החיים הם במקום אחר

בלדה לשוטר מזרחי

הערה קטנה נוספת, במסגרת דעות שצריך להפטר מהם:

שימו לב כיצד עיתון "הארץ" בחר לדווח על הידיעה בעניין גזר דינו של השוטר שחר מזרחי:

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1112244.html

כותרת הידיעה:

" משפחתו של מחמוד גנאיים שנורה למוות ע"י שוטר: דם ערבים הוא הפקר"

כותרת משנה:

קרוביו של גנאיים ביקרו בחריפות את החלטת ביהמ"ש לגזור 15 חודשי מאסר על השוטר, שחר מזרחי. "אין לתאר אותה אלא כהחלטה גזענית"

והידיעה ממשיכה כך, בדיווח שמתמקד אך ורק בדברי משפחת גנאיים, וכן גורמים פוליטיים ערבים , כמו ועדת המעקב של ערביי ישראל . כולם קושרים את גזר הדין בגזענות כנגד ערבים (כידוע יש בעולם, או לפחות בארץ, רק אוקיינוס אחד של גזענות, כנגד ערבים, עם איים זעירים של גזענות נגד אתיופים). כך לדוגמא מנהל מרכז "מוסווא" אומר באותה ידיעה עיתון הארץ: "המשטרה חייבת להוציא מתוכה את העשבים השוטים שידם קלה על ההדק כשמדובר בערבים".

עשב שוטה או צל"ש? השוטר מזרחי

בבית המשפט, שדן בעניין השוטר מזרחי והעבריין גנאיים במשך כשלוש שנים – לא עלה כלל עניין הלאום של העבריין והשוטר.   זאת, כיוון שהיה כאן (על פי ההגיון שלי, הגזעני, אני מניח, בעיני "הארץ") עימות בין גנב רכב, נחוש שלא להשמע להוראת המשטרה לעצור, לבין שוטר, שספק אם עניין הלאום של גנב הרכב עמד בראש מעייניו בזמן התקרית.

איך נראתה הידיעה במקומות אחרים?

ניקח לדוגמא את  ynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3771830,00.html

שימו לב להבדל התהומי.

כותרת:   " מהומה בביהמ"ש: 15 חודשים לשוטר שהרג פורץ"

כותרת משנה:

" כשבחוץ מפגינים למענו, גזר בית המשפט 15 חודשי מאסר על השוטר שחר מזרחי, שירה למוות במחמוד גנאים שניסה לגנוב מכונית בפרדס חנה. השופט: "שחר ראוי לשבח על מלחמתו במכת הפריצות, אך חבל שהדבקות במשימה הביאה לתוצאות הטראגיות".
עוד בידיעה:
"מזרחי הגיע לבית המשפט לבוש במדי המשטרה, אך סירב לדבר משום שנאסר עליו להתראיין בתפקיד. באולם הדיונים פרצה מהומה בין משפחתו של מזרחי לבין משפחתו של גנאים. משפחת מזרחי מתכוונת לערער על העונש.
לאחר גזר הדין נראה מזרחי כשעיניו אדומות מדמעות. בני משפחה וחברים מהמשטרה ניגשו אליו, חיבקו אותו ועודדו אותו. "זו בושה וחרפה למדינת ישראל", אמרו בני משפחה. על ההרוג אמרו: "זה עונש שכל פורץ צריך לקבל. שיידעו שיש מחיר לשלם על עבירת. שחר עשה את העבודה שלו וקיבל בית סוהר".

גם הידיעות באתר של יואב יצחק (שמביא לאחר הדיווח את תגובת ארגון נשות השוטרים) ובחדשות ערוץ שתיים נראו אחרת לגמרי מהידיעה ב"הארץ".

שימו לב, שבצד "הגזעני" לא מוזכרת הגזענות והלאום הערבי כלל. התיזה לפיה גנב הרכב נורה מפני היותו ערבי באה רק מפי הערבים ומפי דובריהם בעתון "הארץ".

אני לא ממש מבין מדוע "הארץ" בחר להציג ידיעה חדשותית באופן כל כך מוטה.  נראה לי שלמישהו שם – מעבר לכתב ג'קי חורי (אני מניח שגם עורך מחליט על דברים כאלה) – יש דעה מוצקה על כך שמשטרת ישראל יורים בערבים בשביל הכיף, מתוך גזענות.

