתה דווקא, דווקא, דווקא, נותר משותק.  אל מול שערי מרום אתה ניצב, אחרי מסע של מאות מילין -  ואין לך כח להרים את היד ולדפוק איזה תוק תוק תוק מנומס שבמנומסים. גרוע מזה, אין לך אומץ להרים את היד וללחוץ את הידית מטה, ואין לך למי לבוא בטענות, פרט לעצמך.

אוף, אבל הרסתי הכל. הקדמתי את המאוחר.

הרסתי הכל, בהתחלה אנחנו באידיליה

תחילה אנחנו כן בסוג של אידיליה.

שרים שירים ומביטים למעלה / ענן שם בירח מסתבן. 

הדימוי הזה יכול להיות ילדותי ותמים ומצחיק, רומנטי במובן הבתולי של המילה. הרומנטיקן ששואף אל הילדות, אל הזמן שבו הפנטסטי חדר כל הזמן אל המציאות.     

ואפשר לראות בו גם רמז לכמיהות ארוטיות. הרך בא אל הקשה. 

ומאליה, כהמשך ישיר לשירים ולענן ולירח, באה המחשבה,

במי להתאהב הלילה?  

אלא ש

הרהור כזה רק מעצבן.        

וכאן מוטל צל על הירח.

עד אותו רגע מעצבן, ניתן היה לחשוב על הירח החביב של שלום חנוך בן ה- 14.  עכשיו אנחנו מתחילים לחשוב על הירח הצהוב, הזָקֶן, שאינו יודע לאהוב, של לאה גולדברג. ונזכרים שבעצם גם אצל שלום חנוך מזכיר הלילה לירח "אתה קירח", והלב נצבט משום שבביתני התינוקות מיללים בהפסקות, ואמא אינה שומעת ללילה הקורא לה להתעורר.  

מדוע מעצבן ההרהור על האהבה?  האם מפני שאין במי להתאהב? האם מפני שמי שמתאהבים בו הוא/היא בלתי מושג מראש?

הבית הבא, עם הלחשושיות והגבשושיות, מדגים כמה שובב וטוב היה מאיר לעברית.  הלחשושיות, ספק אם היו קיימות לפני השיר הזה, אבל הן חיות נהדר עם הגבשושיות וההסתננויות והרוב-קשב. מי עוד, פרט לר' מאיר,  יכול לסנן רוב-קשב נון-שלאנטי כזה, נטול כל מאמץ ויומרה? ועם זאת, באמת יש כאן רוב קשב. והסתננויות – מילה נפלאה כל כך, מכילה בתוכה סנוניות, ועם זאת קשה כל כך, למי שזוכר ש"המסתננים" היו אבות "המחבלים".  המודחק שתמיד חוזר, שמביא אותנו אל העולם הצבאי, והנערים והנערות בדשא הופכים לחיילים המסתננים בעורף האויב, ומכאן הלחשושיות במכשירי הקשר. וכל זה הוא רק דימוי לתשוקה לבשר, הבשר שהוא ה"גבשושיות בעשב". ודאי שנערים אלו צריכים אומץ דומה לגיבורי צבא, על מנת להתגבר על הפחד ולהתערבב. וכל מחול המין כולו, זה המניע את העולם, נמצא כאן, אבל במרומז, כגבשושית בעשב.

ובבית הבא גיבורנו נרדם.

אני זוכר שתמיד תמהתי, ממעמקי גיל ההתבגרות נטול המגע והכמה כל כך למגע שלי – איך הוא מצליח להרדם כשקורה דבר כזה, וגופו נפרט כפסנתר?  להתעלף הייתי מבין, לרעוד הייתי מבין, להתקפל כעובר, להמלט בסערת רגשות... אבל להרדם??  אולי הוא אחד מאלו שמרוב התרגשות, כשצרות גדולות נוחתות עליהם, נרדמים.  ואגב, הפסנתר משמיע צליל כשפורטים עליו, לא? ומה איתו, עם הפסנתר שנרדם?

כשהוא מקיץ אין איש בדשא. הקור והטל הם סימניה של השעה המאוחרת, לפנות בוקר.  רק אותו צרור תלתלים מוטל עליו.  ממש עניין של מה בכך.

ואז שוחקות מתוכו העיניים, ומבהיק הצוואר.

ומתחיל הדיאלוג, מהוסס מצד גיבורנו האנטי-גיבור, המובך מישירוּת הנערה, שאומרת לו בדרכה הנפלאה: אני רוצָה אותך.

"אני איתךָ" היא לוחשת לו, ובשבילי זה אחד מאותם משפטים חד פעמיים שמקפלים בתוכם אמת גדולה, גם אם מסובכת. האמת של האהבה.

כל כך בקלות אפשר היה לפספס פה, להפוך פאתטי.  ומאיר מצליח שזה לא יקרה. עם הגבשושיות, וההסתננויות, והאדישות לכאורה של האנטי-גיבור, המסנן "מה העניניים" קיבוצניקי שמכסה את כל הלכלוך והפצעים תחת  שטיח חברהמני.

"מה בעצם את עושה כאן?" שרומז לה שהיא בעצם לא צריכה להיות כאן. שהיא חצתה את הגבולות המותרים. רק מול הקיבו-ציניות הזאת יכול ה"אני איתְךָ"  לנצחַ את הפאתטיות האורבת תמיד לרומנטיקה. 

