החיים הם במקום אחר

כל הדרך הארוכה בפארק הירקון, חזרה מהדר יוסף לתל אביב, אני עוצר את האופניים שוב ושוב, שולף את המצלמה מהסל הקדמי כדי לצלם את הערפל והאורות המבהיקים בינו בחושך.

רק כמה תמונות יצאו בסדר, אני חושב. 

למשל, איש על אופניים וכלבו בשביל מואר בין הדשאים, נראים במרחק כיצורים ערטילאים , קיימים רק למחצה.

כל התמונות שיקרו. כדרכן.

לא היה בינהן ובין החוויה שלי דבר, זולת תהום וערפל.

כשצילמתי את פארק מכשירי הכושר המשונים, נוצצים בינות הערפל,  התקרב אלי איש חרדי.

"מה אתה מצלם?" שאל בנימה תוקפנית. ממושקף, מקריח, מעט מוזנח למראה.  קודם לכן הסתודד בין המכשירים עם בחור חרדי צעיר יותר, עד כמה שראיתי מתוך המרחק והערפל.

 "לא אותכם"  התגוננתי מייד.

"אתה כן צילמת אותנו, גם קודם בַשביל. שמתי לב".

"בַּשביל?"  תמהתי. הראיתי לו את התמונות להוכיח שלא צילמתי אותם.  הלכתי גם אחורה, הראיתי לו את הקודמות.

 "אתה צלם?"

"לא, אני חובב"

"חובב? מתאמן בצילום? אתה מצלם ואז מתקן בבית?"

 "לא, אני אפילו לא זה.  אני מצלם במצב אוטומטי.  צלם מקצועי שיראה את התמונות שלי ישר יסביר לך כמה שהן גרועות" וכיוון שמבטו נותר תמה הוספתי:   "לפעמים אני מתלהב מהעולם ואז אני מצלם המון תמונות. זה מה שקרה גם הלילה".

הוא הנהן ואמר  "יפה.  אז שיהיה לך בהצלחה"

"תודה"

תהיתי האם הבין את הרמז שלי. בעצם, הצהרתי שאני מתלהב מהעולם כי רציתי להגיד שגם אני מתלהב מאלהים, או לפחות מהעולם שברא. בהנחה – שאינני מניח אמנם, אבל הוא אינו יודע זאת - שאלהים הוא זה שברא את אותו עולם.

אבל בעצם, חשבתי, הוא והבחור השני בטח עשו דבר מה אסור, בעיני האל, ולכן לא רצה שאצלם אותם.  על כן סביר להניח שאין הוא מחפש מתחזקים, אלא חוטאים.  

חלק ג' - מתנת אירוסין

[חלק ב']

אז היה צור עשוי  להוביל אותי למטה, למרתף, שהיה מקום ראוי יותר בעיני אביו.    בניגוד למרתף בית אבי, היה המרתף של משפחת רונן מסודר למשעי, מרוצף וצבוע ונקי. לא היתה בו אותה אפילת מכשפות שהיתה רובצת בפינות החשוכות של המרתף של אבא שלי, מאיימת לעשות שמות בחפצים - כאוס שגילומו הפיזי בעכברים וחולדות, שאבי היה מזהיר שהם אוכלים כל מה שיושב במרתף. ועודו מזהיר, עד עצם היום הזה.

כאן, בבית משפחת רונן, היה המרתף כבית מלאכה של גילדה סודית וגאה.  סימלה של הגילדה נתלה על אחד הקירות: ציור של אֶשֶר, ובו מעגל של לטאות, או זוחלים אחרים (תנינים למעשה, אני מבחין היום), קמים ויוצאים בזחילה מתוך דף בו הם מצויירים, ארוגים זה בזה, יוצאים מהדף ומטפסים על סדרה של חפצים שכל אחד מהם גבוה מן הקודם, ואז יורדים חזרה אל הדף ממנו צוירו.   אֶשֶר היה בעיני סמלם של בעלי הידיים הטובות – גילדה שלעולם לא אתקבל אליה. והפראדוכס שהציור מעמיד, עורר בי איזו חרדה סתומה שלא ידעתי להסביר,כאילו קקישתא עצמו סונט בי דרכו, או משהו שמעבר לקקישתא, אפילו.   כאן במרתף היה צור בונה ומתכנן, מהנדס ורושם, משרטט ומודד במטר צהוב-שחור, כשעיפרון מאחורי אוזנו. וכל זאת היה עושה בהבעה רצינית, שהיתה בו מגיל ארבע או חמש. ריכוז ורוגע היו עולים  על פניו נעימות התוים והיפות (עיניים חומות בהירות היו לו, בצבע דבש, ושיער חום תואם, מסורק וצפוף, ותוי פניו מפוסלים בעדינות, בייחוד שפתיו ואפו, שתמיד העמדתי כניגוד לאפי הגדול והמכוער). אותה רצינות היתה מתלבשת גם על גופו הגמיש והחזק, שהיה הופך באחת מגוף ילד לגוף  מבוגר.   היה לו, כמו לאביו, כשרון מדהים ליצור דברים במו ידיו. ברוח הקבוץ, היו אלו חפצים שימושיים, ולא דברי אמנות.

