החיים הם במקום אחר

חלק ראשון

חלק שני (מצונזר)

אני מניח שתרמתי לא מעט קארמה שלילית לעצמי, בהבאת סיפורים אלו כאן. לא רק שמדובר ברכילות, מדובר ברכילות נלוזה, כלומר כזו שמספרת בגנותו של אדם. לא הייתי רוצה למצוא דברים כאלה כתובים עלי. מדובר ברכילות גם מבחינה זו, שההלעזה היותר קשה מקורה בסיפורים על ארועים שלא הייתי נוכח ישירות בהם. בדרך כלל, כשאתה נוכח בארוע, אפשר להרגיש גם את האמת של הצד "הרע", להבין אותו.

על עונשי באתי בריטריט אליו יצאתי, מייד אחרי שפירסמתי את חלק ב' הרכלני. כשפתחתי את דלת החדר בריטריט, ראיתי בחורה, ומייד הנחתי שטעיתי ורציתי לסגור, אבל אמרו לי שזה לא טעות. זאת היתה האקסית החמודה של אילן הייטנר, מחבר ובמאי "חכמת הבייגלה", שהצליח לשכנע את מארגני הריטריט שזה בסדר שהיא תלון איתו באותו חדר. הריטריט היה מלא בדיבורים, ואני, שרגיל לחומת ההגנה של השתיקה (בשביל זה אני בא לריטריטים), הייתי מלא באי שקט ובבדיחות של "חכמת הבייגלה" (איש חביב ביותר), שאמר בין השאר: "איתי מקבל כאן שיעור שהוא לא ישכח!". נקמה פואטית?

ובנוסף, בעניין עונשים ונקמות, הג'יהד האיסלאמי שוב ניסו לחסל אותי בתחנה המרכזית הישנה. כל פעם הם מתקרבים.

בכל מקרה, אני מביא את הסיפורים האלה, לא רק בגלל שכיף להשמיץ את מושאי קינאתנו מאחורי גבם;  י~לָאור מענין אותי כמין סמל בסיפור שאולי עברתי.  

פרק ראשון: כמו רבים אחרים, גם אני התחלתי לחיות אי שם בתחילת שנות העשרים שלי. פרק זה בחיי התאפיין באמונה הולכת וגוברת באלהי האמנות. בממלכה זו האמנים היו הבודהות. יחד עם חברי, אמנים כולם, התפללתי יום ולילה, להעשות יום אחד אמן מפורסם. 

פרק שני (פרק נוכחי):  לפני כארבע וחצי שנים גיליתי את דרך האמצע. המדיטציה גילתה לי שאפשר להיות מאושר, ושזה חשוב יותר מלהיות מפורסם/ אמן גדול.  כחלק מהגילוי התבוננתי לאחור, וראיתי לפתע, באור זוהר של שמש אדומה, את הקשר הבלתי נפרד שבין "אמן" ל"מיוסר". כלומר, תמיד הנחתי שכדי להיות אמן טוב צריך להיות מיוסר. אבל לא הייתי כל כך מודע לעוצמה שבה דימוי ואן-גוך לחש לי באוזן יום יום: "זה טוב שכואב לך, ואם תעמיק את החתך זה רק יקדם אותך אל האמת והתהילה".  המשוואה הקושרת בין אמנות לסבל מתבנתת אותנו, בני הזמן הזה, מיום שעמדנו על דעתנו, ונותנת לנו אינספור דוגמאות לאמנים נערצים שהרסו את עצמם איכשהו. (אם נגביל עצמנו לכוכבי רוקנרול & אמריקאים & שמם הפרטי מתחיל ב-j  & שמתו בין ספטמבר 1970 ליולי 1971 & ממנת יתר ~~~>  נקבל את ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, וג'ים מוריסון). 

כשהגעתי לריטריט הראשון שלי הייתי בטוח שמסביבי חבורה של מטומטמים (אופטימי ומטומטם היו מילים נרדפות עבורי) שאינם מבינים שהאמת היא תמיד עצובה, שעצב אין לו סוף, ולאושר יש ויש, וכל מי שחושב אחרת הוא טמבל חסר מודעות עצמית וסביבתית.  ביום השלישי הרגשתי שאותם מטומטמים חשפו בפני מעיין סודי של כדורי אקסטה מן הטבע. וכעבור כמה שנים וריטריטים, יכולתי לראות עד כמה סגידתי לאמנות ולדיכאון  הרסה אותי והובילה אותי לדרך חסרת מוצא (זה ניסוח בוטה, כמובן, תומס ברנהרדי במכוון). היום אני חושב שיש לחפש טוב, ויש לנסות להמנע מרע. ולמרות שאמירות כאלו יכולות להשמע בנאליות, החיפוש שמאחוריהן עשוי לעזור לנו לא להיות חארות של אנשים.  והדוגמא הזאת של י~לאור מהדהדת לי בראש ומעלה את השאלות: איזו מין תרבות זו שאנשים שמתנהגים באופן מגעיל שכזה, זוכים בה להערצה? איזה הווה ואיזה עתיד יש לאושר בחברה כזאת?  ולא משנה אם י~לָאור הוא בעצם אדם נפלא ותדמיתו  מקורה בשמועות זדוניות. אם לא י~לָאור, יש אחרים.