פתאום הביחד המנומנם, שהמתח מטואטא בו מתחת לפני השטח, במיוחד אצל האנטי-גיבור הנוטה להרדם - הופך לרגע יוקד ונוקב של עימות. הוא והיא.

והיא אומרת "אני איתך".      תתמודד.  

לא בית זונות קטן בערבה

לקבוץ נוצר עם השנים דימוי של בית זונות קטן בכפר. מקום שהשעמום, בשילוב מתנדבים ומתנדבות ובני גרעין ושאר אנשים צעירים, בשילוב עם חברה לא דתית – מוביל לפריצות מינית של ממש, שהציתה את דימיונם של ישראלים (ואולי גם לא-ישראלים) רבים.   

לעומת זאת, מעטים זוכרים או יודעים שבין דיברות השומר הצעיר יש את המצווה: "השומר שומר על הטוהר המיני".  {משמרות, הקיבוץ של מאיר, אינו קיבוץ שמו"ץ. ועם זאת, נראה שהדברים נכונים גם לקיבוצי התק"ם}.  לפני כמה שנים סיפרה לי קרובת משפחה מעשה שהטריד אותה ודחק בה מבפנים לצאת משך עשרות שנים. היא היתה חברה בגרעין של אמא שלי, שעלה מדרום אמריקה. קבוצה מגובשת ואידאליסטית של בני נוער שעזבו את סיר הבשר, בילו שנה שלמה בהכשרה (מעין מחנה המכין לחיי הקיבוץ) הרחק מהבית, ובאו לארץ חדורי אידאלים. לקרובת משפחתי היה חבר, לימים בעלה ובן זוגה עד לפטירתו, לפני כמה שנים.  בני הגרעין, שרובם ככולם היו קרובים לזוג מאד, ובאו מבתים חילוניים, הציבו להם אולטימטום: להפרד או לעזוב את הגרעין.  כשהתברר להם שלא רק שבני הזוג לא נפרדו, אלא גם קיימו בינהם יחסי מין –זרקו אותם מהגרעין, שכבר היה באותו שלב בקיבוץ שלי, קיבוץ היעד.  בני הזוג עברו בסופו של דבר לעיר (הרצליה. בטעות בנו את ביתם בהרצליה פיתוח, שלא היתה קיימת אז... בחירה טובה, כן.  ואמא שלי היתה אומרת לאבא שלי: "אולי נעבור גם אנחנו לעיר? אתה הרי תעשה שם הרבה כסף, אין לי ספק"). הגירוש הזה היה כל כך חי בליבה של קרובת משפחתי, שדמעות עמדו בעיניה כשסיפרה לי את הסיפור.

אני, כמעט שלושים שנה אחרי התקופה של ר' מאיר,  נשארתי בתול עד סוף גיל ההתבגרות.  עד כמה היה זה אופייני? ובכן, בתקופתי היו ללא ספק כאלה שאיבדו את בתוליהם אי שם בכיתה ט' או י'.  אבל היו גם רבים שלא. אורגיות לא היו. משהו ב"ביחד" הזה, על הדשא, התנגד לביחד הזוגי. ועל כך מדבר גם השיר, שמתקיים בתקופה בה לא על פי רוב לא היה מגע ולא היה סקס בתקופת הנעורים.  

[

[בזמני, הקיבוץ כבר היה על סף פירוק. המונחים ("פעולה" "תנועה" "אוטונומיה") נשארו, אך היו מעטפת חלולה שכיסתה על ריק ועזבון.  ריק זה התמלא, אצל ברי המזל, בזוגיות. ואצל ברי המזל באמת, הזוגיות הפכה למשפחתית. רוצה לאמר, הם עברו לגור יחד, דה פאקטו. ודה יורה? דה יורה ניהלו המחנכים מאבק גדול במה שכינו "חדרי משפחה". הם לא אהבו את הרעיון לא רק מפני שגיל 15 נראה להם מוקדם מכדי לגור ביחד, אלא גם מפני שהקמת משפחה זו  נגדה בעיניהם את הרעיון הקיבוצי – רעיון שבבסיסו, המהפכני באמת, עמדה התנגדות למוסד האדיר ועתיק היומין של המשפחה. (ומהפכה זו היתה עמוקה הרבה יותר מרעיון השוויון הכלכלי. זאת הוגי הדעות של התנועה הקיבוצית לא תמיד השכילו להבין. הם זלזלו למשל במאבק נגד הלינה המשותפת, ונתנו למה שכינו בלעג "אמהות היסטריות" להעביר דה פאקטו את ילדיהן לדירת ההורים. אז התרוקנו בתי הילדים אט אט, והיה צורך לבסוף להגדיל את דירות ההורים הקטנות מלהכיל.  כל אותו זמן אמרו המנהיגים הרעיוניים: האמהות ההיסטריות ומעלליהן אינם חשובים, העיקר זה שלא תהיה "תמורה לתרומה", כלומר שלא יהיה שכר בקיבוץ).  הנערים, כמו "האימהות ההיסטריות", קבעו עובדות בשטח: אחד מבני הזוג היה מזנק מהחלון בשעה מוקדמת בבוקר, לאחר שישנו יחדיו ולפני בוא המטפלת להעיר את "הילדים".]  {סליחה, כבר כתבתי על הנושא כאן פעם, ואולי יותר מפעם אחת}.