מה בנה אז, אינני מצליח בעצם להזכר.   אני זוכר רק דברים מאוחרים יותר.    אי אפשר לשכוח את פרוייקט המכונית, למשל.  הלא היו אלו שנות מחלת ההגה חשוכת המרפא: הזיות ליליות על משהו שנוסע, ואתה רוכב עליו.  דברים שהייתי חולק דווקא עם דותן, יריבו של צור, שבמידה מסוימת – לולא אהבתי אותו כל כך – היה אמור להיות גם יריבי שלי.  עם צור לא יכולת לדבר על תשוקות בלתי ממומשות, מה עוד תשוקות עבריניות שכאלה. לא הפשיעה היא שמנעה שיחה כזאת איתו, שכן היתה זו עבריינות נורמטיבית  ל"ילדים" בגילנו, פשעים קטנים (כמו הפריצות למקרר חדר האוכל ושאר "הסחיבות") שהתנהלו לפי מערכת הערכים הקיבוצית.  מה שהפריע לצור היה הילדותיות שבמחלת ההגה.  הרצון לנהוג משהו – טרקטור או אפילו מיכלזון, אותו מנוף מגוחך בן שלוש רגליים – הרצון הזה בא מתוך המצב הילדי בו אוסרים עליך דברים של מבוגרים. דברים המקבלים בשל האיסור קסם לא יתואר, קסם שלמרבה הצער אינו נשאר בהם כשהם נעשים מותרים.  וצור, במובן מסוים, לא היה ילד.  

וכשרצינו מכונית – הוא בנה מכונית.

היתה תקופה, בכיתה ט' אולי, שמחלת ההגה לבשה צורת חלום גרנדיוזי: שתהיה לנו מכונית קטנה משלנו. לחבורה היריבה, של דותן ואלון, היתה מכונית כזו, השד יודע איך. אולי ירשו אותה מאחד מאחיהם הגדולים. מכונית נעורים כזאת, ששילדתה והמנוע שלה גלויים לעיני כל, כמו מכונית לגו, רק בצבעי חלודה. קראו לה "בילבי", והם לא הרבו לנסוע עליה, אם מפחד שתילקח מהם (בייחוד לאחר שאחד מילדי השכבה עשה תאונה עם הג'יפ של הפלחה, כשנתנו לו שם לנהוג בו), ואם בשל בעיות טכניות.  

כשצור הכריז על רצונו לבנות מכונית כזו, לא הייתי בטוח אם זו אחת מהלצותיו. מה עוד שמייד החל לחשוב בקול רם על השמות שייתן לה, בובינלה או ג'ון-גלן או – הרים מבט לועג אלי – גראפסיאלה. מה אתה אומר, נקרא לה גראפסיאלה, אה?

אבל אותה בדיחה קמה ולבשה ברזל ושלדה, לנגד עיני המופתעות. לא יכולתי לסייע הרבה בפרוייקט הנדסי מורכב שכזה, אבל צור מצא לו עוזר נאמן בדמותו של דני, שגם לו היו ידיים טובות וראייה הנדסית.  כמו כן הצליח צור איכשהו להשיג רתכת מאליוּם,  המסגר שהתפרסם בקבוץ בעיקר בזכות אוזנו נטולת התנוך, שסופר לנו מינקות שעכבר בא אליו בלילה וכירסם לו אותה.  כן הצליח למצוא מנוע ישן אצל פופאי במוסך.  מדבר היה עם המבוגרים כאחד משלהם, והם ידעו לכבד את כובד הראש שלו, ואת היוזמה.  המכונית, כמדומני, קמה והיתה לבסוף, גם אם לא הרחיקה במסעות. היא נקראה על פי רוב "בובינוע" ולעתים "פזית", והעמיקה את התהום בין צור ודני  לבין דותן ואלון ושאר חבורתם, תהום שנותרה בעינה הרבה אחרי שהמכוניות גוועו וסיימו את חייהן הקצרים אך עטורי התהילה.  אבל כמו כל דבר, גם תהום זו לא נותרה לנצח. הזמן שחק אותה.  בכל מקרה, היה ברור שגם עם "בובינוע", הערצת ההמונים נתונה לדותן ואלון, ואילו צור ודני יראו תמיד קצת אאוטסיידרים.

השבי והלוי {ראו בהמשך}

פרוייקט נוסף של צור, בערך מאותה תקופה, אולי כיתה י',  היה בניית מיטת-אפיריון. הוא בנה אותה כמין מתנת אירוסין לחברתו דאז, נטע.  

