החיים הם במקום אחר

[נכתב מזמן.

משתמשי פיירפוקס - האם מצליחים לראות את סרטי הוידאו של יוטיוב בפוסט?]

מבוא (מיותר ומסתבך)

אני יושב ב"נסיך הקטן" בשולחן צדדי, ומשקיף. לבדי כמובן (הרי אי אפשר לכתוב כשאתה עם מישהי או מישהם נוספים, לא?).        אנחנו חבורה שאולי יש לה דברים משותפים (אהבת הקריאה? איזו קריאה? אילו ספרים? ואיפה הגבול בין טעם משותף, למישהו שטעמו גורם לך לאמץ אותו כנמסיס?).   אבל רוב האנשים יושבים איש ואישה לשולחנו. אולי אף צופים זה בזה, כמוני. 

ברמקולים, בכל אופן (הרי רציתי לכתוב על ערימה של חברה על הדשא) מוזיקה זרה, שקודם עצבנה אותי, עד שרציתי לבקש שיחלישו או ללכת החוצה – משהו רועש וגס לריקודים, בום בום מעל ראשי. חיפשתי את הרמקול כמו קורבן של הפצצה על אזרחים שמחפש את המטוס המגיח.  אבל עכשיו נעשתה המוזיקה רגועה יותר. נדמה לי שלא יכלה להשמע בזמנים שבהם נכתב  "אגדת דשא", כי לא היתה אז מוזיקה כזאת.   

ולא שהפופ התפתח כל כך – למעשה הוא כל כך לא התפתח מאז התקופה בה נכתב השיר, שאני מופתע מהצהרתי במשפט הקודם (על כך שכביכול המוזיקה הנוראה שהושמעה ב"נסיך הקטן",  לא יכלה להשמע בזמן "אגדת דשא"). הרי הפופ כולו מהפכות מזויפות, ממותגות בשירות תרבות הצריכה. עבודת שיווק שמתחזה למרד נעורים.  

ומה כל זה קשור למאיר אריאל בכלל?! הרי ברבי מאיר יש משהו נצחי בגלל הטקסטים שלו, שהם כמה ספירות מעל כל כותב אחר בפופ העברי, כולל שלומי שבן, עמיר לב, יונתן גפן ואחרים.  

על מה האגדה הזאת  (פה בערך זה מתחיל)

אני מנסה, כנקודת פתיחה, לדמיין עצמי שומע את "אגדת דשא". הייתי שר את המילים עם הזמר, נכנע לכוחה של המנגינה, כוחו של היופי.  כוחו של מה שאתה כמכוֹנָה, ופחות כאדם, בוחר להכנע ליופיו, כמי שנכנע לעקיצת יתוש ומה שהיא מחוללת בגוף.     

ומשהו כאן מפריע לי.        

אני רוצה לדבר נגד.

פרט לכך שקשה לי להתרכז, כאן גירויים סביב, כל הזמן. ונראה לי שזה מנפח את ההתנגדות.

אנסה לכתוב את מילות השיר מהזכרון:

יש ערימה של חברה על הדשא

אני דברים כאלה מחבב

בנים בנות ביחד זה יפה ש

יש אומץ לפעמים להתערבב.

שרים שירים ומביטים למעלה

ענן שם בירח מסתבן

חושבים במי להתאהב הלילה

אם כי הרהור כזה רק מעצבן.

מתחת לראשי מונחת ירך

ועל בטני צרור תלתלים מוטל

בלאט יוצאות ידיים אל הדרך

ומסלולן ארוך ומפותל.

גומרים לשיר ומקשיבים רוב קשב

בינינו מתפתלות לחשושיות

יש הסתננויות בתוך העשב

כי יש בו כל מיני גבשושיות.

כיוון שתרדמה עלי נופלת

שוב אין אני מצליח לאתר

של מי היד אשר עלי מוטלת

ואת גופי הופכת לפסנתר.