]

אבל "חדרי משפחה" לא היו קיימים בזמן שמאיר כתב את השיר.  הארכיטקטורה הקיבוצית עצמה לא איפשרה לצעירים להתבודד, ועשתה מהם מסה אחת צפופה של "חבר'ה", הישנים יחד בחדרים, נעים יחד לעבר הכיתות, אוכלים יחד בחדר האוכל, מתרחצים יחד במקלחת המשותפת, וכו'.  הזמן ההוא היה זמן של בתולין. זמן של הגשמת החזון הקיבוצי. לפני השיבוש. יורם קניוק טבע את המשפט :  הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. [המשפט המלא: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכל ולא דיברתי ימים וציירתי על קירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה" זו הפתיחה של "חיים על נייר זכוכית". אה, יש אותה ברשת!]. לכך כיוונו את הצעירים. לביחד של חבר'ה שיכסה על הצורך בביחד זוגי של חָבֶר/ה. 

[באחת מהסדנאות שעשיתי, למדנו על דיכוי של קבוצות באוכלוסיה. לפי התפישה הזאת ("יעוץ הדדי"), הדיכוי הוא לא רק של מזרחים, נשים ומיעוטים אחרים, אלא גם של ילדים.  קיפוח הילדים לפי תפישה זאת הוא אחד משורשי הצרות שיש לנו בעולם.  אחת הקבוצות המדוכאות היא גברים. זה דיכוי שונה מהאחרים, וקשה יותר להבינו (בעיקר בקבוצה שכמעט כולה בנות, כפי שהיה בסדנה שלי). שכן גברים מהוים את הקבוצה היותר דכאנית בחברה שלנו.  דיכוי גברים מתחיל מהילדות המוקדמת, כשילד שבוכה נתקל בגערה  "מה אתה בוכה כמו ילדה", וממשיך במבחני גבריות שונים שהילד והגבר עובר במהלך חייו, כולל שדה הקרב, שם חייו זולים יחסית לקבוצות אחרים, וההכנסה שמצופה ממנו לייצר בחברה הקפיטליסטית שלנו. היבט אחד של הדיכוי הגברי, אותו רציתי להזכיר בהקשר זה, הוא מה שקורה בתחילת גיל ההתבגרות. הוריו של הילד הזכר מפסיקים לגעת בו, לחבק אותו. גם מגע בין שני ילדים או נערים זכרים אינו נחשב לגיטימי בחברה שלנו (ובאופן מעניין, נחשב לגיטימי יותר בחברות מסורתיות כמו החברה המוסלמית). זאת בניגוד למגע בין בנות, שמרבות להתחבק ולגעת זו בזו בחיבה, כפי שהגוף – גם גוף של ילד או נער - רוצה באופן טבעי.  הנער נותר ללא מגע של חיבה ורוך עד שיש לו חברָה ראשונה, לעתים רק שנים ארוכות אחרי תחילת ההתבגרות והפסקת המגע. ואז, כשיש לו סוף סוף אפשרות למגע כזה, הוא כבר מקושר לסקס, ומכאן התופעה של גברים שכל מגע מוליך אצלם לסקס.]

באוירה זו, הבחורה בשיר היא גיבורה. האומץ שלה מתבלט מול הפחדנות של הדובר. היא לא יֶשֶנה כמוהו, היא מתבלטת מתוך הערימה ונבדלת ממנה. ליבי יוצא אליה ומקווה שהיו לה חיים טובים אחרי מפח הנפש ההוא.

ויחד עם זאת, לא על ההזדהות איתה באתי לכתוב.  באתי לכתוב על הרגע הזה ששותקים (או להפך, מפטפטים כמו דג שמפרפר ברשת, כמו וודי אלן ברגעי האמת) והידיים כבדות. רגעי השיתוק הגברי. אתה ניצב מול הארץ המובטחת, ואינך זוכה, לא בגלל שאלהים בשרירות ליבו אסר זאת עליך, אלא בגלל שאין בך את הכוחות. 

ואחרי הביחד של החבר'ה, שנראה עכשיו מזויף, אתה נותר לבד, שותק, שם, במקום הנמוך ההוא.

נו, די...

חלק ג' - מתנת אירוסין

[חלק ב']

אז היה צור עשוי  להוביל אותי למטה, למרתף, שהיה מקום ראוי יותר בעיני אביו.    בניגוד למרתף בית אבי, היה המרתף של משפחת רונן מסודר למשעי, מרוצף וצבוע ונקי. לא היתה בו אותה אפילת מכשפות שהיתה רובצת בפינות החשוכות של המרתף של אבא שלי, מאיימת לעשות שמות בחפצים - כאוס שגילומו הפיזי בעכברים וחולדות, שאבי היה מזהיר שהם אוכלים כל מה שיושב במרתף. ועודו מזהיר, עד עצם היום הזה.