במוסד בו למדנו, הכריזו הרשויות הפדגוגיות מלחמת חורמה ב"חדרי המשפחה", כפי שכונו החדרים שקימבנו לעצמם איכשהו הזוגות הצעירים, שגילם נע בין ארבע עשרה (הבחורות בעיקר) לשמונה עשרה (גילאים מבוגרים יותר כבר לא היו בהשגחת המטפלת והצוות הפדגוגי).  המחנכים הבינו היטב את מה שהנערים והנערות הבינו פחות (באופן אירוני, "הילדים" הבינו זאת פחות, כיוון שלא זכו לחינוך הנכון... כך לפחות חשו חלק מאותם מחנכים בתחושת אשם וכשלון). אותם מחנכים סברו שהמרד נגד מוסד המשפחה היה קריאת התיגר הנועזת ביותר במהפכה הקיבוצית – גם אם האנטי-משפחתיות היתה פחות "חשובה" ומעוגנת תאורטית מעקרון הניתוק בין תרומה לתמורה כלכלית.  אם כך, "חדרי משפחה" אלו חותרים תחת גלגלי מהפכה זו ומסמנים את קיצה, לא פחות משכר דיפרנציאלי. "חדרי המשפחה" – כינוי שהמציאו להם המחנכים עצמם - נאסרו והוקעו בפומבי שוב ושוב.    אבל הילדים והילדות, כפי שכונו הנערים והנערות, מצאו דרכים לחתור תחת האיסורים. בשעת בוקר מוקדמת, לפני בוא המטפלת לדפוק בדלת, היו חומקים  מחלון חדרו של בן הזוג (בדרך כלל הבת היא שבאה אל הבן, שיכל לארגן עצימת עיניים ואוזניים - אמיתית או מדומה – מחבריו לחדר. ובמקרים מסוימים יכל לבקש מהם גם לפנות לו ולזוגתו את החדר ללילה).

צור הצליח לבנות מיטה זוגית מפוארת מעץ, פרוייקט מורכב למדי בתנאי העבודה הבסיסיים במרתף הבית. הוא שם את את המיטה בחדרו בקיבוץ, ולא במוסד, וכך מנע התערבות פדגוגית. אני, שנותרתי מאחור, ללא בת זוג, עקבתי אחרי פרוייקט הבניה מרחוק, בהערצה. אבל באותה תקופה צור גילה כלפי רתיעה מסוימת, וכבר לא היינו חברים, למעשה.

נטע היתה כבר חברתו השניה של צור.  הראשונה, רקפת, חברתו בכיתה ח' וט', אף היא היתה רצינית ומעט חמורת סבר. כמו נטע, היתה רקפת לבנת עור, מופנמת ושקטה. יפה היתה בעיני יותר מנטע, אבל אופיה היה בעייתי, כך אמרו,  וכך חשתי גם אני בתקופה שבה ניסיתי להדריך איתה בתנועה. רקפת כל כך סלדה ממני, ששכנעה אותי למעשה לנטוש את ההדרכה אחרי "פעולה" או שתיים. צור נפרד ממנה אחרי שנה וחצי, ונעשה כמעט מייד חברה של נטע. רקפת נעשתה חברתו של דני.   

תמה הייתי האם נטע, ורקפת שקדמה לה, חשות בריח הרע שיצא מפיו של צור. ואולי אפילו לא יצא הריח מפיו, אלא מנקבוביות עורו ממש. ועם זאת, ייתכן שאני היחיד שחש בכך – מעולם לא יצא לי לדבר על כך עם איש.   זכרון ריחו הרע מתערבב לי דווקא בריח הניחוח של תה המרווה שהכין בטיול אליו יצאנו, ל"גבעת העץ".  הוא לקח איתו בתרמיל הצבאי פינג'אן,   ואני הבאתי גזיה כתומה מאיטליה, בתרמיל דומה. הפליא אותי איך ידע לבחור את הצמחים הנכונים – לא רק מרווה היתה שם, גם עלים נוספים של צמחים שלא ידעתי את שמם – ולשים אותם במים ששפך מהמימיה, והכל בטבעיות, כאילו התנסה בכך כל חייו. היינו רק שנינו, בני 14 לכל היותר, וצעדנו כמה שעות לכל כיוון, בדרך שצור ידע בעל פה, כך נראה היה, עד שהגענו לגבעה שעץ אלון בודד על פסגתה נתן לה את שמה, עוד מזמן שהשייח עסול, מנהיג הכנופיות הידוע לשמצה, הציב עליה תותח, בזמן מלחמת העצמאות.   