ריפרשתי את הידיעה ב"הארץ" שוב ושוב, בניסיון לראות אם מביאים איזשהו צד אחר. נאדה. גם התגובות שכתבתי – שלוש במספר, כולן מנוסחות בנימוס, בניגוד לטוקבקים שהתפרסמו -  לא התפרסמו עד היום.  [לאחר חיפוש מצאתי ידיעה אובייקטיבית יותר ב"הארץ". אבל ידיעה זו נבלעת בידיעה של ג'קי חורי].

אם אתם אנשים חושבים,  חישבו רגע:  ככה אתם רוצים לקבל ידיעות חדשותיות?  ערוכות וצבועות לשחור ולבן, נותנות פה לצד אחד בלבד?

1. גלגלץ זה פורנו רך

בכתבה כלשהי, מלפני כשנתיים, נשמע עורך גלגלץ, דן-דן מטיוק, זחוח:  הוא מאזין לתחנות כמו 88 ו-106 FM  והוא "באמת לא חושב שמתקיימת שם איזה סצנה סודית שאנחנו, כגלגל"צ, יכולים לקטוף ממנה אלינו את הטובים ביותר"  והוא מוסיף: "הרי אנחנו תמיד מחפשים את השונה והמיוחד, וההיצע ברמה גבוהה ואיכותית פשוט לא גדול".

ההיצע אינו גדול?  האם יש לאדם, שמקצועו האזנה למוזיקה, מושג איזה אוקיינוס בלתי נתפש של מוזיקה נוצר בכל שנה בעולם?!  אני מקשיב לשש שעות סיכום שנה של "רחצה לילית", ואורי בנקהלטר, העורך הראשי של קול הקמפוס, מדגיש, בתחילת השעה השישית, כמה חלקי המסע שלו, בן שש השעות, וכמה הוא לא יכול לסכם את השפע באוקיאנוס המוזיקה האינסופי שנוצר השנה. 

והרי אפילו קול הקמפוס, ועוד יותר מהם 88 FM, אינם מביאים אלא טיפה די מוגדרת וזעירה בים: הדגש הוא על מוזיקת פופ שמושרת באנגלית. מה הסיכוי שהיינו שומעים על Kings of convenience   אם היו שרים בשוודית ולא באנגלית?  על ביורק אם היתה שרה איסלנדית ולא אנגלית? (אל תגידו לי sigur ros  -  א. כי אף אחד לא שומע אותם מחוץ ל- 106, ב. כי הם תוצר הצלחתה של ביורק).   אפילו Lucio Dalla , אולי הזמר הידוע באיטליה, ארצו הלא זעירה ולא זניחה תרבותית  - אפילו על דאלה לא היו שומעים, המעטים מביננו שזכו לשמוע אותו, אם פבארוטי – הטנור "הבינלאומי", כלומר  הידוע באמריקה ובשאר הארצות דוברות האנגלית - לא היה חובר לדאלה בשיר שחציו אנגלית (לא בגרסה הזאת. אבל כן בגרסה ששמעתי להפתעתי הרבה יום אחד ברדיו הישראלי).   

מי יודע איזו מוזיקה נוצרת בסין על מיליארד ומשהו תושביה?

ובתת היבשת ההודית, בעלת המסורת המוזיקלית המורכבת והעשירה כל כך?

אפריקה, דרום ומרכז אמריקה,  דרום מזרח אסיה?

אבל דן-דן שלנו בטוח: ההיצע פשוט לא גדול.

יותר מכל הרתיח אותי הטון של דן-דן.  מין התנשאות זחוחה ממרומי כס מלכות, ממנו בוחרים את הטובים ביותר.  כס מלכות המונח הרחק מעלה, על הר הרייטינג האימתני של גלגלץ.

דן דן המתיוק. זחוח

רייטינג, ועוד רייטינג.

מה זה רייטינג גבוה?

רייטינג גבוה פירושו שהרבה אנשים צופים ב(ערוץ 2) או מאזינים ל(גלגלץ)  תחנה מסוימת.

אבל רגע, מה בעצם ההישג הגדול בכך שהרבה אנשים צופים בך או מאזינים לך?

הרי אותם המונים על פי רוב אפילו לא משלמים לתחנה בה הם צופים!

בסך הכל, מה שתחנה צריכה לעשות כדי שמקסימום אנשים יאזינו לה, הוא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר.

שזה מה שגלגלץ עושים כבר שנים ארוכות ארוכות, מאז התמנה אלדד קובלנץ למנהל התוכן של התחנה. "בהצלחה רבה" , מוסיפים בהתפעלות כלי התקשורת

[מענין, הרי את הפלייליסט של גלגלץ מרכיב יותר ויותר המחשב. האם אין זה הופך את גאוותם של אנשי גלגלץ למגוחכת? האין זה מייתר את תפקידם? האם הם גאים בכך שהם מחסלים את המקצוע שלהם?].