כאן, בבית משפחת רונן, היה המרתף כבית מלאכה של גילדה סודית וגאה.  סימלה של הגילדה נתלה על אחד הקירות: ציור של אֶשֶר, ובו מעגל של לטאות, או זוחלים אחרים (תנינים למעשה, אני מבחין היום), קמים ויוצאים בזחילה מתוך דף בו הם מצויירים, ארוגים זה בזה, יוצאים מהדף ומטפסים על סדרה של חפצים שכל אחד מהם גבוה מן הקודם, ואז יורדים חזרה אל הדף ממנו צוירו.   אֶשֶר היה בעיני סמלם של בעלי הידיים הטובות – גילדה שלעולם לא אתקבל אליה. והפראדוכס שהציור מעמיד, עורר בי איזו חרדה סתומה שלא ידעתי להסביר,כאילו קקישתא עצמו סונט בי דרכו, או משהו שמעבר לקקישתא, אפילו.   כאן במרתף היה צור בונה ומתכנן, מהנדס ורושם, משרטט ומודד במטר צהוב-שחור, כשעיפרון מאחורי אוזנו. וכל זאת היה עושה בהבעה רצינית, שהיתה בו מגיל ארבע או חמש. ריכוז ורוגע היו עולים  על פניו נעימות התוים והיפות (עיניים חומות בהירות היו לו, בצבע דבש, ושיער חום תואם, מסורק וצפוף, ותוי פניו מפוסלים בעדינות, בייחוד שפתיו ואפו, שתמיד העמדתי כניגוד לאפי הגדול והמכוער). אותה רצינות היתה מתלבשת גם על גופו הגמיש והחזק, שהיה הופך באחת מגוף ילד לגוף  מבוגר.   היה לו, כמו לאביו, כשרון מדהים ליצור דברים במו ידיו. ברוח הקבוץ, היו אלו חפצים שימושיים, ולא דברי אמנות.

מה בנה אז, אינני מצליח בעצם להזכר.   אני זוכר רק דברים מאוחרים יותר.    אי אפשר לשכוח את פרוייקט המכונית, למשל.  הלא היו אלו שנות מחלת ההגה חשוכת המרפא: הזיות ליליות על משהו שנוסע, ואתה רוכב עליו.  דברים שהייתי חולק דווקא עם דותן, יריבו של צור, שבמידה מסוימת – לולא אהבתי אותו כל כך – היה אמור להיות גם יריבי שלי.  עם צור לא יכולת לדבר על תשוקות בלתי ממומשות, מה עוד תשוקות עבריניות שכאלה. לא הפשיעה היא שמנעה שיחה כזאת איתו, שכן היתה זו עבריינות נורמטיבית  ל"ילדים" בגילנו, פשעים קטנים (כמו הפריצות למקרר חדר האוכל ושאר "הסחיבות") שהתנהלו לפי מערכת הערכים הקיבוצית.  מה שהפריע לצור היה הילדותיות שבמחלת ההגה.  הרצון לנהוג משהו – טרקטור או אפילו מיכלזון, אותו מנוף מגוחך בן שלוש רגליים – הרצון הזה בא מתוך המצב הילדי בו אוסרים עליך דברים של מבוגרים. דברים המקבלים בשל האיסור קסם לא יתואר, קסם שלמרבה הצער אינו נשאר בהם כשהם נעשים מותרים.  וצור, במובן מסוים, לא היה ילד.  

וכשרצינו מכונית – הוא בנה מכונית.

היתה תקופה, בכיתה ט' אולי, שמחלת ההגה לבשה צורת חלום גרנדיוזי: שתהיה לנו מכונית קטנה משלנו. לחבורה היריבה, של דותן ואלון, היתה מכונית כזו, השד יודע איך. אולי ירשו אותה מאחד מאחיהם הגדולים. מכונית נעורים כזאת, ששילדתה והמנוע שלה גלויים לעיני כל, כמו מכונית לגו, רק בצבעי חלודה. קראו לה "בילבי", והם לא הרבו לנסוע עליה, אם מפחד שתילקח מהם (בייחוד לאחר שאחד מילדי השכבה עשה תאונה עם הג'יפ של הפלחה, כשנתנו לו שם לנהוג בו), ואם בשל בעיות טכניות.  

כשצור הכריז על רצונו לבנות מכונית כזו, לא הייתי בטוח אם זו אחת מהלצותיו. מה עוד שמייד החל לחשוב בקול רם על השמות שייתן לה, בובינלה או ג'ון-גלן או – הרים מבט לועג אלי – גראפסיאלה. מה אתה אומר, נקרא לה גראפסיאלה, אה?

אבל אותה בדיחה קמה ולבשה ברזל ושלדה, לנגד עיני המופתעות. לא יכולתי לסייע הרבה בפרוייקט הנדסי מורכב שכזה, אבל צור מצא לו עוזר נאמן בדמותו של דני, שגם לו היו ידיים טובות וראייה הנדסית.  כמו כן הצליח צור איכשהו להשיג רתכת מאליוּם,  המסגר שהתפרסם בקבוץ בעיקר בזכות אוזנו נטולת התנוך, שסופר לנו מינקות שעכבר בא אליו בלילה וכירסם לו אותה.  כן הצליח למצוא מנוע ישן אצל פופאי במוסך.  מדבר היה עם המבוגרים כאחד משלהם, והם ידעו לכבד את כובד הראש שלו, ואת היוזמה.  המכונית, כמדומני, קמה והיתה לבסוף, גם אם לא הרחיקה במסעות. היא נקראה על פי רוב "בובינוע" ולעתים "פזית", והעמיקה את התהום בין צור ודני  לבין דותן ואלון ושאר חבורתם, תהום שנותרה בעינה הרבה אחרי שהמכוניות גוועו וסיימו את חייהן הקצרים אך עטורי התהילה.  אבל כמו כל דבר, גם תהום זו לא נותרה לנצח. הזמן שחק אותה.  בכל מקרה, היה ברור שגם עם "בובינוע", הערצת ההמונים נתונה לדותן ואלון, ואילו צור ודני יראו תמיד קצת אאוטסיידרים.