וכשאני מקיץ אין איש בדשא

וקצת קריר וקצת רטוב מטל

ולהפתעתי אני רואה ש

אותו צרור תלתלים עלי מוטל.

ומתוכו אלי שוחקות עיניים

ומתוכו אלי מבהיק צוואר

אני שואל: "הי, מה העיניניים"

היא בחיוך עונה לי "שום דבר".

שואל "גם את נרדמת?" -עונה "לאו דווקא"

ותשובתה אותי קצת מביכה

שואל "אז מה בעצם את עושה כאן?"

שפתיה לוחשות "אני איתך".

אני שותק, שפתיים היא נושכת

אני שותק וכה כבדות ידי

פתאום היא מסתובבת והולכת

ורק אני נותר לבד שותק עוד שם

נו די.

{מאיר ומשפחתו, על הדשא}

המנגינה העצובה והעורגת שכתב שלום חנוך לשיר, פורשה כגעגועים לדשא, ל"זוהר בדשא". לנעורים בהם היינו קטנים וצודקים, תמימים וטהורים, כמו נסיכים קטנים.    "ערימה של חברה על הדשא" חדר לשפה כביטוי המייצג בתוכו את התקופה בה כולנו – כך נראה – היינו בקיבוץ.

בשימושו "המודרני", בשנות התשעים או האלפיים, הודבק הביטוי לאלו שאינם יודעים שהזמנים משתנים, שהתקופה הזאת חלוף חלפה: על הדשא נבנה אולם ארועים, אבן שואבת לתיירים מאזור המרכז, ושמו, לא במקרה, "אגדת דשא".   מעמידי פנים, או נאיביים, אנכרוניסטים בכל מקרה.  ככה נתפש הקיבוץ – זה של פעם, וזה של היום, אם הוא מסרב להבין שזמנו עבר.

 אפשר לאמר שרבי מאיר הטביע כאן חותם אידילי ושיקרי של הקיבוץ – אבל זאת כלל לא היתה אשמתו.  

את הדימוי ייצרו ההמונים הכמהים לדימויים.

לא...

אולי העיתונאים?

או שהיה זה שלום חנוך עם הלחן שלו? [הנה כאן שלום חנוך מתוודה שכתב לשיר לחן “רוסי מקובל" בתור סוג של פארודיה].

או הדרך הנוסטלגית בה דודו אלהרר, אושיק לוי ואריק איינשטיין שרו את זה?

או שאולי זו פשוט דרכו של אדם, דרכו של צופה המאזין לשיר, לייצר דימויים שקריים?

כך או כך, מייד אצא חוצץ כנגד הפרשנות המקובלת, שאפשר לסכמה כך: "ערימת יחדיו כיפית על הדשא. האוהבים הצעירים פספסו אמנם, אבל הם כה חמודים ונפלאים בפספוסם המלבלב, ובהמשך היו להם אהבות נפלאות בהן התגעגעו לאותה אהבה בתולית בלתי ממומשת".

[מוזר שדווקא אני יוצא כאן חוצץ כנגד הנוסטלגיה.  הרי נוסטלגיה בשבילי היא החומר המדליק ביותר, עוד בגיל תשע, עוד באירופה.     היתה פעם חבורה כזאת, והיה ערב חברתי כזה, וכל אחד בחר את השיר שמייצג את זולתו – ואני הרי זה שבחרו לו חבריו  את "הבלדה לשוטר אזולאי" כיוון שידעו את מלמול הנפש המתמיד שלי. "לו להשיב ניתן, את מחוגי הזמן / איזה עולם נפלא, הוא היה בונה לו...".  אושיק לוי, יונתן סע הביתה, ואגדת דשא, ואיפה טעינו, וכן, אפילו "אתם זוכרים את השירים", כל אלו יכולים, במצבים נפשיים מסוימים, להביא לחלוחית אל עיני.]