2. לחם, דם, פורנו ושעשועים – מנגנוני שליטה בתודעה

תמיד היה משהו שההמונים צפו בו. תמיד היה מופע כלשהו בראשה ההפוך של פירמידת המדרוג.

בימי האימפריה הרומית היו אלה מופעי הגלדיטורים.

בזמן שוירגיליוס כתב את שירתו, ההמון בקולוסיאום צפה בעבדים אומללים שנאלצו לשחוט זה את זה, או להלחם על חייהם עד מוות מול חיות טרף.

לחם ושעשועים, קראו לשיטת הבידור הרומאית המצליחה, שנתמכה ע"י האוליגרכיה של הסנאטורים, ואחר כך ע"י הקיסרים.

דוגמא אחרת, ששמעתי מפיו של אברמ'לה הפנר: בזמן ששייקספיר כתב את מחזותיו וחרז את הסונטות שלו, שאל הפנר אותנו, תלמידיו, בקולו הצעקני – באיזה הצגות חזו רוב רובם של בני עמו, העם האנגלי?  בקרבות תרנגולים, לא התאפק אברמהלה וגילה לנו עוד לפני שענינו.

ועכשיו, נדלג בהיסטוריה עוד כמה מאות שנה ונגיע הישר אל זמננו אנו. 

מה המקבילה לגלגלץ וערוץ שתיים בתחום האינטרנט?

מה הדבר שזוכה לרייטינג הגבוה ביותר באינטרנט, עוד מתחילתו?

נכון – the internet is for porn.

הפורנו מושך את כולם, את כל שכבות האוכלוסיה. גם נשיא פולין לשעבר, ואפילו אליטיסטים מתנשאים כמוני, עשויים לשקוע בו ימים כלילות, ולא רק לתקופה קצרה – חלקם ינהלו עם הפורנו רומן של עשרות שנים.

אתם מבינים, כדי למשוך את כולם, אינטלקטואלים מיוסרים ובאסטיונרים בשוק כאחד, לא צריך שום תחכום או גאונות או אמנות מניפולציה או שאר תכונות המיוחסות לקובלנץ, דן דן, ושאר עורכי גלגלץ.

להפך, מה שצריך הוא פניה גסה ונטולת פניות, הישר אל הזין.

הרי זה מה שעושה את הפורנו כל כך מצליח: התכליתיות שלו, הבידוד מכל התחכום של המציאות. קלוז אפ על זין חודר לכוס, או על שד נפוח מסיליקון. ובואריאציה קלה, הבאת פנטזיה מינית באופן פשוט, באופן מופשט, אפשר לאמר, באופן היוצר אידאה של סקס, אידאה שנטלו ממנה את כל הניגודים והפגמים והשריטות וגווני הגוונים העושים את המציאות למורכבת.

אבל בעצם, פורנו איננו האנלוגיה הכי טובה לגלגלץ. לחלק מתוכניות ערוץ שתיים, כן.  אבל לא לגלגלץ.

שכן גלגלץ שואף להביא אותך לרוגע.  גלגלץ שואף להביא אותך לנהיגה אוטומטית. שואף להביא את המוח לגלי אלפא, בזמן שהגוף מבצע את פועלת הנהיגה. פעולה שהאבולוציה לא תכננה כשיצרה אותו – נהיגה של כלי מתכת במשקל טון וחצי, ע"י לחיצה עדינה על דוושה והחזקת ההגה בעדינות של קצות האצבעות. 