השבי והלוי {ראו בהמשך}

פרוייקט נוסף של צור, בערך מאותה תקופה, אולי כיתה י',  היה בניית מיטת-אפיריון. הוא בנה אותה כמין מתנת אירוסין לחברתו דאז, נטע.  

במוסד בו למדנו, הכריזו הרשויות הפדגוגיות מלחמת חורמה ב"חדרי המשפחה", כפי שכונו החדרים שקימבנו לעצמם איכשהו הזוגות הצעירים, שגילם נע בין ארבע עשרה (הבחורות בעיקר) לשמונה עשרה (גילאים מבוגרים יותר כבר לא היו בהשגחת המטפלת והצוות הפדגוגי).  המחנכים הבינו היטב את מה שהנערים והנערות הבינו פחות (באופן אירוני, "הילדים" הבינו זאת פחות, כיוון שלא זכו לחינוך הנכון... כך לפחות חשו חלק מאותם מחנכים בתחושת אשם וכשלון). אותם מחנכים סברו שהמרד נגד מוסד המשפחה היה קריאת התיגר הנועזת ביותר במהפכה הקיבוצית – גם אם האנטי-משפחתיות היתה פחות "חשובה" ומעוגנת תאורטית מעקרון הניתוק בין תרומה לתמורה כלכלית.  אם כך, "חדרי משפחה" אלו חותרים תחת גלגלי מהפכה זו ומסמנים את קיצה, לא פחות משכר דיפרנציאלי. "חדרי המשפחה" – כינוי שהמציאו להם המחנכים עצמם - נאסרו והוקעו בפומבי שוב ושוב.    אבל הילדים והילדות, כפי שכונו הנערים והנערות, מצאו דרכים לחתור תחת האיסורים. בשעת בוקר מוקדמת, לפני בוא המטפלת לדפוק בדלת, היו חומקים  מחלון חדרו של בן הזוג (בדרך כלל הבת היא שבאה אל הבן, שיכל לארגן עצימת עיניים ואוזניים - אמיתית או מדומה – מחבריו לחדר. ובמקרים מסוימים יכל לבקש מהם גם לפנות לו ולזוגתו את החדר ללילה).

צור הצליח לבנות מיטה זוגית מפוארת מעץ, פרוייקט מורכב למדי בתנאי העבודה הבסיסיים במרתף הבית. הוא שם את את המיטה בחדרו בקיבוץ, ולא במוסד, וכך מנע התערבות פדגוגית. אני, שנותרתי מאחור, ללא בת זוג, עקבתי אחרי פרוייקט הבניה מרחוק, בהערצה. אבל באותה תקופה צור גילה כלפי רתיעה מסוימת, וכבר לא היינו חברים, למעשה.

נטע היתה כבר חברתו השניה של צור.  הראשונה, רקפת, חברתו בכיתה ח' וט', אף היא היתה רצינית ומעט חמורת סבר. כמו נטע, היתה רקפת לבנת עור, מופנמת ושקטה. יפה היתה בעיני יותר מנטע, אבל אופיה היה בעייתי, כך אמרו,  וכך חשתי גם אני בתקופה שבה ניסיתי להדריך איתה בתנועה. רקפת כל כך סלדה ממני, ששכנעה אותי למעשה לנטוש את ההדרכה אחרי "פעולה" או שתיים. צור נפרד ממנה אחרי שנה וחצי, ונעשה כמעט מייד חברה של נטע. רקפת נעשתה חברתו של דני.   

תמה הייתי האם נטע, ורקפת שקדמה לה, חשות בריח הרע שיצא מפיו של צור. ואולי אפילו לא יצא הריח מפיו, אלא מנקבוביות עורו ממש. ועם זאת, ייתכן שאני היחיד שחש בכך – מעולם לא יצא לי לדבר על כך עם איש.   זכרון ריחו הרע מתערבב לי דווקא בריח הניחוח של תה המרווה שהכין בטיול אליו יצאנו, ל"גבעת העץ".  הוא לקח איתו בתרמיל הצבאי פינג'אן,   ואני הבאתי גזיה כתומה מאיטליה, בתרמיל דומה. הפליא אותי איך ידע לבחור את הצמחים הנכונים – לא רק מרווה היתה שם, גם עלים נוספים של צמחים שלא ידעתי את שמם – ולשים אותם במים ששפך מהמימיה, והכל בטבעיות, כאילו התנסה בכך כל חייו. היינו רק שנינו, בני 14 לכל היותר, וצעדנו כמה שעות לכל כיוון, בדרך שצור ידע בעל פה, כך נראה היה, עד שהגענו לגבעה שעץ אלון בודד על פסגתה נתן לה את שמה, עוד מזמן שהשייח עסול, מנהיג הכנופיות הידוע לשמצה, הציב עליה תותח, בזמן מלחמת העצמאות.   