כנביא אמת, אני נוטל קורה מעיניכם ואומֶר:   השיר הזה אינו בא להלל את הקיבוץ או את הנעורים או את הדשא.

הוא בא לדבר על הדברים האיומים ביותר.

על השיתוק הגברי.

על מצב נטול תקווה : היות בתול.

חשבו כמה נורא: מישהו, בעצם לא מישהו אחד, אלא כמעט כולם מסביב – באים ולוחשים באוזנך שחייך האמיתיים טרם החלו, שכל מה שאתה חווה עכשיו אינו אלא בגדר לא-חיים, משהו של בינתיים. והסקרנות  - על ההורמונים טרם אמרתי מילה – בוערת בך. הרצון לדעת מהו הדבר הזה, הלא יאמן, הלא ידובר.

ובהגיע רגע האמת – תמיד במפתיע, תמיד במארב – הוא מכה אותך בכזו תדהמה, וכל כך הרבה כיסופים מציפים רגע אחד – שאתה דווקא, דווקא, דווקא, נותר משותק.  אל מול שערי מרום אתה ניצב, אחרי מסע של מאות מילין -  ואין לך כח להרים את היד ולדפוק איזה תוק תוק תוק מנומס שבמנומסים. גרוע מזה, אין לך אומץ להרים את היד וללחוץ את הידית מטה, ואין לך למי לבוא בטענות, פרט לעצמך.

אוף, אבל הרסתי הכל. הקדמתי את המאוחר.

הרסתי הכל, בהתחלה אנחנו באידיליה

תחילה אנחנו כן בסוג של אידיליה.

שרים שירים ומביטים למעלה / ענן שם בירח מסתבן. 

הדימוי הזה יכול להיות ילדותי ותמים ומצחיק, רומנטי במובן הבתולי של המילה. הרומנטיקן ששואף אל הילדות, אל הזמן שבו הפנטסטי חדר כל הזמן אל המציאות.     

ואפשר לראות בו גם רמז לכמיהות ארוטיות. הרך בא אל הקשה. 

ומאליה, כהמשך ישיר לשירים ולענן ולירח, באה המחשבה,

במי להתאהב הלילה?  

אלא ש

הרהור כזה רק מעצבן.        

וכאן מוטל צל על הירח.

עד אותו רגע מעצבן, ניתן היה לחשוב על הירח החביב של שלום חנוך בן ה- 14.  עכשיו אנחנו מתחילים לחשוב על הירח הצהוב, הזָקֶן, שאינו יודע לאהוב, של לאה גולדברג. ונזכרים שבעצם גם אצל שלום חנוך מזכיר הלילה לירח "אתה קירח", והלב נצבט משום שבביתני התינוקות מיללים בהפסקות, ואמא אינה שומעת ללילה הקורא לה להתעורר.  

מדוע מעצבן ההרהור על האהבה?  האם מפני שאין במי להתאהב? האם מפני שמי שמתאהבים בו הוא/היא בלתי מושג מראש?

הבית הבא, עם הלחשושיות והגבשושיות, מדגים כמה שובב וטוב היה מאיר לעברית.  הלחשושיות, ספק אם היו קיימות לפני השיר הזה, אבל הן חיות נהדר עם הגבשושיות וההסתננויות והרוב-קשב. מי עוד, פרט לר' מאיר,  יכול לסנן רוב-קשב נון-שלאנטי כזה, נטול כל מאמץ ויומרה? ועם זאת, באמת יש כאן רוב קשב. והסתננויות – מילה נפלאה כל כך, מכילה בתוכה סנוניות, ועם זאת קשה כל כך, למי שזוכר ש"המסתננים" היו אבות "המחבלים".  המודחק שתמיד חוזר, שמביא אותנו אל העולם הצבאי, והנערים והנערות בדשא הופכים לחיילים המסתננים בעורף האויב, ומכאן הלחשושיות במכשירי הקשר. וכל זה הוא רק דימוי לתשוקה לבשר, הבשר שהוא ה"גבשושיות בעשב". ודאי שנערים אלו צריכים אומץ דומה לגיבורי צבא, על מנת להתגבר על הפחד ולהתערבב. וכל מחול המין כולו, זה המניע את העולם, נמצא כאן, אבל במרומז, כגבשושית בעשב.