[אינני עוסק בעקרונות או בתאוריה כמו שאחדים מהקוראים חשבו בטעות. מי שמעונין בכל זאת בהסבר תאורטי יותר על הקשר בין יצירה אמנותית לרגשות שליליים, להלן ציטוט מדניאל זק שמצטט את הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט: "..בתקופות של יצירה, האדם היוצר מופעל על ידי מערך נפשי קדום וסוחף, המאופיין ראשית כל ברגשות עזים. תחושות של עוצמה ללא גבול, של יופי חסר הגדרה או שם ברור, מפעפעות בדרכן החוצה אל האנשים המחכים בנמיכות קומה ובהשתאות - הקהל העתידי שבדמיון. [..]  היחסים בין היוצר לבין הסביבה המקצועית והחברתית שבה הוא פועל... קרוב לוודאי יהיו מאופיינים בתובענות גדולה, בתלות גדולה, או בשתיהן גם יחד. בכל מקרה, ברור שהוויה כזו מותירה אצל היוצר תחושות של בדידות. כי הדחף לפרסם הוא מנגנון עיוור שאינו מכיר בקיומם של אנשים, אלא רק בשרתים שישמשו כספקי הערצה או כמוקדים של כח וגדלות..". מעניין שלדניאל זק הגעתי במקרה, דרך ביקורת שלו על הסרט הדוקומנטרי שיאיר לב עשה על חזי לסקלי, ביקורת שמעלה טיעונים דומים לאלו ששלכת כתבה כנגד מה שכתבתי על לאור.]

ואולי נכון יותר לאמר שלי אישית היתה בעיה עם הדרך הזאת, שאותי היא לא הובילה לשום מקום טוב. היום אני מחפש איך לכתוב בלי כל הג'אז הזה (מי שלא ראה את הסרט – זה הזמן): הרס עצמי, קידוש הדכאון, הפיכה של חולשותי  וחולשות האחרים לחגיגה. למצוא גשר בין ההערצה נוסח חלקו הראשון של הפוסט, לביזוי נוסח חלקו השני.

אחת הסיבות שלקח לי זמן לפרסם את החלק השלישי, היא שהרגשתי שהוא חלקי ביותר, וכללי מדי. מוטב היה להביא סיפור אישי. אבל זה היה יוצא ארוך כל כך, ובעצם אומר שוב את אותו דבר. וכרגיל, אחרים כבר כתבו את זה טוב ממני:

"התעוררתי יום אחד באפריל, כבר אינני זוכר באיזה יום בדיוק, ואמרתי לעצמי, די עם הנגינה בפסנתר. ואמנם לא נגעתי יותר בכלי. [..] ברור לחלוטין שאינני פסנתרן וירטואוז, אמרתי לעצמי, אינני פרשן, אינני אמן מבצע. בכלל לא אמן. ההידרדרות של מחשבותי קסמה לי מיד. כל הדרך אל המורה חזרתי ואמרתי לעצמי את שלוש המילים האלה: בכלל לא אמן! בכלל לא אמן! בכלל לא אמן!

תומס ברנהרד, הטובע, תרגמה רחל בר חיים.

מיתר

עָמֹק בנשמה, לבד, מֻכָּר רק לעצמו, שקוף

זֻקַק  מן המתכת, בלי מילים, מבקש

המיתר מן הקרוב אליו למסור לעולם

בדייקנות של מתרגם (לפרוט בעצמו

אין הוא יכול)

למה דייקנות?

מה יכול האילם לבקש משכנו

במעמקי המפולת? מסור

בדייקנות רבה, ככל האפשר, על

הייסורים.

(יצחק לאור, 1986, מתוך "אוהב ימים").

~^~ חלק ראשון ~^~

ובכן, אני יודע שאני שאשמע רכלן, ואין ספק שבמובן מסוים אני רכלן.  אבל מה שמציק לי נוגע לאישיות של לָאור, ואני רוצה לנצל את החופש היחסי של הבלוג ולכתוב פה דברים שלא יכולתי לכתוב בשום מקום אחר, פרט ליומן שלי.

