|
קטעים בקטגוריה: ?!.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
גלגלץ זה פורנו רך
[ביום שלישי הבא, אני הולך להצביע לתנועה הירוקה – מימד.
אני מאמין בתנועה, ואני מאמין למי שעומד בראשה, ערן בן ימיני.
את ערן הכרתי לראשונה ב- 1996, כשהקים את מגמה ירוקה. לאורך שנות הכרותנו הרגשתי תמיד שהוא אדם ישר והגון, יודע להלך עם הבריות ולהצחיקן, ובכלל אחלה בן אדם (למרות, ואולי בגלל, מוצאו התימני). וכן ביכולתי להעיד ולאשר, שהדבר שהכי מענין את ערן הוא איכות הסביבה (מספיק מענין, למשל, כדי לעזוב לימודי תואר שני בטכניון ולעבוד קרוב ל- 24 שעות ביממה בהקמת מגמה ירוקה, במשכורת של חצי משרה לפי שכר מינימום).
אז אם הייתם רוצים להכיר – ולו וירטואלית – מישהו (אני) שמכיר מישהו (ערן) שהוא חבר כנסת – הצביעו גם אתם לתנועה הירוקה.
אגב, באופן טבעי אני מכיר שם עוד כמה אנשים, מימי מגמה ירוקה. כולם אנשים מצויינים.
 גם שחור, גם ירוק. גם פיזיקאי, גם שחקן - ערן
מה שכתבתי אולי נראה תחילה לא קשור לתנועה הירוקה, אבל בחלק הבא, שאפרסם בימים הקרובים, ובייחוד לקראת סופו, יתברר הקשר לקורא הנבון.
הפוסט נכתב אמנם בצורה אסוציאטיבית, כמיטב המסורת. אבל אפשר לראות בו את המבנה הבא:
1. גלגלץ זה פורנו רך – על גלגלץ והרייטינג
2. לחם, דם, פורנו ושעשועים – על מדיה מוּנָעַת רייטינג ומנגנוני שליטה בתודעה
3. מרעילים את התודעה כדי להקל על עיכול הפרסומות –מדיה מוּנָעַת רייטינג היא מדיה מונעת פרסומות
4. תאונה בשידור חי – green wash - המקרה של גלגלץ ופלאפון
ובחלק השני:
5. ועדי עובדים בשירות תרבות הצריכה - כיצד ארגונים סוציאליסטיים לכאורה מחזקים קפיטליזם ותרבות צריכה
6. השמאל הצרחני והצרכני - אפילו בקיבוץ – איך (בשתי מילים) הפסידה המהפכה הקיבוצית לקפיטליזם
7.איכות סביבה? - רק תצאו קודם מהשטחים (הכבושים) - מדוע השמאל בארץ אינו עוסק באיכות הסביבה בכל ליבו
8. יוסי שריד שולף מהכובע – דוגמא היסטורית (מניסיוני האישי) להעדפת השמאל (מרץ) את הסכסוך. ודוגמא אחרת, להטית מערכת המשפט לטובת תרבות הצריכה.
9. הקפיטליזם ניצח, מרקס צדק (בדבר אחד) - על השילוב הדורסני בין מהפכה מדעית, טכנולוגיה, ותרבות צריכה. הברכה והסכנה שבו.
כיוון שאני מדבר כאן על הדעות שלי, אין לקחת אותי לגמרי ברצינות. הדעות משתנות מדי פעם. ולפי הבודהיזם אנחנו בכלל צריכים להיפטר מהן (מהדעות שלנו).]
1. גלגלץ זה פורנו רך
בכתבה כלשהי, מלפני כשנתיים, נשמע עורך גלגלץ, דן-דן מטיוק, זחוח: הוא מאזין לתחנות כמו 88 ו-106 FM והוא "באמת לא חושב שמתקיימת שם איזה סצנה סודית שאנחנו, כגלגל"צ, יכולים לקטוף ממנה אלינו את הטובים ביותר" והוא מוסיף: "הרי אנחנו תמיד מחפשים את השונה והמיוחד, וההיצע ברמה גבוהה ואיכותית פשוט לא גדול".
ההיצע אינו גדול? האם יש לאדם, שמקצועו האזנה למוזיקה, מושג איזה אוקיינוס בלתי נתפש של מוזיקה נוצר בכל שנה בעולם?! אני מקשיב לשש שעות סיכום שנה של "רחצה לילית", ואורי בנקהלטר, העורך הראשי של קול הקמפוס, מדגיש, בתחילת השעה השישית, כמה חלקי המסע שלו, בן שש השעות, וכמה הוא לא יכול לסכם את השפע באוקיאנוס המוזיקה האינסופי שנוצר השנה.
והרי אפילו קול הקמפוס, ועוד יותר מהם 88 FM, אינם מביאים אלא טיפה די מוגדרת וזעירה בים: הדגש הוא על מוזיקת פופ שמושרת באנגלית. מה הסיכוי שהיינו שומעים על Kings of convenience אם היו שרים בשוודית ולא באנגלית? על ביורק אם היתה שרה איסלנדית ולא אנגלית? (אל תגידו לי sigur ros - א. כי אף אחד לא שומע אותם מחוץ ל- 106, ב. כי הם תוצר הצלחתה של ביורק). אפילו Lucio Dalla , אולי הזמר הידוע באיטליה, ארצו הלא זעירה ולא זניחה תרבותית - אפילו על דאלה לא היו שומעים, המעטים מביננו שזכו לשמוע אותו, אם פבארוטי – הטנור "הבינלאומי", כלומר הידוע באמריקה ובשאר הארצות דוברות האנגלית - לא היה חובר לדאלה בשיר שחציו אנגלית (לא בגרסה הזאת. אבל כן בגרסה ששמעתי להפתעתי הרבה יום אחד ברדיו הישראלי).
מי יודע איזו מוזיקה נוצרת בסין על מיליארד ומשהו תושביה?
ובתת היבשת ההודית, בעלת המסורת המוזיקלית המורכבת והעשירה כל כך?
אפריקה, דרום ומרכז אמריקה, דרום מזרח אסיה?
אבל דן-דן שלנו בטוח: ההיצע פשוט לא גדול.
יותר מכל הרתיח אותי הטון של דן-דן. מין התנשאות זחוחה ממרומי כס מלכות, ממנו בוחרים את הטובים ביותר. כס מלכות המונח הרחק מעלה, על הר הרייטינג האימתני של גלגלץ.
 דן דן המתיוק. זחוח
אבל בעצם, מה מקור הזחיחות הזאת? על איזה השגים מופלאים היא נשענת?
רייטינג, ועוד רייטינג.
מה זה רייטינג גבוה?
רייטינג גבוה פירושו שהרבה אנשים צופים ב(ערוץ 2) או מאזינים ל(גלגלץ) תחנה מסוימת.
אבל רגע, מה בעצם ההישג הגדול בכך שהרבה אנשים צופים בך או מאזינים לך?
הרי אותם המונים על פי רוב אפילו לא משלמים לתחנה בה הם צופים!
בסך הכל, מה שתחנה צריכה לעשות כדי שמקסימום אנשים יאזינו לה, הוא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר.
שזה מה שגלגלץ עושים כבר שנים ארוכות ארוכות, מאז התמנה אלדד קובלנץ למנהל התוכן של התחנה. "בהצלחה רבה" , מוסיפים בהתפעלות כלי התקשורת
[מענין, הרי את הפלייליסט של גלגלץ מרכיב יותר ויותר המחשב. האם אין זה הופך את גאוותם של אנשי גלגלץ למגוחכת? האין זה מייתר את תפקידם? האם הם גאים בכך שהם מחסלים את המקצוע שלהם?].
2. לחם, דם, פורנו ושעשועים – מנגנוני שליטה בתודעה
תמיד היה משהו שההמונים צפו בו. תמיד היה מופע כלשהו בראשה ההפוך של פירמידת המדרוג.