ובבית הבא גיבורנו נרדם.

אני זוכר שתמיד תמהתי, ממעמקי גיל ההתבגרות נטול המגע והכמה כל כך למגע שלי – איך הוא מצליח להרדם כשקורה דבר כזה, וגופו נפרט כפסנתר?  להתעלף הייתי מבין, לרעוד הייתי מבין, להתקפל כעובר, להמלט בסערת רגשות... אבל להרדם??  אולי הוא אחד מאלו שמרוב התרגשות, כשצרות גדולות נוחתות עליהם, נרדמים.  ואגב, הפסנתר משמיע צליל כשפורטים עליו, לא? ומה איתו, עם הפסנתר שנרדם?

כשהוא מקיץ אין איש בדשא. הקור והטל הם סימניה של השעה המאוחרת, לפנות בוקר.  רק אותו צרור תלתלים מוטל עליו.  ממש עניין של מה בכך.

ואז שוחקות מתוכו העיניים, ומבהיק הצוואר.

ומתחיל הדיאלוג, מהוסס מצד גיבורנו האנטי-גיבור, המובך מישירוּת הנערה, שאומרת לו בדרכה הנפלאה: אני רוצָה אותך.

"אני איתךָ" היא לוחשת לו, ובשבילי זה אחד מאותם משפטים חד פעמיים שמקפלים בתוכם אמת גדולה, גם אם מסובכת. האמת של האהבה.

כל כך בקלות אפשר היה לפספס פה, להפוך פאתטי.  ומאיר מצליח שזה לא יקרה. עם הגבשושיות, וההסתננויות, והאדישות לכאורה של האנטי-גיבור, המסנן "מה העניניים" קיבוצניקי שמכסה את כל הלכלוך והפצעים תחת  שטיח חברהמני.

"מה בעצם את עושה כאן?" שרומז לה שהיא בעצם לא צריכה להיות כאן. שהיא חצתה את הגבולות המותרים. רק מול הקיבו-ציניות הזאת יכול ה"אני איתְךָ"  לנצחַ את הפאתטיות האורבת תמיד לרומנטיקה. 

פתאום הביחד המנומנם, שהמתח מטואטא בו מתחת לפני השטח, במיוחד אצל האנטי-גיבור הנוטה להרדם - הופך לרגע יוקד ונוקב של עימות. הוא והיא.

והיא אומרת "אני איתך".      תתמודד.  

לא בית זונות קטן בערבה

לקבוץ נוצר עם השנים דימוי של בית זונות קטן בכפר. מקום שהשעמום, בשילוב מתנדבים ומתנדבות ובני גרעין ושאר אנשים צעירים, בשילוב עם חברה לא דתית – מוביל לפריצות מינית של ממש, שהציתה את דימיונם של ישראלים (ואולי גם לא-ישראלים) רבים.   