[וזה המקום לבקש שלא להעביר את המסופר הלאה, במיוחד לא למכרי מן העולם האמיתי (אם קיים עולם שכזה ואם נותרו לי בו מכרים כלשהם).  מדובר ברגישויות וסיבוכים מכאן ועד הודעה חדשה, ולא כל כך נעים לראות בלוג סגור, ופוסטים מצונזרים כשאריות הפליטה, וכבר ניכווינו בעבר, ומי שנכוונה ברותחין אמור להזהר בפושרין ויפה שעה אחת קודם משתיים על העץ וכו' וגו'....]

יש לי בעיה עם י~לָאור האדם. אני עצמי ראיתי אותו רק פעם אחת, לפני כארבעה חודשים – דבר מתמיה, בהתחשב בזמן שביליתי (?) בערבים ספרותיים ובמוסדות לימוד בהם לימד  י~לָאור.  הפעם הראשונה שלי והיחידה שלי עם י~לָאור היתה במועדון "האומן 17", בערב שנערך לסופר המנוח, חתן פרס נובל, ש"י עגנון. (ערב שראוי לפוסט נפרד, ואולי סדרת פוסטים). מתוך היומן שלי, 18/9/05:

...אחר כך בא יצחק לָאור, וזאת היתה ההזדמנות הראשונה שלי, בעצם, לראות אותו. כמו עם ניר ברעם, זה היה מוזר, אחרי ששמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים, ובעצם אני חושב עליו הרבה, בגלל הפוסט שאני מתכנן לכתוב עליו, בגלל שהוא מטריד אותי, השילוב הזה שלכאורה קיים בו, בין איש נורא לאמן מצויין. 

הוא נראה מצויין, בחולצת טריקו הדוקה על גוף חסון, עם כתפיים רחבות במיוחד וללא שום כרס. הוא עמד עמידה רזה, זקופה מאד,  קצת מוזרה (כתפיו משוחות אולי יותר מדי לאחור), ובעיקר מתריסה.  הוא התחיל את דבריו בענן עצבני של נאורוטיות, נרגש מאד, מחפש ריב כמעט, ואמר "אם הייתי יודע איך זה נראה פה, לא הייתי מגיע". אבל אחרי כמה רגעים הוא ירה סדרת ניצוצות של אינטלקט כריזמטי, שהיה – בניגוד לאינטלקט החד של רם לוי שדיבר בהמשך – חם מאד, וסוחף, ולא נתן לי רגע של מנוחה.  הוא דיבר על כך שהתרבות, בעולם שלנו, היא זו שהורגת את האמן. זו שהופכת את החוויה הבלתי אמצעית של עמידה בפירנצה, ליד פסל שיש לבן של גוף ערום עם זין קטן ("אני מתכוון לדויד של מיכאלנג'לו, אם מישהו עוד לא הבין") לחוויה מתווכת, שאומרים לנו בה איך לחשוב.  "רציתי להראות לכם איך זה מתבטא בשפה, אמר, אבל אני חושש שאין לי זמן" – כל הזמן חשש שאין לו זמן, דפדף בחבילת דפיו ואמד את אורכה בחרדה. אבל בקהל אמרו לו שלא יקצר, והוא שאל "מה אתם אומרים?", ואז "יש זמן?", וסיפר לנו איך עגנון התעקש לא לכתוב בשפה של זמנו, בניגוד לבני דורו כמו ברנר וברדיצ'בסקי.

עכשיו (וזה, סוף סוף, החלק הרכלני) אני רוצה לשתף אתכם בחלק מאותם "סיפורים" שאני מזכיר ביומן.

~~~ צונזר, בסופו של דבר ~~~

י~לאור עם צ'ה גווארה, אנדרטה לערבים, ובן

~~~ הנשך ידוא ~~~

גולד שמח על המבט הטוב, ומיהר לשאול את האלוף: "אבל אתה זוכר אותי? תגיד אם אתה זוכר אותי?"

- מה זה חשוב לך אם הוא זוכר אותך? הזיכרון הרי הוא כמו קליעי זרחן מבליחים מתוך תוהו ובוהו שאיננו מכירים, ומה יתרון יש לו לדבר מבזיק מתוך החושך על פני דבר רובץ בחשיכה שבה רובצים הזכרונות האחרים. וכל זיכרון מאיר מזכיר לנו כמה  מעט אנחנו זוכרים באמת, כמה הרבה אנחנו לא יודעים ששכחנו, לא נדע שהיו, לא ניזכר בהם, ירדו איתנו לבור. אותם התולעים לא יזללו, הרי הזיכרון איננו חומר.