כשאני נזכר בכך היום, ממרחק עצום של זמן, אפוף אותו טיול רוח של סרט נעורים אמריקאי. רק אני והוא, שני ילדים חברים, יוצאים אל מול השממה ההררית, ויכולים לה.  לכאורה, מה לה לאמריקה כאן? בקבוץ סוציאליסטי, בעל שורשים מזרח אירופיים מארכסיסטיים, שאיש ממייסדיו ואיש מאנשיו – פרט לאחד, מוישלה האמריקאי, או אמריקן-מוזס, שנודע באוסף תקליטיו העצום – לא בא מאמריקה.    על אמריקה למדנו בסמינרים של השמו"ץ – "חמישים מיליון עניים באמריקה", אני זוכר כותרת של מאמר שניתן לנו בסמינר י' מעונינים. ובזמן שענייה של אמריקה נמקים ברעב, נכתב באותו מאמר או בעיתון, או נאמר לי על ידי אבי, פידל קסטרו צמצם את מספר האנלפבתים בארצו לאפס.  רייגן היה שם נרדף לטיפשות וחוסר חמלה, ו"אימפריית הרשע" שלו חזרה כבומרנג אליו, ככינוי לאימפריה שלו עצמו. רק תאצ'ר היתה גרועה ממנו.

ועם זאת, אמריקה היתה בכל.    ב"דאלאס" הבלתי נגמרת, שבשעות הערב היינו צופים בה יחד, כל ילדי הקבוצה, בטלויזיה שחור לבן שעמדה בכיתה. אחד היה צריך מדי פעם לכוון את האנטנה, והאחרים הדריכו אותו  לא! עכשיו לא רואים כלום! הו, הו, מתחמם - ככה! אל תזוז!  הצפיה לוותה בקריאות גנאי ושבח לג'יי אר ולסו אלן, והערות שנונות, יותר או פחות. ובשעות היום היה דותן, במסדרון בית הילדים, מזמר בקול גדול את מנגינת הפתיחה שלה ומכניס לה מילים אקראיות מאוצר המלים האנגלי המאד מוגבל שלנו:

טָה- טָה, טה- טה, אוׁף מֶייבִּי טוּמוֹרוֹ

בָּאט יו אר אַנְדֶרְסטֶנד אַנְדֶרְסטֶנד!

{J.R. וסו אלן + 2}

או שהיה נעמד מולך ואומר:  סו אלן!  ולעיתים תכופות יותר: פמלה! ומוסיף לדבריו תנועה באזור חזהו, כמי שמסמן את גודל השדיים המפורסמות ההן. בשנים הבאות כשהיה מדבר על מישהי, נהג לעתים לאמר "הפמלה שלה" כדי לציין את האבר הכפול ההוא, בייחוד כשזה היה מפותח. {בובי ופמלה + 2}  

אמריקה היתה בתקליטים שבבתים – היא הזדקרה שם כפראדוכס פאלי, מגולם בבוהן ידו של דון מקלין, בעטיפת "אמריקן פאי", בוהן זקורה מעלה בג'סטת ניצחון, עטופה בדגל האמריקאי. מאחוריה, בעמימות,  מחייכת דמותו המייקל ג'י פוקסית, הכל אמריקאית, של דון מקלין עצמו, שבעצם – וזה הפראדוכס – היה חלק מ"תרבות הנגד".    

 
והרי אותי הורי חינכו ש"אמריקה" איננה בשום אופן הדוד המיטיב, ארץ אוטופית כפי שהיא מצטיירת בדמיונם של שאר הישראלים הברברים, אלא בבל הסוגדת לעגל הזהב, וההומלסים נמקים ברחובותיה. היא תמנון רב זרועות השולח ידיים רעות לכל מקום, לדרום אמריקה למשל. אל תשכח את פינושה היה אבא מתרה בי, וגם אילו רציתי לשכוח, באו סרטיו של קוסטה גבארס והזכירו לי, במקהלה אחת עם המאמרים ב"על המשמר" ו"חותם".     ועם כל זאת, אף אחד בבית לא הפריע לדון קורליאונה מקלין לתקוע את אותה אצבע משולשת שלו מול פני ומול פני הורי, שאהבו לא פחות ממני לשמוע אותו שר  [לקוראי אלפי הפרשנויות – זכרו שמקלין עצמו, כשנשאל מה פירושו,אמר: פירושו שאני לא אצטרך לעבוד יותר אף פעם.  ומאוחר יותר הרחיב: תמצאו הרבה "פרשנויות" לשיר, אבל אף אחת מהן אינה שלי... מצטער שאני משאיר אותכם לבד. אבל לפני זמן רב הבנתי שכותבי שירים צריכים לתת את דברם ולהמשיך הלאה, בשומרם על שתיקה נאצלת  - מה שמעיד שמקלין עשה כנראה ויפסנה!]:

So בָּי בָּי, מיס אמריקן פָּיי,

וכאן על כורחי היה עולה בי חיזיון של עוגת קצפת ענקית מקושטת, ולידה עומדת נערה אמריקאית עטופה בתלבושת צמודה העשויה פסים וכוכבים נוסח הדגל.