לעומת זאת, מעטים זוכרים או יודעים שבין דיברות השומר הצעיר יש את המצווה: "השומר שומר על הטוהר המיני".  {משמרות, הקיבוץ של מאיר, אינו קיבוץ שמו"ץ. ועם זאת, נראה שהדברים נכונים גם לקיבוצי התק"ם}.  לפני כמה שנים סיפרה לי קרובת משפחה מעשה שהטריד אותה ודחק בה מבפנים לצאת משך עשרות שנים. היא היתה חברה בגרעין של אמא שלי, שעלה מדרום אמריקה. קבוצה מגובשת ואידאליסטית של בני נוער שעזבו את סיר הבשר, בילו שנה שלמה בהכשרה (מעין מחנה המכין לחיי הקיבוץ) הרחק מהבית, ובאו לארץ חדורי אידאלים. לקרובת משפחתי היה חבר, לימים בעלה ובן זוגה עד לפטירתו, לפני כמה שנים.  בני הגרעין, שרובם ככולם היו קרובים לזוג מאד, ובאו מבתים חילוניים, הציבו להם אולטימטום: להפרד או לעזוב את הגרעין.  כשהתברר להם שלא רק שבני הזוג לא נפרדו, אלא גם קיימו בינהם יחסי מין –זרקו אותם מהגרעין, שכבר היה באותו שלב בקיבוץ שלי, קיבוץ היעד.  בני הזוג עברו בסופו של דבר לעיר (הרצליה. בטעות בנו את ביתם בהרצליה פיתוח, שלא היתה קיימת אז... בחירה טובה, כן.  ואמא שלי היתה אומרת לאבא שלי: "אולי נעבור גם אנחנו לעיר? אתה הרי תעשה שם הרבה כסף, אין לי ספק"). הגירוש הזה היה כל כך חי בליבה של קרובת משפחתי, שדמעות עמדו בעיניה כשסיפרה לי את הסיפור.

אני, כמעט שלושים שנה אחרי התקופה של ר' מאיר,  נשארתי בתול עד סוף גיל ההתבגרות.  עד כמה היה זה אופייני? ובכן, בתקופתי היו ללא ספק כאלה שאיבדו את בתוליהם אי שם בכיתה ט' או י'.  אבל היו גם רבים שלא. אורגיות לא היו. משהו ב"ביחד" הזה, על הדשא, התנגד לביחד הזוגי. ועל כך מדבר גם השיר, שמתקיים בתקופה בה לא על פי רוב לא היה מגע ולא היה סקס בתקופת הנעורים.  

[

[בזמני, הקיבוץ כבר היה על סף פירוק. המונחים ("פעולה" "תנועה" "אוטונומיה") נשארו, אך היו מעטפת חלולה שכיסתה על ריק ועזבון.  ריק זה התמלא, אצל ברי המזל, בזוגיות. ואצל ברי המזל באמת, הזוגיות הפכה למשפחתית. רוצה לאמר, הם עברו לגור יחד, דה פאקטו. ודה יורה? דה יורה ניהלו המחנכים מאבק גדול במה שכינו "חדרי משפחה". הם לא אהבו את הרעיון לא רק מפני שגיל 15 נראה להם מוקדם מכדי לגור ביחד, אלא גם מפני שהקמת משפחה זו  נגדה בעיניהם את הרעיון הקיבוצי – רעיון שבבסיסו, המהפכני באמת, עמדה התנגדות למוסד האדיר ועתיק היומין של המשפחה. (ומהפכה זו היתה עמוקה הרבה יותר מרעיון השוויון הכלכלי. זאת הוגי הדעות של התנועה הקיבוצית לא תמיד השכילו להבין. הם זלזלו למשל במאבק נגד הלינה המשותפת, ונתנו למה שכינו בלעג "אמהות היסטריות" להעביר דה פאקטו את ילדיהן לדירת ההורים. אז התרוקנו בתי הילדים אט אט, והיה צורך לבסוף להגדיל את דירות ההורים הקטנות מלהכיל.  כל אותו זמן אמרו המנהיגים הרעיוניים: האמהות ההיסטריות ומעלליהן אינם חשובים, העיקר זה שלא תהיה "תמורה לתרומה", כלומר שלא יהיה שכר בקיבוץ).  הנערים, כמו "האימהות ההיסטריות", קבעו עובדות בשטח: אחד מבני הזוג היה מזנק מהחלון בשעה מוקדמת בבוקר, לאחר שישנו יחדיו ולפני בוא המטפלת להעיר את "הילדים".]  {סליחה, כבר כתבתי על הנושא כאן פעם, ואולי יותר מפעם אחת}.