האנלוגיה שאני רואה לזה היא משחק מחשב.  למשל, המשחק שאני מכור לו כבר כמה שנים, בייסבול.  בגרסה זאת, המשחק אינו משוחק באיצטדיון, אלא בחצר אחורית של בית.  יכולתי לתאר לכם, כפי שעשיתי פעם כתרגיל, את חומת הבית לכיוונה יש לחבוט את הכדור, את המרפסת והעציץ שיש שם, את לבושו של החובט, וכיוצא בזה פרטים.  אבל האמת היא שמעולם (עד הרגע שהחלטתי לעשות תרגיל זה) לא שמתי לב לפרטים אלו.  במשך שעות ארוכות שהצטברו לימים ולשבועות ומי יודע מה, אולי לחודשים – במשך כל הזמן המבוזבז הזה, תשומת ליבי היתה נתונה אך ורק ללחיצה על כפתור העכבר ברגע הנכון, זה שיפגיש את האָלה עם הכדור כך שהאחרון יעוף כמה שיותר למעלה.  נכון יותר לאמר שלא היתה לי תשומת לב לכלום. ששאפתי להפוך לאוטומט. ונכון עוד יותר לאמר – הפכתי לאוטומט, ולכן לא היו לי שאיפות.  רק לשכוח את הקיום, את המורכבות. להדחיק הכל, אפילו את הצביטה העצבנית בסרעפת ברגע הלחיצה על כפתור העכבר השמאלי, באצבע המורה של יד ימין  (הצביטה הזאת מפריעה לי ליצור את "תאורית ההרדמה". אולי יש כאלה, כמוני, הזקוקים בתוך השיכחה העצמית לאיזו צביטה של רגשות אשם. תולדה  של חיים שלמים תחת דפוס רגשות האשם).

[באמצע כתיבת הפסוודו מאמר הזה מתחוור לי כמה עמוק אני תקוע במלכודת המתוארת בו, כשאני נחרד מכך שירדתי ל- 19% בהום ראנס, ואני נחוש כולי להעלות את הממוצע, ואני שוכח מגניבת האופניים שלי היום, ושוכח שבזבזתי כמעט את כל היום ללא כתיבה, למרות הריטלין, ואני שוכח את השיחה הלא קלה והמשמעותית מאד עם א', שיחה שתוך כדי ניהולה שיחקתי בייסבול , וירד לי אחוז ההום ראנס (ההערה מתייחסת לתחילת דצמבר, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה)]

זה מה שמחפש מי ששומע את גלגלץ – רוגע.  אוטומטיות. מנגינה מוכרת ונעימה.  והרי בגלגלץ, יש לזכור, אין פרסומות.  מי ממאזיני 88 fm לא מכיר את הרגע הזה, ששדרני התחנה מנסים להכין את המאזין אליו, ובכל זאת תמיד נחווה באופן טראומטי במקצת, והיד נשלחת להעביר לתחנה אחרת מהר מהר לפני השמע הפרסומת הראשונה, המגעילה, החודרנית, המעצבנת.    ואילו בגלגלץ – אין צורך להלחץ מכלום, השדרנית מלהגת ברכות, ככוכבנית לשון. זה אינו פורנו כי אין כאן סערת חושים, ואין פורקן. אולי פורנו רך, סרט ארוטי, עם תאורה רכה וסדיני משי וצבעי פסטל. ומוזיקת מעליות – זו שהומצאה כדי להרגיע את המפחדים מהתא המשונה הסגור, שנע מעלה ומטה בקו ישר ולא הגיוני, ויש בו רצפה דקה שמתחתיה תהום שהרגליים מרגישות היטב.

גלגלץ לא דומה לפרסומת, המשתמשת בפורנוגרפיה של מין או אלימות כדי לעורר יצר במאזין/צופה, ולתעל את הייצר החייתי המתעורר בו כדי לגרום לו לרכוש משהו שאינו צריך (אילו היה צריך, לא היה צורך בפרסומת).

אומרים שלהות'ורן היו רגשות אשם על מעלליהם של אבותיו הפוריטנים כלפי המכשפות וכלפי אחרים. ייתכן בהחלט, אבל הותורן לא נתן לרגשות אשם אלו להכתיב לו את הטקסט, והלך אל מעבר לאשמה ולכפרה.  אין בספר הזה דמות אחת שהיא טובה או דמות אחרת שהיא מרשעת גמורה.  גם הסטר, לכאורה קורבן מוחלט ודמות ראשית שלב הקוראים איתה, היא יצור מוזר שבחירותיו מעלות תמיהות.  כפי שמציינת אמילי בודק באחרית הדבר, הסטר מתייחסת לילדתה כהתגלמות חיה של החטא שחטאה, ושל העונש אותו היא בוחרת לחיות לשארית חייה. היא כולאת את ילדתה בעולמה הצר, ומסרבת לאפשרויות שעולות בפניה להחלץ ולחלץ את ילדתה ממנו. עם זאת,  ודאי שאינה אדם רע. להפך, בחרתי בהסטר מפני שהיא הדמות הכי מעוררת הזדהות וסימפטית בספר.  אמילי בודק טוענת ש"הותורן אינו סופר פמיניסטי".  אני לא מכיר את הותורן מעבר ל"אות השני", אבל את הספר הזה קראתי כספר פמיניסטי.  ספר שמעבר למורכבות של המציאות שהוא מתאר, בא לספר על מעשה עוול שחברה גברית פוריטנית עשתה לאישה. ספר שמעמיד במרכז אישה ובת אמיצות ודעתניות. ספר שלקראת סופו נכתב "..בתקופה נאורה יותר, כשהעולם יבשיל לכך..תצא לאור אמת חדשה, כדי לכונן מחדש את כל היחסים בין גברים לנשים על יסוד יציב יותר של אושר הדדי. [..] המלאך והשליח של ההתגלות אכן מוכרח להיות אישה".