Go my שֶבִי to the  לֶוי

But the לוי was   דְרָיי.

{מכאן – drove, יא אהבל, לא go!}

כאן היתה עולה המחשבה על המכבסה בקיבוץ. ללכת למכבסה. למיין את הבגדים ולזרקם באחד מעשרים התאים השונים בהם היו סיווגים שונים ומשונים של בגדים, לפי סוג הבד והצבע ושאר קריטריונים הקובעים את אופי הכביסה להם נזקקו.  בכיתה ו' ניתן לכל אחד מילדי הקבוצה מספר, שמוטבע עד היום בשחור על גבי מדבקה ירוקה לחלק מבגדי, אלו ששרדו מן הזמנים ההם. לרגל המעמד קיבלנו הדרכה מהכובסת, שושי היפה, שעליזות וחושניות באו עימה לקיבוץ כל הדרך הארוכה מברזיל, מעוטרות במבטאה הפורטוגזי המשגע ביופיו, בו ניסתה להסביר לנו איך נדע לאיזה מעשרים ומשהו הסיווגים שייך הבגד שלנו.   ומאחורי התאים, מכונות הכביסה עגולות התוף, גדולות ומרובות ומבהיקות. ועוד מאחוריהן, מתחת למכבסה בעצם, ליד משאבת האויר של האופניים - חדר הקיטור על מכונותיו הענקיות ואפופות האדים, שהעניקו בעיני כח  לא רק למכבסה, אלא לקיבוץ כולו.

ולוי? מי זה הסוחר הזה? איזו קונספירציה יהודית גלותית קושרת אותו לג'ינס ולתעשיית המכוניות? איכשהו הבנתי ששבי היא שברולט, ודבר זה נראה לי מסואב עוד יותר מהאצבע המשולשת האמריקאית. אבי ואני בילינו שיחות ארוכות בגינוי תעשיית המכוניות האמריקאית, המייצרת אותן מפלצות ענק זוללות דלק, מופת של טעם רע, חוסר תרבות, ראוותנות שלא במקומה, שטחיות וחוסר תחכום.    ואל זה דון מקלין שלנו, המפליא לזמר וסוחף אותנו בקולו ובמנגינתו, מתגעגע?! 

{מכאן -  leevie , דפוק שכמוך, ולא לוי}

אמריקה, שדברי גנאי בפי אנשי הקבוץ אליה, ובלב פנימה היא מעוררת כיסופים אסורים והתפעלות. אמריקה, שהורי הלכו והסכינו עימה, וכעבור עשרים שנה אף למדו לאהוב אותה. זה קרה כשאימי קיבלה מילגת התפנות ליצירה בארמון קסום בלב יער בחוף המזרחי. חצי שנה חיתה שם עם אמנים אחרים מכל העולם, ואבי שבא לבקרה התפלא בשובו:  אנחנו תמיד אמרנו כמה נורא באמריקה, אבל תראה איך דווקא הם תומכים באמנים שלהם, ולא רק בשלהם.

אמריקה שאליה התגלגל בסופו של דבר צור.  

זה היה אחרי שלא נהיה רמטכ"ל. 

כלומר, מה שקרה הוא, שאני תמיד ציפיתי שהוא יהיה רמטכ"ל.  הנחתי שהעולם מונח לרגלינו, ושמי שאני מעריץ ודאי יחרוץ שמו בדפי ההיסטוריה.     צור לעומת זאת רצה להיות טייס (באותה תקופה עדיין נחשב בלתי אפשרי שטייס יהיה רמטכ"ל).  אלא שבכיתה י' או יא', בתהליכי הגיוס הראשונים, גילו איזה ליקוי זעיר בראייתו. על ראיית הטייס בחיל האויר הישראלי להיות מושלמת, ומשקפיים לא יעזרו כאן.   חשתי איזו אשמה נסתרת, כאילו צור נושא עימו עדיין את זרעי הקלקול שלי, שהתבטא בפרופיל 31, הנמוך ביותר לפני פרופיל הפוסל אותך משירות.   במקרה היה גם הסעיף הנמוך אצלי סעיף הראייה – עין עצלה שפיתחתי בלילות נדודי השינה והקריאה בספרים על מיטת בית הילדים, בעיניים עששות , שעות על גבי שעות , עד הבוקר, כנגד סיוטי הלילה והמכשפות.  במיטות הסמוכות נמו צור ויותם, חברָי לחדר, שהיו מורגלים באור מנורת הלילה שלי וברשרוש העברת הדפים בספר.   

צור הלך אם כן ליחידת סילוק הפצצות של צה"ל. כמעט נגד הסטטיסטיקה, הוא הצליח להשאר שלם בכל אבריו עד תום שירותו. אבל לקצונה לא הלך, להפתעתי, ונדמה שמשהו בו כבה אז.  הצבא לא תאם שאיפותיו. או אולי בעצם הקריירה הצבאית שלו לא תאמה את השאיפות שהיו לי  ממנו.