]

אבל "חדרי משפחה" לא היו קיימים בזמן שמאיר כתב את השיר.  הארכיטקטורה הקיבוצית עצמה לא איפשרה לצעירים להתבודד, ועשתה מהם מסה אחת צפופה של "חבר'ה", הישנים יחד בחדרים, נעים יחד לעבר הכיתות, אוכלים יחד בחדר האוכל, מתרחצים יחד במקלחת המשותפת, וכו'.  הזמן ההוא היה זמן של בתולין. זמן של הגשמת החזון הקיבוצי. לפני השיבוש. יורם קניוק טבע את המשפט :  הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה. [המשפט המלא: "היתה מלחמה ונפצעתי. כשחזרתי ישבתי מנותק מהכל ולא דיברתי ימים וציירתי על קירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה" זו הפתיחה של "חיים על נייר זכוכית". אה, יש אותה ברשת!]. לכך כיוונו את הצעירים. לביחד של חבר'ה שיכסה על הצורך בביחד זוגי של חָבֶר/ה. 

[באחת מהסדנאות שעשיתי, למדנו על דיכוי של קבוצות באוכלוסיה. לפי התפישה הזאת ("יעוץ הדדי"), הדיכוי הוא לא רק של מזרחים, נשים ומיעוטים אחרים, אלא גם של ילדים.  קיפוח הילדים לפי תפישה זאת הוא אחד משורשי הצרות שיש לנו בעולם.  אחת הקבוצות המדוכאות היא גברים. זה דיכוי שונה מהאחרים, וקשה יותר להבינו (בעיקר בקבוצה שכמעט כולה בנות, כפי שהיה בסדנה שלי). שכן גברים מהוים את הקבוצה היותר דכאנית בחברה שלנו.  דיכוי גברים מתחיל מהילדות המוקדמת, כשילד שבוכה נתקל בגערה  "מה אתה בוכה כמו ילדה", וממשיך במבחני גבריות שונים שהילד והגבר עובר במהלך חייו, כולל שדה הקרב, שם חייו זולים יחסית לקבוצות אחרים, וההכנסה שמצופה ממנו לייצר בחברה הקפיטליסטית שלנו. היבט אחד של הדיכוי הגברי, אותו רציתי להזכיר בהקשר זה, הוא מה שקורה בתחילת גיל ההתבגרות. הוריו של הילד הזכר מפסיקים לגעת בו, לחבק אותו. גם מגע בין שני ילדים או נערים זכרים אינו נחשב לגיטימי בחברה שלנו (ובאופן מעניין, נחשב לגיטימי יותר בחברות מסורתיות כמו החברה המוסלמית). זאת בניגוד למגע בין בנות, שמרבות להתחבק ולגעת זו בזו בחיבה, כפי שהגוף – גם גוף של ילד או נער - רוצה באופן טבעי.  הנער נותר ללא מגע של חיבה ורוך עד שיש לו חברָה ראשונה, לעתים רק שנים ארוכות אחרי תחילת ההתבגרות והפסקת המגע. ואז, כשיש לו סוף סוף אפשרות למגע כזה, הוא כבר מקושר לסקס, ומכאן התופעה של גברים שכל מגע מוליך אצלם לסקס.]

באוירה זו, הבחורה בשיר היא גיבורה. האומץ שלה מתבלט מול הפחדנות של הדובר. היא לא יֶשֶנה כמוהו, היא מתבלטת מתוך הערימה ונבדלת ממנה. ליבי יוצא אליה ומקווה שהיו לה חיים טובים אחרי מפח הנפש ההוא.

ויחד עם זאת, לא על ההזדהות איתה באתי לכתוב.  באתי לכתוב על הרגע הזה ששותקים (או להפך, מפטפטים כמו דג שמפרפר ברשת, כמו וודי אלן ברגעי האמת) והידיים כבדות. רגעי השיתוק הגברי. אתה ניצב מול הארץ המובטחת, ואינך זוכה, לא בגלל שאלהים בשרירות ליבו אסר זאת עליך, אלא בגלל שאין בך את הכוחות. 