בימי האימפריה הרומית היו אלה מופעי הגלדיטורים.
בזמן שוירגיליוס כתב את שירתו, ההמון בקולוסיאום צפה בעבדים אומללים שנאלצו לשחוט זה את זה, או להלחם על חייהם עד מוות מול חיות טרף.
לחם ושעשועים, קראו לשיטת הבידור הרומאית המצליחה, שנתמכה ע"י האוליגרכיה של הסנאטורים, ואחר כך ע"י הקיסרים.
דוגמא אחרת, ששמעתי מפיו של אברמ'לה הפנר: בזמן ששייקספיר כתב את מחזותיו וחרז את הסונטות שלו, שאל הפנר אותנו, תלמידיו, בקולו הצעקני – באיזה הצגות חזו רוב רובם של בני עמו, העם האנגלי? בקרבות תרנגולים, לא התאפק אברמהלה וגילה לנו עוד לפני שענינו.
ועכשיו, נדלג בהיסטוריה עוד כמה מאות שנה ונגיע הישר אל זמננו אנו.
מה המקבילה לגלגלץ וערוץ שתיים בתחום האינטרנט?
מה הדבר שזוכה לרייטינג הגבוה ביותר באינטרנט, עוד מתחילתו?
נכון – the internet is for porn.
הפורנו מושך את כולם, את כל שכבות האוכלוסיה. גם נשיא פולין לשעבר, ואפילו אליטיסטים מתנשאים כמוני, עשויים לשקוע בו ימים כלילות, ולא רק לתקופה קצרה – חלקם ינהלו עם הפורנו רומן של עשרות שנים.
אתם מבינים, כדי למשוך את כולם, אינטלקטואלים מיוסרים ובאסטיונרים בשוק כאחד, לא צריך שום תחכום או גאונות או אמנות מניפולציה או שאר תכונות המיוחסות לקובלנץ, דן דן, ושאר עורכי גלגלץ.
להפך, מה שצריך הוא פניה גסה ונטולת פניות, הישר אל הזין.
הרי זה מה שעושה את הפורנו כל כך מצליח: התכליתיות שלו, הבידוד מכל התחכום של המציאות. קלוז אפ על זין חודר לכוס, או על שד נפוח מסיליקון. ובואריאציה קלה, הבאת פנטזיה מינית באופן פשוט, באופן מופשט, אפשר לאמר, באופן היוצר אידאה של סקס, אידאה שנטלו ממנה את כל הניגודים והפגמים והשריטות וגווני הגוונים העושים את המציאות למורכבת.
אבל בעצם, פורנו איננו האנלוגיה הכי טובה לגלגלץ. לחלק מתוכניות ערוץ שתיים, כן. אבל לא לגלגלץ.
שכן גלגלץ שואף להביא אותך לרוגע. גלגלץ שואף להביא אותך לנהיגה אוטומטית. שואף להביא את המוח לגלי אלפא, בזמן שהגוף מבצע את פועלת הנהיגה. פעולה שהאבולוציה לא תכננה כשיצרה אותו – נהיגה של כלי מתכת במשקל טון וחצי, ע"י לחיצה עדינה על דוושה והחזקת ההגה בעדינות של קצות האצבעות.
האנלוגיה שאני רואה לזה היא משחק מחשב. למשל, המשחק שאני מכור לו כבר כמה שנים, בייסבול. בגרסה זאת, המשחק אינו משוחק באיצטדיון, אלא בחצר אחורית של בית. יכולתי לתאר לכם, כפי שעשיתי פעם כתרגיל, את חומת הבית לכיוונה יש לחבוט את הכדור, את המרפסת והעציץ שיש שם, את לבושו של החובט, וכיוצא בזה פרטים. אבל האמת היא שמעולם (עד הרגע שהחלטתי לעשות תרגיל זה) לא שמתי לב לפרטים אלו. במשך שעות ארוכות שהצטברו לימים ולשבועות ומי יודע מה, אולי לחודשים – במשך כל הזמן המבוזבז הזה, תשומת ליבי היתה נתונה אך ורק ללחיצה על כפתור העכבר ברגע הנכון, זה שיפגיש את האָלה עם הכדור כך שהאחרון יעוף כמה שיותר למעלה. נכון יותר לאמר שלא היתה לי תשומת לב לכלום. ששאפתי להפוך לאוטומט. ונכון עוד יותר לאמר – הפכתי לאוטומט, ולכן לא היו לי שאיפות. רק לשכוח את הקיום, את המורכבות. להדחיק הכל, אפילו את הצביטה העצבנית בסרעפת ברגע הלחיצה על כפתור העכבר השמאלי, באצבע המורה של יד ימין (הצביטה הזאת מפריעה לי ליצור את "תאורית ההרדמה". אולי יש כאלה, כמוני, הזקוקים בתוך השיכחה העצמית לאיזו צביטה של רגשות אשם. תולדה של חיים שלמים תחת דפוס רגשות האשם).
[באמצע כתיבת הפסוודו מאמר הזה מתחוור לי כמה עמוק אני תקוע במלכודת המתוארת בו, כשאני נחרד מכך שירדתי ל- 19% בהום ראנס, ואני נחוש כולי להעלות את הממוצע, ואני שוכח מגניבת האופניים שלי היום, ושוכח שבזבזתי כמעט את כל היום ללא כתיבה, למרות הריטלין, ואני שוכח את השיחה הלא קלה והמשמעותית מאד עם א', שיחה שתוך כדי ניהולה שיחקתי בייסבול , וירד לי אחוז ההום ראנס (ההערה מתייחסת לתחילת דצמבר, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה)]
זה מה שמחפש מי ששומע את גלגלץ – רוגע. אוטומטיות. מנגינה מוכרת ונעימה. והרי בגלגלץ, יש לזכור, אין פרסומות. מי ממאזיני 88 fm לא מכיר את הרגע הזה, ששדרני התחנה מנסים להכין את המאזין אליו, ובכל זאת תמיד נחווה באופן טראומטי במקצת, והיד נשלחת להעביר לתחנה אחרת מהר מהר לפני השמע הפרסומת הראשונה, המגעילה, החודרנית, המעצבנת. ואילו בגלגלץ – אין צורך להלחץ מכלום, השדרנית מלהגת ברכות, ככוכבנית לשון. זה אינו פורנו כי אין כאן סערת חושים, ואין פורקן. אולי פורנו רך, סרט ארוטי, עם תאורה רכה וסדיני משי וצבעי פסטל. ומוזיקת מעליות – זו שהומצאה כדי להרגיע את המפחדים מהתא המשונה הסגור, שנע מעלה ומטה בקו ישר ולא הגיוני, ויש בו רצפה דקה שמתחתיה תהום שהרגליים מרגישות היטב.
גלגלץ לא דומה לפרסומת, המשתמשת בפורנוגרפיה של מין או אלימות כדי לעורר יצר במאזין/צופה, ולתעל את הייצר החייתי המתעורר בו כדי לגרום לו לרכוש משהו שאינו צריך (אילו היה צריך, לא היה צורך בפרסומת).
 {אבל למה את עצובה?}
3. מרעילים את התודעה כדי להקל על עיכול הפרסומות
גלגלץ מהווה את הפונקציה המשלימה לפרסומת. בעולם הצרכני כפי שהוא מתבטא ונתמך על ידי המדיה, קיימים מחד מעוררי היצרים, הפרסומות ותכני הפורנו (לא רק במובן המיני), וכעזר כנגדם ניצבים משככי הכאבים – תרופות הרגעה, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב, גלגלץ וכו'.