{גם טייס וגם רמטכ"ל}

הוא נשאר חבר של נטע שנים.  בחורה שתקנית היתה, והירבתה לחייך בביישנות אבל כשהיתה מפנה מבטה היה חיוכה אוזל. ולפעמים היה משהו עצוב בא אל פניה, למרות שעיניה נותרו מחייכות.  תמיד תמהתי איך היא מסתדרת עם צור.  לא רק עם ריחו, שאולי הריחה אחרת ממני, אלא עם תדמיתו הקשה, עם התקפי הזעם המפחידים שלו.  אחד מהם היה בולט במיוחד: באחר צהריים מנומנם , על הדשא מול בית הנעורים, אחז לפתע צור בקוקו , והניף אותו באויר כמה פעמים סביבו. כל זה היה מדהים פחות, אלמלא היה קוקו ענק מנופח שרירים, שגובהו מטר תשעים ורוחבו ניכר.  צור הניף אותו כאילו היה עשוי קלקר. אחר כך זרק אותו על הדשא ונתן בו כמה מכות יבשות וכואבות.   אחר כך הלך משם צור, וכשחזר כעבור חצי שעה, היתה בו שוב אותה שלווה ואדישות שלא השכלתי אני מעולם לפתח.  ניתן להגיד שמבחינה זו היה צור האנטיתזה שלי: אני הייתי אולי חזק מעט ממנו, גם אם נמוך יותר, אבל תמיד בשעת "מכות" התרגשתי ולא הצלחתי להביא לידי ביטוי את יתרון הכח שלי על היריב.  

במהלך הצבא פגש צור מתנדבת בלונדינית מאנגליה. נדמה לי שהיה עדיין עם נטע, אלא שנפרד ממנה לטובת המתנדבת. משהו בתוי פניה השלוים הזכיר את נטע, אם כי נטע היתה בהירה וג'ינג'ית יותר, והמתנדבת בהירת שיער, אך מעט כהה, וקשה היה לדעת מה היא מרגישה.   למרות שראיתי אותה פעמים אינספור, אינני יודע עליה כמעט דבר.   ניסינו לדבר אנגלית במחיצתה, אבל מעולם  לא התפתחה שיחה של ממש, ואנחנו היינו חוזרים לעברית.  באותה עת כבר היו יחסי עם צור מעורערים ממש. מוצא היה סיבות להטפל אלי, ולבוא אלי בתביעות שהיו אבסורדיות אפילו בסיטואציה הקיבוצית.  כך למשל, הרתיח אותו שאינני פושט את מדי ועולה על אזרחי, מייד כשאני מגיע לקיבוץ ביום שישי. לכאורה, היה עלי להתבייש שאני ג'ובניק, בעוד רוב בני הקבוצה, וצור בתוכם, קרביים. אלא שהמדים התאימו לי , כך אמרו לי. והתפקיד שלי לא נתפש בקיבוץ כחסר חשיבות – העידה על כך כומתת המודיעין הירוקה, ושובל שנות הקבע שציפה לי בתום השרות הסדיר.  יתרה מזאת, כיוון ששרתתי בבסיס פתוח, ובהמשך אף בהרצליה פיתוח, וחזרתי כל יום לאכסניה בתל אביב, לא חשתי פער בלתי ניתן לגישור בין החיים בצבא לחיי האזרחות, כמו זה שחש ודאי חייל קרבי.  וזה אולי מה שחרה כל כך לצור, שהחל להציק לי באופן קבוע. כשראה שהשעה , נניח, כבר שתיים, וטרם פשטתי מדי, היה אומר לי עוד פעם אתה מסתובב עם המדים? אמרתי לך להוריד אותם. הייתי עונה לו בעצבים שיניח לי ושאין זה ענינו. פעם אחת התרגז כל כך, שנטל אבן גדולה, וזרק אותה אלי ממרחק גדול. אני זוכר בדיוק. הכל קרה באיטיות של חלום או של משחק סטיב אוסטין.  התרחקתי ממנו לכיוון פתח חדרי, והוא עמד באלכסון ממני, על המדרכה המובילה לחדרו שבהמשך השורה.  האבן הגדולה עפה שאויר והצליחה איכשהו  לפגוע בי, בקרסול, וגרמה לפצע כואב למדי. הפצע הגליד כעבור כמה ימים, אבל הזכרון הזה – האבן העפה האויר, פרצופו של צור שהתעוות מעט במאמץ הזריקה ואולי השנאה אלי - נשאר כאבן גולל החותמת את יחסינו.

לא דיברתי עם צור מאז עזב את הקבוץ.  בעצם, עוד לפני שעזב  לא הייתי מחליף איתו יותר מכמה מלים, כשנפגשנו פעם בכמה חודשים. תחילה למד הנדסת מכונות, ואז הסתכסך עם הקבוץ בקשר לתשלום הלימודים. דומה שעזב בלי להחזיר לקיבוץ את חוב הלימודים. אולי חש שזה המינימום שהקבוץ, שהיה אז בתהליכי גסיסה, חייב לו. כשסיים את לימודיו טס מייד לאנגליה, עם אותה מתנדבת. הוא התחתן איתה שם, בביתה בוולש. כעבור כמה שנים עזבו לאמריקה. ציפיתי שיגיעו שמועות על הצלחתו המטאורית שם, אך כאלה טרם הגיעו.   מדי פעם הוא חוזר אלי בחלומות הזוועה שאני מרבה לחלום ולשכוח בטרם יקיצה. בחלומות הוא רודף אחרי ובידו אבן, או מקל, ואני רץ בכל כוחי, אך איני מצליח להתקדם כמעט.