הילדה עצמה, פרי מעשה הניאוף, פרל, מעוצבת ע"י הותורן באופן הכי מפתיע ורחוק מהקלישאה הצפויה של מלאכית האוכלת את בוסר חטאי הוריה.   היא סוג של שֶדָה, ויש בה הרבה כח, עצמאות בלתי נתפשת בגילה, ואפילו רשע או לפחות חוסר אנושיות.   

גם כשהותורן , בהתבטאויותיו כמחבר הספר, מביע כביכול את דעתו על אחת הדמויות או על הלך רוח מסוים – לעולם אין לדעת אם הוא מתכוון לכך ברצינות או שיש שם איזו קריצה.  כך למשל, מרבים לדבר על החטא האיום של הסטר ובנזוגה לניאוף (לא אגלה מי הוא כדי לא להרוס, למרות שלא כאן לב הספר). אבל ברור גם שבמובנים מסוימים הותורן אינו סבור שהם חטאו חטא איום, ואולי אפילו להפך, פעלו לפי צו ליבם.  ומצד שני, הותורן אינו נסחף לאידאליזציה של החטא – בכל זאת חטאו, ובכל זאת נפגע בעלה של הסטר, ובכל זאת ייסוריו וייסוריהם אמיתיים הם.  ואפילו בעלה של הסטר, רוג'ר צ'ילינגוורת , שמושמץ ללא הרף ע"י המחבר, הסטר, וע"י עצמו – אפילו הוא, האם הוא רק איש איום כפי שמשתמע מהשמצות אלו? ודאי שלא, ודאי שאפשר להבינו ולראות  את המורכבות של רגשותיו וגם את מעלותיו. 

גם הפירוש של האות A שנתפרה על חזה שמלתה של הסטר, משתנה תדיר בהתאם למתבונן ובהתאם לנסיבות: פעם , בעיני שועי סיילם ותושביה ובעיני הסטר עצמה, היא אות קלון ועונש על ניאוף – Adultery – שנועד לזהור על חזה וליבה של הסטר, להזהיר את האנשים מפניה, ולהגלות אותה לשולי החברה הנידחים  (Alone). יותר מכך, אות השני גם גורם להסטר כאב פיזי בליבה, כשהוא בוער על שמלתה;    ופעם, בעיני אותם תושבים, בחלוף הזמן לאחר שלמדו להכיר את הסטר,  היא אות הצטיינות המסמנת את המילה Able, בעלת יכולת.  הגברים הפוריטנים הטביעו על חזה של הסטר אות קלון, כמו שמטביעים אות בברזל לוהט על זרוע של אסיר, עבד או שפחה.  זו הפעולה "הגברית" של כתיבה על עור האישה – אקטיביות מול פאסיביות, דיבור מול הקשבה, ושאר הדימויים הכרוכים בראייה משעבדת של האישה.  אבל למרות מאמצי הגברים, האות שנכתב על חזה של הסטר משנה כל הזמן את משמעותו, ויש בו איזה מסתורין שאף אדם אינו יכול לחדור עד הסוף לעומקו.  גם יש לציין שהסטר היא זו שתופרת את אות השני על שמלתה, והיא עושה זאת בהתלהבות משונה, נותנת לאות גוונים עזים, הולכת איתו תמיד לכל מקום, גם שנים ארוכות אחרי שהעונש ניתן, ואינה עוזבת ליישוב חדש ורחוק מסיילם בו תוכל להתהלך בלי אות השני. בכך, כמו בבגדים הצבעוניים שהיא תופרת לפרל ביתה , היא מבטאת את יכולתה לכתוב את גורלה, עד כמה שזה ניתן, במשחק בין הנסיבות שלא בחרנו לפעולות שאנחנו יכולים לנקוט מול אותן נסיבות. מכאן הועלו משמעויות נוספות לאות A -   Artist, Author .[מה שכתבתי כאן מושפע גם מאחרית הדבר של עמליה זיו ל"סיפורה של O"].