בטלויזיה שניהם משתלבים – אנו בוהים בתוכנית שמביאה את המוח לטמטום קהה החושים; ואז צופים בפרסומת שמעוררת את היצר, המגוייס לקניה. כמובן, יש גם תוכניות טלויזיה מסוג "פורנו", ולא מסוג תרופת ארגעה. תוכניות אלו הולכות ונעשות בוטות ככל שהטלויזיה הופכת מונעת רייטינג – תוכניות כמו "הפוליגרף" ותוכניות מציאות, שבהן אנשים אלמונים מוכנים למכור את גופם ואת נפשם ואת סודותיהם המבישים ביותר, תמורת הסיכוי לתהילה, לכסף, ותמורת יצר האקסביציוניזם עצמו. אני מניח (תודה לאל, אינני חוקר תקשורת. אני אפילו בור למדי בנושא זה, שכן אין לי טלויזיה ומעולם לא היתה לי. אני רק מנסה לחשוב בקול רם) שגם בתוכניות אלו יש זגזוג בין "תרופות ארגעה" ל"פורנו".
דוגמה לתוכניות מכילות בעיקר תכני "פורנו", אבל רק של אלימות, הם מהדורות החדשות, פצצות רייטינג. תוכניות אלו משלבות בין גירוי הצופה במנה גדולה של אלימות, למתיחת עצביו הרופפים ממילא, על ידי הזכרת איומים קיומיים שונים, שרובם המוחלט אינו נתון לשליטתו של הצופה חסר הישע. בין לבין ישנו comic relieve, בדרך כלל בדמות הפוליטקאי, שמוצג כאידיוט מושחת ועלוב, רודף בצע ופרסום. (איזה יחס יוצרת בתוכנו ההתייחסות הזאת לפוליטיקאים? האם היא מותירה בנו אישזהו כבוד אליהם? איזושהי אמונה בהם? האם אין הדמוקרטיה מחייבת ולו מעט כבוד ואמונה כלפי נבחרי הציבור?).
כך גם בתחנות רדיו מונחות רייטינג עם פרסומות, שעוסקות בעיקר בתוכניות של אלימות מילולית נוסח זהבי עצבני, של white trash נוסח איריס קול, של פטפטת או מוזיקה מרגיעה - ובינהן במינון מחושב מדעית , פרסומות.
{תחזוקת הבית - עליי, גידול הילדים - עליי, הבישולים - עליי}
כך גם בעיתונות – עמודי החדשות מקבילים למהדורות החדשות, ובעמודים הבאים יש אותו זגזוג בין חומרים קשים, תכנים מרגיעים, תכנים סנסציונים רכילותיים, וכמובן – פרסומות.
[הנה מאמר מבריק בעיני, על האסטרטגיה של עיתוני נשים].
הן בטלויזיה, הן ברדיו, והן בעיתונות, הפרסומות הופכות למטרה. במקור אולי היתה הפרסומת בחזקת עזרה לתכנים המשודרים/מודפסים. אולם הכיוון בעולם הרייטינג הוא שתכני המדיה הופכים אט אט למה שמסייע לעכל את הפרסומות.
האם אני נשמע עצבני? אני חושב שאני רגוע כשאני כותב זאת. האם שמעתם על adbusters ? עמותה זאת קידמה בין השאר את יום ללא קניות, buy nothing day , ודרך האתר המרשים שלה למדו פעילים פה בארץ, לקראת סוף שנות התשעים, איך לבצע פעילויות אנטי-צרכניות שונות, כמו טיפוס על מנופים באתרי בניה בעייתים כמו sea&sun. מכסחי הפרסמות הפיקו בין השאר קליפים קצרים ששייכים למה שנקרא subvertising. הקליפים הללו משתמשים בשפה של הפרסומות, על מנת לקדם תכנים שבאים להצביע על מנגנוני שטיפת המוח של עולם השווק והפרסומת. לתדהמתי, אף תחנה מסחרית בארצות הברית ובקנדה לא הסכימה לשדר את האנטי-פרסומות הללו. ומשום מה, חופש הביטוי המפורסם, בו מנופפים תמיד כל המגוננים על תעשיית הפורנו והפדופיליה והאנורקסיה – חופש ביטוי זה לא נמצא לו כאן ביטוי חוקתי במערכת המשפט האמריקאית המפוארת, שכה מיטיבה להגן על רוצחים במצוקה.
4. פלאפון - תאונה בשידור חי
נחזור לגלגלץ:
למה בעצם אין בגלגלץ פרסומות? (נתעלם לרגע מאלו שישנן, ומהתחושה שבסופו של דבר יהיו פרסומות בדיוק כמו בתחנות האחרות). הסיבה העיקרית היא שגלגלץ הוקמה ב- 1993 כתחנת בת של גל"ץ, שהיא כידוע תחנה של הצבא, שממומנת מכספיו. גם גלגלץ היא תחנה צבאית, ומנהלה כפוף למפקד גל"ץ (הכפוף לראש אכ"א בצה"ל). כמעט מן ההתחלה מומנה התחנה גם מכספי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שאף היא גוף ממשלתי (להבדיל ממסחרי).
ובכל זאת, השיקול העיקרי המניע את התחנה הוא הרייטינג. השגת מקסימום האזנה היתה המטרה בשינויים שהוכנסו בתחנה על ידי ארז טל ומאוחר יותר ע"י אלדד קובלנץ: המצאת הפלייליסט ככלי שנועד להשיג את קהל יעד שהוגדר ספציפית כמועדף, בני 18 עד 40, ומאוחר יותר בני 15 עד 35. מעניין שקהל היעד לרייטינג, בטלויזיה וברדיו, כמעט תמיד צעיר, בעוד שההגיון אומר שכח הקניה נמצא דווקא בגילאים המבוגרים ביותר. האם זה מפני שקהל צעיר קל יותר לשטיפת מח? זה מה שאומר בעצם אבי בניהו, מפקד התחנה: "מפרסמים רבים רוצים לפרסם בגלגל"צ משום שמרבית המאזינים הם צעירים מאד ונמצאים בגיל שבו מתעצבים הרגלי הצריכה בחברות הסלולריות, קופות החולים והבנקים".
{כתבה מעולה על החיוך של ארז טל ועוד כתבה }
בכל הביקורת על גלגלץ נעדרה שאלה שהיא בעיני המרכזית: מדוע התחנה צריכה להיות מונעת על ידי שיקולי רייטינג, אם איננה ממומנת מפרסומות?
תשובה אפשרית אחת היא מימון שגלגלץ מקבלת מגורמים מסחריים, לא דרך פרסומות. בויקיפדיה אנו מוצאים את הפסקה הבאה:
בשנת 1992 קיבל משה שלונסקי את הפיקוד על גלי צה"ל. בהגיעו לתחנה הוזמן אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, שהביע רצון לסגור את גלי צה"ל. ברק אמר לשלונסקי שאם ימצא דרך לממן את התחנה מבלי שתעלה כסף לצבא, הוא יסכים שלא לסגור אותה. מקורות המימון הנוספים שמצאה גלי צה"ל הפכו עכשיו חשובים יותר לגלי צה"ל כולה, ועל כן הוחלט לחזק את תחנת הבת.
כלומר, הרמטכ"ל לחץ על סגירת התחנה של הצבא, והשתמש בנימוקים כלכליים. בזמנו טענו פרשנים שברק רצה להשתיק קולות ביקורתיים בתחנה. כיום, כשאנחנו יודעים את תפישתו הכלכלית של ברק, סביר לחשוב שהרמטכ"ל – בן קיבוץ ואיש תנועת העבודה - הונע מאידאולוגיה קפיטליסטית.