ואחרי הביחד של החבר'ה, שנראה עכשיו מזויף, אתה נותר לבד, שותק, שם, במקום הנמוך ההוא.

נו, די...

לתחרות.

{הירושימה – דניאלה ספקטור בהופעה}

1. הסוף, אבל ממש הסוף

2. השם שלי הלך

השם שלי הלך, נעלם.

זה מאד מבהיל.

להיות חשוף ככה, בארץ זרה.

בלי שיהיה זמן להתכונן, להכין פלאפון, כסף מזומן, מים מינרלים, קרם הגנה לעור, ד"ר פישר 34 באריזה חומה, כובע, פנס, מחברת, עפרון מכני, אולר, פירות יבשים, תחתונים וגרביים נקיות, מגבת. לעבור על הכיסים של התרמיל שוב ושוב ולגלות  כל פעם ששכחתי משהו, להביא אותו ולהשאר עם ההרגשה שבטח שכחתי משהו קריטי לקחת איתי.

בלי בית לחזור אליו.

נכון שהבית שלך לא משהו, וכשנפלט לך "הבית שלי" אתה מייד מתקן ל"דירה שלי".

אבל כמה שאתה מתגעגע אליו עכשיו.

בלי שם, בלי מערכת מיני סטראו צנועה, בת 14 שנה אבל פועלת, בלי דיסקים של זמרים ישנים משנות השבעים המוקדמות.

בלי כסא ובלי קירות.

חשוף ככה, כמו פעם, לכל אחד שיבוא להציק ולצחוק.

ואתה מנסה לשנן לעצמך את השם, כמו שהיה כתוב באיזו חוברת הדרכה לשעת חירום, או ספר מדע בידיוני:

"קוראים לי... קוראים לי..."

זה רק מחמיר את המצב.

ומצד שני אתה כועס על עצמך:

האם זו לא ההזדמנות הגדולה שחלמת עליה בלילות בדידות ארוכים, ליד מערכת המיני סטראו והדיסקים הישנים?

לזרוק הכל מאחוריך, את הרכוש המיותר והציפיות הנכזבות ותחושת הכשלון –

ולסוע מכאן.  לעלות על המטוס הראשון להודו. בלי כלום כמעט, הפעם. בלי לבדוק מאה פעם את התיק שוב ושוב ולהכניס אליו עוד ועוד דברים שיתגלו בהמשך כמיותרים.

אז למה אתה עכשיו כולך פאניקה?

זאת ההזדמנות הגדולה שלך.  אבל אתה פחדן.

פחדן, לא פחדן – תנו לי אותו בחזרה!  יחד עם הבית.

תנו לי אותו, ואז נדבר.

3. סוף העולם

כשהייתי נער, וזה היה בשנות השמונים, חששתי מאד מסוף העולם.

בחלומותי, טילים באליסטיים חמושים בראשי נפץ גרעיניים היו עפים מקצה אחד של העולם לקצה השני. נראים היו במסך הטלויזיה, מצולמים מלמעלה, מאיזו תחנת לווין,  כשהם מעופפים מעל לכדור הארץ, במין איטיות משונה ומפחידה של סרטי מתח. כמה פיקסלים על המסך יצרו חץ פאלי מתקדם, על רקע צורת היבשות המוכרת, מתחלפות, ומגיעות מתישהו לאירופה, מרכז העולם.  לעיתים, בקלוז אפ פתאומי, הטיל נראה כדבר עצום, וכח ההרס המרושע והלא יאמן שבו היה מקבל ממדים.  דבר עצום ומרושע, אך באופן מוזר  לא אישי: מין מוצר פלסטי-מתכתי של סרט נע בבית חרושת, לבן אפור ונקי.    העולם כולו היה עוצר יחד איתי את נשמתו ועוקב אחרי מעופם של הטילים בציפיה חרדה ומשותקת מאימה.

