החורף הגיע, ויחד איתו הגיעו חיות החורף הקטנטנות, החיידקים והוירוסים. הן הגיעו נחושות, הגיעו כדי להישאר. נראה כאילו מאז ומעולם ישבנו בביתנו, עטופים בסוודרים, בצעיפים וכובעי גרב, מדדים אל המטבח להכין עוד כוס תה בלימון. בחוץ סערה, אך בלב פנימה, מזדמרר זמריר החורף בפעם המי יודע כמה:
"רשת גימל, הבית החם, של המוזיקה הישראלי..."
האם אני היחידי השומע בזמריר זה מבטא אמריקאי קל? בייחוד ב"ישראלי(ת)" שה"ת" שלה נבלעת לגמרי, כמו בפרודיה על מאמני כדורסל ישראלים עם מבטא אמריקאי ("פוט דה בול אינטו דה סל, יה? גיב מי פייב!"). הייתכן ששם, בת' האבודה, מצטחקת לה רוח הרפאים מן העבר הלועזי של רשת גימל? הקשישים מביננו זוכרים שרשת זו היתה שנים רבות הרשת של "מוזיקת הפופ ", כפי שכונתה אז "המוזיקה הלועזית", "מוזיקת הדור הצעיר". באתר רשת ג' נכתב שזו קמה כתגובה לכך ש"התחנות הפירטיות באירופה, כמו גם "ספינת השלום" אצלנו, שידרו מוסיקת פופ בלבד, תוך שהן מאיימות על תחנות השידור הגדולות. דבר זה אילץ אפילו את ה- BBC השמרנית והמכופתרת להקים את תחנת "רדיו 1", ששידרה מוסיקת פופ תוססת. תהליך דומה התרחש גם בארץ, ועם גבור הצורך ברשת שתשדר מוסיקה בלבד הוקמה רשת ג'." גימל התוססת הביאה לנו את "חדש, חדיש ומחודש" שהיתה "שעה של טוני פיין", במבטא אמריקאי מתגבר לקראת ה"טוני", שאותו דימיתי תמיד כשחקן חיזוק רדיופוני מארה"ב הגדולה, מין גלגול של יענקלה האמריקאי, שהיה איש המוזיקה בקיבוץ שלי (ובעברו – שדר ב"קול השלום" של אייבי נתן), וממנו הקלטתי עשרות רבות של קסטות רוק, ג'אז וקלאסי. יענקלה הזה, האמריקאי, ראוי לא רק לפוסט, אלא לרומן נפרד משלו. צא וראה שאני לבדי הקלטתי ממנו לפחות 150 אלבומים, והרי היו רבים כמוני - יוצא שהוא, יענקלה האמריקאי, בילה חלק ניכר מזמנו, אם לא את כולו, בהפצת מוזיקה לעולם הקיבוצי, ואף לעולם החוץ קיבוצי, שכן שמעו נפוץ בכל רחבי האזור. "חדש חדיש ומחודש", כתוכנית חדשנית שכזו, הביאה לנו - "עם שוש עטרי", כמובן , ובסיוע מקהלה מבשרת - את "מקום ראשון – בריטניה!" או "מקום ראשון – ארצות הברית!".
שוש
בגיל צעיר ידעתי תקופה של התמכרות לרשת גימל. נשארתי בבית הילדים גם בשעת "ההקמה" (בין ארבע לשבע אחר הצהריים, השעות היחידות בהן היינו אמורים להיות עם ההורים), וכשבית הילדים הריק כולו לרשותי, הייתי נצמד לרדיו טרנזיסטור מצ'וקמק למדי שהיה מונח במדף עץ רבוע, בחדר אוכל של בית הילדים. מקשיב הייתי ברוב קשב לכל התוכניות, ממצעדי הפיזמונים, הלועזי והעברי ("והשבוע, כניסה מדהימה, הישר מן הפינה לשיפוטכם") , דרך "להיטים מכל הזמנים, כמעט" ועד "לי ולך – שיר וברכה" שהגישה "בין תקליט ותקליט – רויטל עמית!". תמיד עשה עלי רושם עצום ה"בהצלחה עם שלוש נקודות". מי זה השלוש נקודות שכולן כל כך רוצות להצליח איתו? הלואי ויכולתי להפוך לשלוש נקודות. בתוכנית הושמעה הרבה גם הברכה למתגיסות החדשות: "שפשוף קל ונעים ועליה מהירה בסולם הדרגות". מה שהעלה, בדיעבד, כעבור שנים רבות, הרהורים עגומים על הקשר שבין תדירות השפשוף, והמאושרים שזכו להיות נמעניו, לבין מהירות העלייה בסולם הדרגות.
כעבור זמן לא רב הבנתי שרשת גימל נחשבת בקיבוץ (ובעולם, שהוא כידוע מין מיקרוקוסמוס של הקיבוץ) לרשת של העם, כלומר של הפרחים והפרחות (דבר מענין הוא, שהשכבות העממיות, לפחות אז, זוהו עם רשת ששידרה מוזיקת פופ מערבית לחלוטין, ולא עם מוזיקה "מזרחית", שאז עדיין פשוט לא הושמעה ברדיו). כחלק מחינוך מוסיקלי קיבוצי, העברתי את אוזני לידיו האמונות והמקליטות-תמיד של יענקלה האמריקאי, וידי שלי העבירו את הסקלה לגלי צה"ל, שבלילות, לפחות, היתה משמיעה מוזיקה "איכותית" יותר, תהא משמעות המילה אשר תהיה.
"אף על פי שאיני גיבור, רוצה אני לרשום את עברי זה, העבר של אי גבורתי. העבר של הגיבורים נכתב בעד העולם ועליו מרעישים את העולם; עברי אני, עבר של אי גיבור, אני כותב בעד עצמי ובחשאי" י.ח.ברנר, "בחורף". צבוע קצת, אולי? בכל אופן,צבוע מצידי לצטט את זה כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
עמיר לב. לוקח ת' כלבים
אביתר, לפני הכיפה.