גורם מימון עיקרי לתחנה היה (לא מצאתי נתונים בנושא. גם מקורות המימון האחרים של התחנה נותרו עלומים, לפחות ברשת) חברת "פלאפון". כמה כסף מקבלת או קיבלה גלגלץ מפלאפון – זה כנראה סוד (למה בעצם?). עצם המימון של חברה סלולרית בתחנה שדגלה המלחמה בתאונות בדרכים – אומר הרבה על האופן בו התחנה משמשת כלי במנגנון של חברת צריכה קפיטליסטית. יעיד על כך הסיפור הטרגיקומי על הולדת הקשר בין פלאפון לגלגלץ:
להקת פורטרט, תוך כדי שיחה בפלאפון עם אולפן צה"ל 2 (התחנה שממנה התגלגלה גלגלץ), היתה מעורבת בתאונת דרכים ששודרה בשידור חי (תקליטם האחרון נקרא, אגב, "ארבע על ארבע". לא למדו דבר?). בעקבות תקרית זו, ותאונות נוספות, הואשמה חברת פלאפון בגרימת תאונות דרכים בגלל השימוש במכשיר הסלולרי בזמן הנהיגה. ארז טל הציע לשפר את תדמיתם באמצעות שיתוף פעולה עם צה"ל 2 והקמפיין "חברת פלאפון נרתמת למלחמה בתאונות הדרכים", שרץ בגלגלצ עוד שנים ארוכות לאחר מכן.
{סעו הביתה בזהירות ודברו רק בסלולרי! }
אני זוכר שלפני כ-11 שנים ערן בן ימיני , אותו ערן מלמעלה, מייסד מגמה ירוקה, שאל אותי: " איזה מכשיר גורם לתאונות דרכים?" הוא המתין רגע בארשת פנים תימנית ערמומית, ואז הוסיף ושאל " ומה הג'ינגל שאנחנו שומעים כל הזמן בגלגלץ?" כך נפל לי האסימון. גוף מונופוליסטי אחד (פלאפון היתה החברה הסלולרית היחידה באותה תקופה) מממן גוף ממשלתי אחר כדי להשיג בעזרתו מעין green wash בקנה מידה כלל ארצי: לא רק שהמכשיר הסלולרי שמוכרת החברה אינו גורם לתאונות דרכים, הוא אף נלחם בתאונות הדרכים!
המשך יבוא -
{הרעיון של ארז טל, לפורמט השעשועון הבא בטלויזיה - הקבצן שיתפגר באופן הכי אותנטי וסנסציוני ליד הכספומט, יזכה בכל הכסף בתוכו. בחסות הבנק}
| |
שלג בניו המפשייר, ערפל בפארק הירקון
כל הדרך הארוכה בפארק הירקון, חזרה מהדר יוסף לתל אביב, אני עוצר את האופניים שוב ושוב, שולף את המצלמה מהסל הקדמי כדי לצלם את הערפל והאורות המבהיקים בינו בחושך.
רק כמה תמונות יצאו בסדר, אני חושב.
למשל, איש על אופניים וכלבו בשביל מואר בין הדשאים, נראים במרחק כיצורים ערטילאים , קיימים רק למחצה.
 כל התמונות שיקרו. כדרכן.
לא היה בינהן ובין החוויה שלי דבר, זולת תהום וערפל.
 כשצילמתי את פארק מכשירי הכושר המשונים, נוצצים בינות הערפל, התקרב אלי איש חרדי.
"מה אתה מצלם?" שאל בנימה תוקפנית. ממושקף, מקריח, מעט מוזנח למראה. קודם לכן הסתודד בין המכשירים עם בחור חרדי צעיר יותר, עד כמה שראיתי מתוך המרחק והערפל.
"לא אותכם" התגוננתי מייד.
"אתה כן צילמת אותנו, גם קודם בַשביל. שמתי לב".
"בַּשביל?" תמהתי. הראיתי לו את התמונות להוכיח שלא צילמתי אותם. הלכתי גם אחורה, הראיתי לו את הקודמות.
"אתה צלם?"
"לא, אני חובב"
"חובב? מתאמן בצילום? אתה מצלם ואז מתקן בבית?"
"לא, אני אפילו לא זה. אני מצלם במצב אוטומטי. צלם מקצועי שיראה את התמונות שלי ישר יסביר לך כמה שהן גרועות" וכיוון שמבטו נותר תמה הוספתי: "לפעמים אני מתלהב מהעולם ואז אני מצלם המון תמונות. זה מה שקרה גם הלילה".
הוא הנהן ואמר "יפה. אז שיהיה לך בהצלחה"
"תודה"
תהיתי האם הבין את הרמז שלי. בעצם, הצהרתי שאני מתלהב מהעולם כי רציתי להגיד שגם אני מתלהב מאלהים, או לפחות מהעולם שברא. בהנחה – שאינני מניח אמנם, אבל הוא אינו יודע זאת - שאלהים הוא זה שברא את אותו עולם.
אבל בעצם, חשבתי, הוא והבחור השני בטח עשו דבר מה אסור, בעיני האל, ולכן לא רצה שאצלם אותם. על כן סביר להניח שאין הוא מחפש מתחזקים, אלא חוטאים.
כל הזמן היה לי בראש את השיר המפורסם של רוברט פרוסט, ולפעמים גם אמרתי שורות ממנו בקול רם, לעצמי:
Whose woods these are I think I know
His house is in the village though;
He would not see me stopping here
To watch his woods fill up with snow.
My little horse must think it’s queer
To stop without a farmhouse near
Between the woods and frozen lake
The darkest evening of the year.
He gives his harness bell a shake
To ask if there is some mistake
The only other sound the sweep
Of easy wind and downy flake .
The woods are lovely, dark and deep
But I have promises to keep
And miles to go before I sleep
And miles to go before I sleep.
רוח קרה ושקט ערפילי חיברו, מבחינתי, בין היערות המושלגים בצפון מזרח ארצות הברית בזמן שפרוסט עצר בהן עם סוסו הקטן, לפני תשעים שנה או יותר, לבין העצים הנטועים סביב הירקון, בחורף התל אביבי, שרק לעתים נדירות, כמו בלילה זה, מזכיר חורף של ממש.
 הסוס הקטן והחמוד של רוברט פרוסט, שמת ודאי לפני שבעים שנה או יותר, לא יוצא לי מהראש כבר שבועיים. איך אפשר שלא לחבב אותו.
ובראשי אני כבר נואם –רגע כל כך קטן ואישי, רק של פרוסט וסוסו, ועשרות אלפי אנשים שנכנסו לתוכו. דווקא בגלל הצפיפות היה להם חם ועוטף ונעים בפנים. בורחס, בספר שקראתי, אומר לסטודנטים האמריקאים ש miles to go before I sleep חוזר פעמיים כי הפעם הראשונה היא בשביל המציאות המיידית, והפעם השניה היא מטאפורה לדרך שעוברים אל המוות, הוא השינה. אל תהיה כבד, בורחס: הפרשנות הרי מובנת מאליה, מיותרת.
 חשבתי על מה שאמרתי בסדנה ממנה חזרתי, על חוסר הצלחתי לכתוב, בגלל כל הבלאגן החיובי של האנשים המתארחים בבית והדברים האחרים, התקופה השמחה שלי לאחרונה. בעצם, שוב דיברתי על הקונפליקט הישן, הכתיבה או החיים.
תהיתי אם פרוסט הצליח גם לחוות את אותו רגע, כשעצר את סוסו בחורשה המושלגת, או רק לכתוב עליו?
השיר מבטא את הרגע באופן כל כך מושלם. מוזר לחשוב שפרוסט היה מנותק ממנו ומזרם החיים בשעה שכתב את השיר. אבל אני כבר יודע, אפילו מניסיון אישי, עד כמה שירים משקרים. לקורא נראה כאילו הכותב היה ברגע הכתיבה בחיבור מוחלט להוויה, בשעה שלא פעם האמת היא שהכותב שרוי היה בריחוק והתבוננות, ואפילו בניתוק.
באותה עת, לפני מספר שעות, טרם ידעתי שפרוסט כתב את השיר בחום של חודש יוני, הרחק מן הקור והשלג, בתום לילה של כתיבה, זמן רב אחרי החוויה שחווה. זה נודע לי מהאינטרנט.