לסיום המעוף והגעת הטיל ליעדו לא היו החלומות מגיעים. כנראה שהיו אלו חלומות על הפחד. הפחד הוא תמיד ממה שעוד לא קרה.  לא ממה שכבר קרה. 

ומה שיקרה כשינעצו הטילים הבליסטיים האלה במוסקבה או בניו יורק, ובסופו של דבר גם אצלנו בארץ – זה היה בלתי נתפש.  סוף העולם. לא רק הסוף הפרטי שלך, אלא סוף האנושות כולה.

את הסוף הפרטי שלך אפשר אולי להמתיק בעשיית צאצאים שימשיכו את הגנים שלך, את קיומך.

אפשר לכתוב משהו, שינציח ויקבע שהיית, וקיומך היה כביכול חשוב.

אבל סוף העולם, זה כבר משהו אחר. כאן אין מה לעשות, המשמעות באמת ניטלת.

ועובדה, שהפחד הזה היה משותף כנראה למיליונים רבים ברחבי העולם, שיצאו להפגנות ענק כנגד הנשק הגרעיני.

אלא שהדיכוטומיה הזאת אינה אמיתית:  הפחד הקולקטיבי מהחרבות האנושות כולה, מונע בעצם על ידי הפחד מהמוות הפרטי שלך, שהוא בלתי מוסבר ולא ניתן לעיכול לא פחות מחורבן האנושות.  הצאצאים שאתה משאיר אחריך, ובטח הכתיבה – אין להם שום משמעות בשעה שאתה ניצב מול המוות, מול העובדה המעליבה והמפחידה שאתה הולך לא להיות, להתפוגג, להמחץ תחת איזו נעל ענקית ולהפוך ל.. ל.. לכלום, אולי? ומה זה כלום, לעזאזל?

/~~~/

ויש את המחשבות על העולם שאחרי. אלו שבאות בדרך כלל בלילה.

עולם ללא ציווילזציה. ללא חשמל, ללא קירות מגנים. ג'ונגל שהאנשים המועטים ששרדו את השואה (מדוע אתה תמיד בינהם?) נודדים בו בין הריסות, מחפשים מפלט ביערות ,  מחכים לרגע שהנשורת הרדיואקטיבית המקננת באויר ובתוך גופם תהרוג אותם, אט אט.

ובעצם, אלו מחשבות על כמה שאני חלש.   איך אני לא מותאם לחיים אלימים של השרדות. איזה לא-גבר אני.

נכון, אני מרויח כיום לא רע, ומראה בזה שאני קצת גבר.

אבל ברגע שיקחו ממני את הציוילזציה, את המחשב, את הקירות, ויזרקו אותי לג'ונגל בו גבר צריך לצוד, לרצוח, לשרוד בטבע – אני אחוסל תוך שתי דקות.

הנצחון המאוחר שלי במאבק ההשרדות – זה שתמיד הרגשתי בקיבוץ, בין בני קבוצתי הזכרים, שקטפו אגסים מהר יותר ממני, ושידעו לבנות דברים במו ידיהם הלא-שמאליות  – לא היה אלא נצחון זמני.

יום הדין שלי יגיע.

וכמו הפחד הקודם, זה פחד מפחד. ממה שעוד לא קרה.  ממה שעלול לקרות.

זה מצב של חוסר מודעות לרגע הזה, לעולם המקיף אותך ברגע זה, לגוף שלך שבלהט ההסחפות בפנטזיית האימה נעשה כפוף ומכווץ.

עלי להקיץ, ללבוש בחזרה גופי אל תוך המודעות.

שלום עולם יקר, שלום גוף שלי, שאתה נשמתי האמיתית.

{דניאלה ספקטור – הכוכב הזה מת}

[סדנה 27.7.09.   קיץ, השעה המקודשת, כפתורים (שמלמדים לשקר), דכאון בצפון]