את הפסקה הנהדרת הזאת כתב יצחק לָאור, בספר הפרוזה האחרון שלו, "הנה אדם".  את הספר קראתי לפני יותר משנתיים. "הנה אדם" הוא אולי  הספר הכי מרגש שקראתי בשנים האחרונות בעברית. תכננתי לכתוב עליו כל מיני דברים יעני-חכמים בבלוג, ואפילו התחלתי, לפני חודשים רבים, אבל משהו השתבש.

אני רוצה להגיד על לָאור משהו אישי, זה יושב לי על הבטן ומציק, ואני אשחרר את זה.

חלק א – ניתוח פלצני במקצת (אפשר לקרוא מהר ו/או לדלג לחלק ב' הרכילותי)

באופן מאד לא מפתיע, אני לא אוהב בכלל את כתיבתו של לָאור במוסף התרבות של "הארץ", מוסף שהפך עם השנים יותר ויותר ביזארי, מעין מכלאה לשוליים הטרחניים של השמאל, יחד עם תלמידי האקדמיה היוונית, שבני ציפר מנסה בשחצנותו להקים, בעיקר כדי לעגוב על בחורים צעירים.     אבל איזה הבדל מופלא בין הספר הזה, וספריו האחרים של לָאור, לכתיבתו העיתונאית הכעוסה, המבקשת להתקוטט ורואה אויבים מכל עבר (ולעיתים כתיבתו מהללת ומלאה אהבה, כפי שהוא עצמו אומר: " מאמר מרושע פעם בחמישה חודשים, או מאמרי האהבה הגדולים". ולפעמים בתוך מאמרי האהבה משתרבבת השנאה). . "הנה אדם" מכיל את אותה אידאולוגיה שמאלנית, שכל כולה נסובה על שלילת הציונות, ואין לה חיים בלי אנשי צבא ומנהיגים ימנים, ובעצם אין לה חיים בלי כעס, שנאה ושאר רגשות שליליים.    אבל ב"הנה אדם" עושה לָאור מהלך שמביא אותו לכתוב לעומק,  מעבר לפלקטים פוליטיים שטחיים: הוא הופך את אויבו לגיבורו. אלוף אדם לוטם הוא מקים יחידת המסתערבים,  והוא גיבור הספר.  קראתי שני ספרי פרוזה אחרים שלו:  ספרו הראשון, "מחוץ לגדר" (קובץ סיפורים קצרים), ו"עם, מאכל מלכים". שני הספרים הם בעיני הישג מעורר התפעלות, דוגמא ייחודית לכתיבה פוסטמודרנית (כלומר, מאחורי המילה הגדולה והנפוחה הזאת, רצוני להגיד, במקרה זה, שהספר מאד מודע לחוקי המשחק הספרותיים, ועמדתו מרוחקת ומתחכמת).  אבל בסופו של דבר נשארתי עם הרגשה לא נוחה, שהמחבר (י~לָאור) מאד לא מחבב את הדמויות שלו, והוא מעדיף לצחוק עליהן צחוק מתנשא, מאשר להזדהות עם כאבן. אבל בספר הזה צועד י~לָאור צעד מכריע לתוך ליבן של הדמויות, צעד שמביא אותו להישג ספרותי גדול בהרבה. (קצת בדומה לאלמודובר שעבר בסרטיו האחרונים מעמדה פוסטמודרנית של "הכל הולך ולא אכפת לי מהדמויות שלי בכלל",  לעמדה מחויבת רגשית, ויצר שני סרטים נפלאים).   ההשואה בסוגריים לאלמודובר אולי אינה מקרית, ואינה מצביעה רק על האנלוגיה ה"פוסטמודרנית " (את עמדתי ניתן לתמצת ל"פוסטמודרנית  זה נחמד אבל בעצם מודרני זה הדבר האמיתי"), אלא גם על הקשר של י~לָאור לקולנוע. יש תחושה קולנועית מאד בקריאה של י~לָאור, שהוא מאוהביה הגדולים של האמנות השביעית. תחושה מענגת זו, קל לשים עליה את האצבע במקרה של הפתיחה המרהיבה של "עם, מאכל מלכים", שכולה שוט ארוך מאד (דרך שבה נפתחים כמה מהסצינות הוירטואוזיות בקולנוע, למשל "השחקן" של אלטמן) המשוטט בבסיס הצבאי המגעיל בו מתרחש הסיפור. אבל במקרים אחרים אתה תוהה למה בדיוק זה מרגיש לך כל כך קולנוע, איפה זה יושב?        

מעבר לכל בירבורי החולפים כחציר, "הנה אדם" הוא מהספרים העבריים הגדולים שקראתי, ודאי כשמדובר על עשר השנים האחרונות.

*** המשך יבוא ***