חציתי את גשר הירקון, שהשתקף במהופך מצידו התחתון , במי הנחל.
{  כאן החל סיפור אחר. הדשאים השתרעו פתוחים, והכביש על זרם המכוניות קרוב. פה ושם נראו אנשי הג'וגינג, רצים הלאה.
הארובה של רידינג ניצבה מימין, עטופה אורות בוהקים ועליזים , אדום וכתום וירוק וצהוב. נצצה בחושך כמו מתנה מקאברית, מורעלת, לילדי העיר.
הערפל התפוגג.
| |
הכינויים של צור רונן - חלק ג': מתנת אירוסין
חלק ג' - מתנת אירוסין
[חלק ב']
אז היה צור עשוי להוביל אותי למטה, למרתף, שהיה מקום ראוי יותר בעיני אביו. בניגוד למרתף בית אבי, היה המרתף של משפחת רונן מסודר למשעי, מרוצף וצבוע ונקי. לא היתה בו אותה אפילת מכשפות שהיתה רובצת בפינות החשוכות של המרתף של אבא שלי, מאיימת לעשות שמות בחפצים - כאוס שגילומו הפיזי בעכברים וחולדות, שאבי היה מזהיר שהם אוכלים כל מה שיושב במרתף. ועודו מזהיר, עד עצם היום הזה.
כאן, בבית משפחת רונן, היה המרתף כבית מלאכה של גילדה סודית וגאה. סימלה של הגילדה נתלה על אחד הקירות: ציור של אֶשֶר, ובו מעגל של לטאות, או זוחלים אחרים (תנינים למעשה, אני מבחין היום), קמים ויוצאים בזחילה מתוך דף בו הם מצויירים, ארוגים זה בזה, יוצאים מהדף ומטפסים על סדרה של חפצים שכל אחד מהם גבוה מן הקודם, ואז יורדים חזרה אל הדף ממנו צוירו. אֶשֶר היה בעיני סמלם של בעלי הידיים הטובות – גילדה שלעולם לא אתקבל אליה. והפראדוכס שהציור מעמיד, עורר בי איזו חרדה סתומה שלא ידעתי להסביר,כאילו קקישתא עצמו סונט בי דרכו, או משהו שמעבר לקקישתא, אפילו. כאן במרתף היה צור בונה ומתכנן, מהנדס ורושם, משרטט ומודד במטר צהוב-שחור, כשעיפרון מאחורי אוזנו. וכל זאת היה עושה בהבעה רצינית, שהיתה בו מגיל ארבע או חמש. ריכוז ורוגע היו עולים על פניו נעימות התוים והיפות (עיניים חומות בהירות היו לו, בצבע דבש, ושיער חום תואם, מסורק וצפוף, ותוי פניו מפוסלים בעדינות, בייחוד שפתיו ואפו, שתמיד העמדתי כניגוד לאפי הגדול והמכוער). אותה רצינות היתה מתלבשת גם על גופו הגמיש והחזק, שהיה הופך באחת מגוף ילד לגוף מבוגר. היה לו, כמו לאביו, כשרון מדהים ליצור דברים במו ידיו. ברוח הקבוץ, היו אלו חפצים שימושיים, ולא דברי אמנות.
מה בנה אז, אינני מצליח בעצם להזכר. אני זוכר רק דברים מאוחרים יותר. אי אפשר לשכוח את פרוייקט המכונית, למשל. הלא היו אלו שנות מחלת ההגה חשוכת המרפא: הזיות ליליות על משהו שנוסע, ואתה רוכב עליו. דברים שהייתי חולק דווקא עם דותן, יריבו של צור, שבמידה מסוימת – לולא אהבתי אותו כל כך – היה אמור להיות גם יריבי שלי. עם צור לא יכולת לדבר על תשוקות בלתי ממומשות, מה עוד תשוקות עבריניות שכאלה. לא הפשיעה היא שמנעה שיחה כזאת איתו, שכן היתה זו עבריינות נורמטיבית ל"ילדים" בגילנו, פשעים קטנים (כמו הפריצות למקרר חדר האוכל ושאר "הסחיבות") שהתנהלו לפי מערכת הערכים הקיבוצית. מה שהפריע לצור היה הילדותיות שבמחלת ההגה. הרצון לנהוג משהו – טרקטור או אפילו מיכלזון, אותו מנוף מגוחך בן שלוש רגליים – הרצון הזה בא מתוך המצב הילדי בו אוסרים עליך דברים של מבוגרים. דברים המקבלים בשל האיסור קסם לא יתואר, קסם שלמרבה הצער אינו נשאר בהם כשהם נעשים מותרים. וצור, במובן מסוים, לא היה ילד.
וכשרצינו מכונית – הוא בנה מכונית.
היתה תקופה, בכיתה ט' אולי, שמחלת ההגה לבשה צורת חלום גרנדיוזי: שתהיה לנו מכונית קטנה משלנו. לחבורה היריבה, של דותן ואלון, היתה מכונית כזו, השד יודע איך. אולי ירשו אותה מאחד מאחיהם הגדולים. מכונית נעורים כזאת, ששילדתה והמנוע שלה גלויים לעיני כל, כמו מכונית לגו, רק בצבעי חלודה. קראו לה "בילבי", והם לא הרבו לנסוע עליה, אם מפחד שתילקח מהם (בייחוד לאחר שאחד מילדי השכבה עשה תאונה עם הג'יפ של הפלחה, כשנתנו לו שם לנהוג בו), ואם בשל בעיות טכניות.
כשצור הכריז על רצונו לבנות מכונית כזו, לא הייתי בטוח אם זו אחת מהלצותיו. מה עוד שמייד החל לחשוב בקול רם על השמות שייתן לה, בובינלה או ג'ון-גלן או – הרים מבט לועג אלי – גראפסיאלה. מה אתה אומר, נקרא לה גראפסיאלה, אה?
אבל אותה בדיחה קמה ולבשה ברזל ושלדה, לנגד עיני המופתעות. לא יכולתי לסייע הרבה בפרוייקט הנדסי מורכב שכזה, אבל צור מצא לו עוזר נאמן בדמותו של דני, שגם לו היו ידיים טובות וראייה הנדסית. כמו כן הצליח צור איכשהו להשיג רתכת מאליוּם, המסגר שהתפרסם בקבוץ בעיקר בזכות אוזנו נטולת התנוך, שסופר לנו מינקות שעכבר בא אליו בלילה וכירסם לו אותה. כן הצליח למצוא מנוע ישן אצל פופאי במוסך. מדבר היה עם המבוגרים כאחד משלהם, והם ידעו לכבד את כובד הראש שלו, ואת היוזמה. המכונית, כמדומני, קמה והיתה לבסוף, גם אם לא הרחיקה במסעות. היא נקראה על פי רוב "בובינוע" ולעתים "פזית", והעמיקה את התהום בין צור ודני לבין דותן ואלון ושאר חבורתם, תהום שנותרה בעינה הרבה אחרי שהמכוניות גוועו וסיימו את חייהן הקצרים אך עטורי התהילה. אבל כמו כל דבר, גם תהום זו לא נותרה לנצח. הזמן שחק אותה. בכל מקרה, היה ברור שגם עם "בובינוע", הערצת ההמונים נתונה לדותן ואלון, ואילו צור ודני יראו תמיד קצת אאוטסיידרים.
 השבי והלוי {ראו בהמשך}
פרוייקט נוסף של צור, בערך מאותה תקופה, אולי כיתה י', היה בניית מיטת-אפיריון. הוא בנה אותה כמין מתנת אירוסין לחברתו דאז, נטע.
במוסד בו למדנו, הכריזו הרשויות הפדגוגיות מלחמת חורמה ב"חדרי המשפחה", כפי שכונו החדרים שקימבנו לעצמם איכשהו הזוגות הצעירים, שגילם נע בין ארבע עשרה (הבחורות בעיקר) לשמונה עשרה (גילאים מבוגרים יותר כבר לא היו בהשגחת המטפלת והצוות הפדגוגי). המחנכים הבינו היטב את מה שהנערים והנערות הבינו פחות (באופן אירוני, "הילדים" הבינו זאת פחות, כיוון שלא זכו לחינוך הנכון... כך לפחות חשו חלק מאותם מחנכים בתחושת אשם וכשלון). אותם מחנכים סברו שהמרד נגד מוסד המשפחה היה קריאת התיגר הנועזת ביותר במהפכה הקיבוצית – גם אם האנטי-משפחתיות היתה פחות "חשובה" ומעוגנת תאורטית מעקרון הניתוק בין תרומה לתמורה כלכלית. אם כך, "חדרי משפחה" אלו חותרים תחת גלגלי מהפכה זו ומסמנים את קיצה, לא פחות משכר דיפרנציאלי. "חדרי המשפחה" – כינוי שהמציאו להם המחנכים עצמם - נאסרו והוקעו בפומבי שוב ושוב. אבל הילדים והילדות, כפי שכונו הנערים והנערות, מצאו דרכים לחתור תחת האיסורים. בשעת בוקר מוקדמת, לפני בוא המטפלת לדפוק בדלת, היו חומקים מחלון חדרו של בן הזוג (בדרך כלל הבת היא שבאה אל הבן, שיכל לארגן עצימת עיניים ואוזניים - אמיתית או מדומה – מחבריו לחדר. ובמקרים מסוימים יכל לבקש מהם גם לפנות לו ולזוגתו את החדר ללילה).
צור הצליח לבנות מיטה זוגית מפוארת מעץ, פרוייקט מורכב למדי בתנאי העבודה הבסיסיים במרתף הבית. הוא שם את את המיטה בחדרו בקיבוץ, ולא במוסד, וכך מנע התערבות פדגוגית. אני, שנותרתי מאחור, ללא בת זוג, עקבתי אחרי פרוייקט הבניה מרחוק, בהערצה. אבל באותה תקופה צור גילה כלפי רתיעה מסוימת, וכבר לא היינו חברים, למעשה.
נטע היתה כבר חברתו השניה של צור. הראשונה, רקפת, חברתו בכיתה ח' וט', אף היא היתה רצינית ומעט חמורת סבר. כמו נטע, היתה רקפת לבנת עור, מופנמת ושקטה. יפה היתה בעיני יותר מנטע, אבל אופיה היה בעייתי, כך אמרו, וכך חשתי גם אני בתקופה שבה ניסיתי להדריך איתה בתנועה. רקפת כל כך סלדה ממני, ששכנעה אותי למעשה לנטוש את ההדרכה אחרי "פעולה" או שתיים. צור נפרד ממנה אחרי שנה וחצי, ונעשה כמעט מייד חברה של נטע. רקפת נעשתה חברתו של דני.
תמה הייתי האם נטע, ורקפת שקדמה לה, חשות בריח הרע שיצא מפיו של צור. ואולי אפילו לא יצא הריח מפיו, אלא מנקבוביות עורו ממש. ועם זאת, ייתכן שאני היחיד שחש בכך – מעולם לא יצא לי לדבר על כך עם איש. זכרון ריחו הרע מתערבב לי דווקא בריח הניחוח של תה המרווה שהכין בטיול אליו יצאנו, ל"גבעת העץ". הוא לקח איתו בתרמיל הצבאי פינג'אן, ואני הבאתי גזיה כתומה מאיטליה, בתרמיל דומה. הפליא אותי איך ידע לבחור את הצמחים הנכונים – לא רק מרווה היתה שם, גם עלים נוספים של צמחים שלא ידעתי את שמם – ולשים אותם במים ששפך מהמימיה, והכל בטבעיות, כאילו התנסה בכך כל חייו. היינו רק שנינו, בני 14 לכל היותר, וצעדנו כמה שעות לכל כיוון, בדרך שצור ידע בעל פה, כך נראה היה, עד שהגענו לגבעה שעץ אלון בודד על פסגתה נתן לה את שמה, עוד מזמן שהשייח עסול, מנהיג הכנופיות הידוע לשמצה, הציב עליה תותח, בזמן מלחמת העצמאות.
כשאני נזכר בכך היום, ממרחק עצום של זמן, אפוף אותו טיול רוח של סרט נעורים אמריקאי. רק אני והוא, שני ילדים חברים, יוצאים אל מול השממה ההררית, ויכולים לה. לכאורה, מה לה לאמריקה כאן? בקבוץ סוציאליסטי, בעל שורשים מזרח אירופיים מארכסיסטיים, שאיש ממייסדיו ואיש מאנשיו – פרט לאחד, מוישלה האמריקאי, או אמריקן-מוזס, שנודע באוסף תקליטיו העצום – לא בא מאמריקה. על אמריקה למדנו בסמינרים של השמו"ץ – "חמישים מיליון עניים באמריקה", אני זוכר כותרת של מאמר שניתן לנו בסמינר י' מעונינים. ובזמן שענייה של אמריקה נמקים ברעב, נכתב באותו מאמר או בעיתון, או נאמר לי על ידי אבי, פידל קסטרו צמצם את מספר האנלפבתים בארצו לאפס. רייגן היה שם נרדף לטיפשות וחוסר חמלה, ו"אימפריית הרשע" שלו חזרה כבומרנג אליו, ככינוי לאימפריה שלו עצמו. רק תאצ'ר היתה גרועה ממנו.
ועם זאת, אמריקה היתה בכל. ב"דאלאס" הבלתי נגמרת, שבשעות הערב היינו צופים בה יחד, כל ילדי הקבוצה, בטלויזיה שחור לבן שעמדה בכיתה. אחד היה צריך מדי פעם לכוון את האנטנה, והאחרים הדריכו אותו לא! עכשיו לא רואים כלום! הו, הו, מתחמם - ככה! אל תזוז! הצפיה לוותה בקריאות גנאי ושבח לג'יי אר ולסו אלן, והערות שנונות, יותר או פחות. ובשעות היום היה דותן, במסדרון בית הילדים, מזמר בקול גדול את מנגינת הפתיחה שלה ומכניס לה מילים אקראיות מאוצר המלים האנגלי המאד מוגבל שלנו:
טָה- טָה, טה- טה, אוׁף מֶייבִּי טוּמוֹרוֹ
בָּאט יו אר אַנְדֶרְסטֶנד אַנְדֶרְסטֶנד!
 {J.R. וסו אלן + 2}
או שהיה נעמד מולך ואומר: סו אלן! ולעיתים תכופות יותר: פמלה! ומוסיף לדבריו תנועה באזור חזהו, כמי שמסמן את גודל השדיים המפורסמות ההן. בשנים הבאות כשהיה מדבר על מישהי, נהג לעתים לאמר "הפמלה שלה" כדי לציין את האבר הכפול ההוא, בייחוד כשזה היה מפותח.  {בובי ופמלה + 2}
אמריקה היתה בתקליטים שבבתים – היא הזדקרה שם כפראדוכס פאלי, מגולם בבוהן ידו של דון מקלין, בעטיפת "אמריקן פאי", בוהן זקורה מעלה בג'סטת ניצחון, עטופה בדגל האמריקאי. מאחוריה, בעמימות, מחייכת דמותו המייקל ג'י פוקסית, הכל אמריקאית, של דון מקלין עצמו, שבעצם – וזה הפראדוכס – היה חלק מ"תרבות הנגד".
 
והרי אותי הורי חינכו ש"אמריקה" איננה בשום אופן הדוד המיטיב, ארץ אוטופית כפי שהיא מצטיירת בדמיונם של שאר הישראלים הברברים, אלא בבל הסוגדת לעגל הזהב, וההומלסים נמקים ברחובותיה. היא תמנון רב זרועות השולח ידיים רעות לכל מקום, לדרום אמריקה למשל. אל תשכח את פינושה היה אבא מתרה בי, וגם אילו רציתי לשכוח, באו סרטיו של קוסטה גבארס והזכירו לי, במקהלה אחת עם המאמרים ב"על המשמר" ו"חותם". ועם כל זאת, אף אחד בבית לא הפריע לדון קורליאונה מקלין לתקוע את אותה אצבע משולשת שלו מול פני ומול פני הורי, שאהבו לא פחות ממני לשמוע אותו שר [לקוראי אלפי הפרשנויות – זכרו שמקלין עצמו, כשנשאל מה פירושו,אמר: פירושו שאני לא אצטרך לעבוד יותר אף פעם. ומאוחר יותר הרחיב: תמצאו הרבה "פרשנויות" לשיר, אבל אף אחת מהן אינה שלי... מצטער שאני משאיר אותכם לבד. אבל לפני זמן רב הבנתי שכותבי שירים צריכים לתת את דברם ולהמשיך הלאה, בשומרם על שתיקה נאצלת - מה שמעיד שמקלין עשה כנראה ויפסנה!]:
So בָּי בָּי, מיס אמריקן פָּיי,
וכאן על כורחי היה עולה בי חיזיון של עוגת קצפת ענקית מקושטת, ולידה עומדת נערה אמריקאית עטופה בתלבושת צמודה העשויה פסים וכוכבים נוסח הדגל.
Go my שֶבִי to the לֶוי
But the לוי was דְרָיי.
 {מכאן – drove, יא אהבל, לא go!}
כאן היתה עולה המחשבה על המכבסה בקיבוץ. ללכת למכבסה. למיין את הבגדים ולזרקם באחד מעשרים התאים השונים בהם היו סיווגים שונים ומשונים של בגדים, לפי סוג הבד והצבע ושאר קריטריונים הקובעים את אופי הכביסה להם נזקקו. בכיתה ו' ניתן לכל אחד מילדי הקבוצה מספר, שמוטבע עד היום בשחור על גבי מדבקה ירוקה לחלק מבגדי, אלו ששרדו מן הזמנים ההם. לרגל המעמד קיבלנו הדרכה מהכובסת, שושי היפה, שעליזות וחושניות באו עימה לקיבוץ כל הדרך הארוכה מברזיל, מעוטרות במבטאה הפורטוגזי המשגע ביופיו, בו ניסתה להסביר לנו איך נדע לאיזה מעשרים ומשהו הסיווגים שייך הבגד שלנו. ומאחורי התאים, מכונות הכביסה עגולות התוף, גדולות ומרובות ומבהיקות. ועוד מאחוריהן, מתחת למכבסה בעצם, ליד משאבת האויר של האופניים - חדר הקיטור על מכונותיו הענקיות ואפופות האדים, שהעניקו בעיני כח לא רק למכבסה, אלא לקיבוץ כולו.
ולוי? מי זה הסוחר הזה? איזו קונספירציה יהודית גלותית קושרת אותו לג'ינס ולתעשיית המכוניות? איכשהו הבנתי ששבי היא שברולט, ודבר זה נראה לי מסואב עוד יותר מהאצבע המשולשת האמריקאית. אבי ואני בילינו שיחות ארוכות בגינוי תעשיית המכוניות האמריקאית, המייצרת אותן מפלצות ענק זוללות דלק, מופת של טעם רע, חוסר תרבות, ראוותנות שלא במקומה, שטחיות וחוסר תחכום. ואל זה דון מקלין שלנו, המפליא לזמר וסוחף אותנו בקולו ובמנגינתו, מתגעגע?!
 {מכאן - leevie , דפוק שכמוך, ולא לוי}
אמריקה, שדברי גנאי בפי אנשי הקבוץ אליה, ובלב פנימה היא מעוררת כיסופים אסורים והתפעלות. אמריקה, שהורי הלכו והסכינו עימה, וכעבור עשרים שנה אף למדו לאהוב אותה. זה קרה כשאימי קיבלה מילגת התפנות ליצירה בארמון קסום בלב יער בחוף המזרחי. חצי שנה חיתה שם עם אמנים אחרים מכל העולם, ואבי שבא לבקרה התפלא בשובו: אנחנו תמיד אמרנו כמה נורא באמריקה, אבל תראה איך דווקא הם תומכים באמנים שלהם, ולא רק בשלהם.
אמריקה שאליה התגלגל בסופו של דבר צור.
זה היה אחרי שלא נהיה רמטכ"ל.
כלומר, מה שקרה הוא, שאני תמיד ציפיתי שהוא יהיה רמטכ"ל. הנחתי שהעולם מונח לרגלינו, ושמי שאני מעריץ ודאי יחרוץ שמו בדפי ההיסטוריה. צור לעומת זאת רצה להיות טייס (באותה תקופה עדיין נחשב בלתי אפשרי שטייס יהיה רמטכ"ל). אלא שבכיתה י' או יא', בתהליכי הגיוס הראשונים, גילו איזה ליקוי זעיר בראייתו. על ראיית הטייס בחיל האויר הישראלי להיות מושלמת, ומשקפיים לא יעזרו כאן. חשתי איזו אשמה נסתרת, כאילו צור נושא עימו עדיין את זרעי הקלקול שלי, שהתבטא בפרופיל 31, הנמוך ביותר לפני פרופיל הפוסל אותך משירות. במקרה היה גם הסעיף הנמוך אצלי סעיף הראייה – עין עצלה שפיתחתי בלילות נדודי השינה והקריאה בספרים על מיטת בית הילדים, בעיניים עששות , שעות על גבי שעות , עד הבוקר, כנגד סיוטי הלילה והמכשפות. במיטות הסמוכות נמו צור ויותם, חברָי לחדר, שהיו מורגלים באור מנורת הלילה שלי וברשרוש העברת הדפים בספר.
צור הלך אם כן ליחידת סילוק הפצצות של צה"ל. כמעט נגד הסטטיסטיקה, הוא הצליח להשאר שלם בכל אבריו עד תום שירותו. אבל לקצונה לא הלך, להפתעתי, ונדמה שמשהו בו כבה אז. הצבא לא תאם שאיפותיו. או אולי בעצם הקריירה הצבאית שלו לא תאמה את השאיפות שהיו לי ממנו.
 {גם טייס וגם רמטכ"ל}
הוא נשאר חבר של נטע שנים. בחורה שתקנית היתה, והירבתה לחייך בביישנות אבל כשהיתה מפנה מבטה היה חיוכה אוזל. ולפעמים היה משהו עצוב בא אל פניה, למרות שעיניה נותרו מחייכות. תמיד תמהתי איך היא מסתדרת עם צור. לא רק עם ריחו, שאולי הריחה אחרת ממני, אלא עם תדמיתו הקשה, עם התקפי הזעם המפחידים שלו. אחד מהם היה בולט במיוחד: באחר צהריים מנומנם , על הדשא מול בית הנעורים, אחז לפתע צור בקוקו , והניף אותו באויר כמה פעמים סביבו. כל זה היה מדהים פחות, אלמלא היה קוקו ענק מנופח שרירים, שגובהו מטר תשעים ורוחבו ניכר. צור הניף אותו כאילו היה עשוי קלקר. אחר כך זרק אותו על הדשא ונתן בו כמה מכות יבשות וכואבות. אחר כך הלך משם צור, וכשחזר כעבור חצי שעה, היתה בו שוב אותה שלווה ואדישות שלא השכלתי אני מעולם לפתח. ניתן להגיד שמבחינה זו היה צור האנטיתזה שלי: אני הייתי אולי חזק מעט ממנו, גם אם נמוך יותר, אבל תמיד בשעת "מכות" התרגשתי ולא הצלחתי להביא לידי ביטוי את יתרון הכח שלי על היריב.
במהלך הצבא פגש צור מתנדבת בלונדינית מאנגליה. נדמה לי שהיה עדיין עם נטע, אלא שנפרד ממנה לטובת המתנדבת. משהו בתוי פניה השלוים הזכיר את נטע, אם כי נטע היתה בהירה וג'ינג'ית יותר, והמתנדבת בהירת שיער, אך מעט כהה, וקשה היה לדעת מה היא מרגישה. למרות שראיתי אותה פעמים אינספור, אינני יודע עליה כמעט דבר. ניסינו לדבר אנגלית במחיצתה, אבל מעולם לא התפתחה שיחה של ממש, ואנחנו היינו חוזרים לעברית. באותה עת כבר היו יחסי עם צור מעורערים ממש. מוצא היה סיבות להטפל אלי, ולבוא אלי בתביעות שהיו אבסורדיות אפילו בסיטואציה הקיבוצית. כך למשל, הרתיח אותו שאינני פושט את מדי ועולה על אזרחי, מייד כשאני מגיע לקיבוץ ביום שישי. לכאורה, היה עלי להתבייש שאני ג'ובניק, בעוד רוב בני הקבוצה, וצור בתוכם, קרביים. אלא שהמדים התאימו לי , כך אמרו לי. והתפקיד שלי לא נתפש בקיבוץ כחסר חשיבות – העידה על כך כומתת המודיעין הירוקה, ושובל שנות הקבע שציפה לי בתום השרות הסדיר. יתרה מזאת, כיוון ששרתתי בבסיס פתוח, ובהמשך אף בהרצליה פיתוח, וחזרתי כל יום לאכסניה בתל אביב, לא חשתי פער בלתי ניתן לגישור בין החיים בצבא לחיי האזרחות, כמו זה שחש ודאי חייל קרבי. וזה אולי מה שחרה כל כך לצור, שהחל להציק לי באופן קבוע. כשראה שהשעה , נניח, כבר שתיים, וטרם פשטתי מדי, היה אומר לי עוד פעם אתה מסתובב עם המדים? אמרתי לך להוריד אותם. הייתי עונה לו בעצבים שיניח לי ושאין זה ענינו. פעם אחת התרגז כל כך, שנטל אבן גדולה, וזרק אותה אלי ממרחק גדול. אני זוכר בדיוק. הכל קרה באיטיות של חלום או של משחק סטיב אוסטין. התרחקתי ממנו לכיוון פתח חדרי, והוא עמד באלכסון ממני, על המדרכה המובילה לחדרו שבהמשך השורה. האבן הגדולה עפה שאויר והצליחה איכשהו לפגוע בי, בקרסול, וגרמה לפצע כואב למדי. הפצע הגליד כעבור כמה ימים, אבל הזכרון הזה – האבן העפה האויר, פרצופו של צור שהתעוות מעט במאמץ הזריקה ואולי השנאה אלי - נשאר כאבן גולל החותמת את יחסינו.
לא דיברתי עם צור מאז עזב את הקבוץ. בעצם, עוד לפני שעזב לא הייתי מחליף איתו יותר מכמה מלים, כשנפגשנו פעם בכמה חודשים. תחילה למד הנדסת מכונות, ואז הסתכסך עם הקבוץ בקשר לתשלום הלימודים. דומה שעזב בלי להחזיר לקיבוץ את חוב הלימודים. אולי חש שזה המינימום שהקבוץ, שהיה אז בתהליכי גסיסה, חייב לו. כשסיים את לימודיו טס מייד לאנגליה, עם אותה מתנדבת. הוא התחתן איתה שם, בביתה בוולש. כעבור כמה שנים עזבו לאמריקה. ציפיתי שיגיעו שמועות על הצלחתו המטאורית שם, אך כאלה טרם הגיעו. מדי פעם הוא חוזר אלי בחלומות הזוועה שאני מרבה לחלום ולשכוח בטרם יקיצה. בחלומות הוא רודף אחרי ובידו אבן, או מקל, ואני רץ בכל כוחי, אך איני מצליח להתקדם כמעט.
ועכשיו, לעניינים אחרים לגמרי, עניני דיומא:
1. דרושה עבודה:
כידוע לקוראים הותיקים והמסורים, בזמנו, כשהופסקה עבודתי כתוכניתן, החלטתי לשבת בבית ולנסות להקדיש יותר זמן לכתיבה. כוונתי היתה לחזור לעבודה כעבור כמה חודשים, או לכל היותר כשיסתיימו דמי האבטלה.
אך הנה מסתבר שצדק הבוס הדאגן והפולני שלי, וקשה יותר לחזור לעבודה כשאתה בחוץ.
עם השנים פיתחתי דימוי עצמי של עובד מצטיין. ידעתי תמיד שאין לי כשרון יוצא דופן בתכנות, אבל לעשות מה שהתבקשתי, הצלחתי כנראה לא רע. לכן מוזר לי קצת המצב הזה. העניין הוא שאני מתמחה בתחום שהולך ונכחד מן העולם, ונקרא +++++++. יש בארץ שוק מאד מצומצם של שלושה ארבעה גופים גדולים שנשארו עם הטכנולוגיה הזאת. בתחילת שנות עבודתי נכתבו בה לא מעט פרוייקטים חדשים, ועם השנים הלכה ונעזבה. הגרמנים שפיתחו אותה נרדמו בשמירה (במחנות זה לא קרה להם), ונשארו עם database שעובד אחרת מכל שאר מסדי הנתונים בעולם. הסתבר שאני מומחה לטכנולוגיה מורכבת וייחודית שאין בה צורך עוד. זאת הצרה.
אז אין לי מושג מה בעצם אני רוצה מכם. אולי עבודה זמנית. אומרים לי כולם, תהיה מוכר בחנות ספרים או עורך בהוצאה. זה הגיוני? לא. אולי רק במובן שנמאס לי להיות בבית. (אני לא אפתח את הנושא הכאוב של הכתיבה. במילה אחת: סיוט. שתי מלים: סיוט, ונמאס).
אני פתוח להצעות.
**** עדכון: נראה שהענין בדרך להפתר ****
2. דרושה בת זוג:
לקשר ארוך טווח + ילדים.
/=/
אתמול היה לי לילה מופלא. בין השאר, היה שם רגע בו התבקשנו ע"י המורה לריו-אביירטו לחשוב על השנה שעברה וזאת שתבוא. וחשבתי על השנה המטורפת שהיתה לי, שנה שאיבדתי בה כל כך הרבה: עבודה של 14-15 שנה, והמון המון כסף בבורסה, ומכת גניבות שלא ידעו המצרים: שתי מצלמות, אחת מהן בת חודש וחצי; שניים וחצי זוגות אופניים, אחד מהם מייד אחרי נסיעה אחת, מהחנות; תיק ובתוכו המון דברים שלא יכלו להואיל לגנבים כמו מכשיר שמיעה ומפתח יחיד לאופניים ובעיקר, צורב מכל הגניבות והאבידות, מחברת של שלושה ארבעה חודשי כתיבה. שנה שהתחילה בקשר שבסופו של דבר נמשך אפילו בחורף, עד שנגמר.
וחשבתי אז – מה שלא קרה לי הרבה זמן - על מודעת הדרושים שאפרסם בבלוג. וששני הדברים האלה, עבודה ובת זוג, הם שני הדברים שהייתי שמח שיהיו לי בסילבסטר בשנה הבאה. עבודה כמו זו שהיתה לי , שתקנה לי מסגרת מחד, ותאפשר לי חופש מאידך. ומישהי לגור איתה ולעבור איתה לשלבי הרפרודוקציה הגנטית, המתמהמהת לבוא (ובמקומ באים תחליפים משונים, כמו החתול הלא נורמלי שאימצתי לפני שבוע, זה שמשמיד לי בשיטתיות את הבית).
בבסיס שאיפותי, אני כנראה מאד בנאלי.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