כשאני נזכר בכך היום, ממרחק עצום של זמן, אפוף אותו טיול רוח של סרט נעורים אמריקאי. רק אני והוא, שני ילדים חברים, יוצאים אל מול השממה ההררית, ויכולים לה.  לכאורה, מה לה לאמריקה כאן? בקבוץ סוציאליסטי, בעל שורשים מזרח אירופיים מארכסיסטיים, שאיש ממייסדיו ואיש מאנשיו – פרט לאחד, מוישלה האמריקאי, או אמריקן-מוזס, שנודע באוסף תקליטיו העצום – לא בא מאמריקה.    על אמריקה למדנו בסמינרים של השמו"ץ – "חמישים מיליון עניים באמריקה", אני זוכר כותרת של מאמר שניתן לנו בסמינר י' מעונינים. ובזמן שענייה של אמריקה נמקים ברעב, נכתב באותו מאמר או בעיתון, או נאמר לי על ידי אבי, פידל קסטרו צמצם את מספר האנלפבתים בארצו לאפס.  רייגן היה שם נרדף לטיפשות וחוסר חמלה, ו"אימפריית הרשע" שלו חזרה כבומרנג אליו, ככינוי לאימפריה שלו עצמו. רק תאצ'ר היתה גרועה ממנו.

ועם זאת, אמריקה היתה בכל.    ב"דאלאס" הבלתי נגמרת, שבשעות הערב היינו צופים בה יחד, כל ילדי הקבוצה, בטלויזיה שחור לבן שעמדה בכיתה. אחד היה צריך מדי פעם לכוון את האנטנה, והאחרים הדריכו אותו  לא! עכשיו לא רואים כלום! הו, הו, מתחמם - ככה! אל תזוז!  הצפיה לוותה בקריאות גנאי ושבח לג'יי אר ולסו אלן, והערות שנונות, יותר או פחות. ובשעות היום היה דותן, במסדרון בית הילדים, מזמר בקול גדול את מנגינת הפתיחה שלה ומכניס לה מילים אקראיות מאוצר המלים האנגלי המאד מוגבל שלנו:

טָה- טָה, טה- טה, אוׁף מֶייבִּי טוּמוֹרוֹ

בָּאט יו אר אַנְדֶרְסטֶנד אַנְדֶרְסטֶנד!

{J.R. וסו אלן + 2}

או שהיה נעמד מולך ואומר:  סו אלן!  ולעיתים תכופות יותר: פמלה! ומוסיף לדבריו תנועה באזור חזהו, כמי שמסמן את גודל השדיים המפורסמות ההן. בשנים הבאות כשהיה מדבר על מישהי, נהג לעתים לאמר "הפמלה שלה" כדי לציין את האבר הכפול ההוא, בייחוד כשזה היה מפותח. {בובי ופמלה + 2}  

אמריקה היתה בתקליטים שבבתים – היא הזדקרה שם כפראדוכס פאלי, מגולם בבוהן ידו של דון מקלין, בעטיפת "אמריקן פאי", בוהן זקורה מעלה בג'סטת ניצחון, עטופה בדגל האמריקאי. מאחוריה, בעמימות,  מחייכת דמותו המייקל ג'י פוקסית, הכל אמריקאית, של דון מקלין עצמו, שבעצם – וזה הפראדוכס – היה חלק מ"תרבות הנגד".    

 
והרי אותי הורי חינכו ש"אמריקה" איננה בשום אופן הדוד המיטיב, ארץ אוטופית כפי שהיא מצטיירת בדמיונם של שאר הישראלים הברברים, אלא בבל הסוגדת לעגל הזהב, וההומלסים נמקים ברחובותיה. היא תמנון רב זרועות השולח ידיים רעות לכל מקום, לדרום אמריקה למשל. אל תשכח את פינושה היה אבא מתרה בי, וגם אילו רציתי לשכוח, באו סרטיו של קוסטה גבארס והזכירו לי, במקהלה אחת עם המאמרים ב"על המשמר" ו"חותם".     ועם כל זאת, אף אחד בבית לא הפריע לדון קורליאונה מקלין לתקוע את אותה אצבע משולשת שלו מול פני ומול פני הורי, שאהבו לא פחות ממני לשמוע אותו שר  [לקוראי אלפי הפרשנויות – זכרו שמקלין עצמו, כשנשאל מה פירושו,אמר: פירושו שאני לא אצטרך לעבוד יותר אף פעם.  ומאוחר יותר הרחיב: תמצאו הרבה "פרשנויות" לשיר, אבל אף אחת מהן אינה שלי... מצטער שאני משאיר אותכם לבד. אבל לפני זמן רב הבנתי שכותבי שירים צריכים לתת את דברם ולהמשיך הלאה, בשומרם על שתיקה נאצלת  - מה שמעיד שמקלין עשה כנראה ויפסנה!]:

So בָּי בָּי, מיס אמריקן פָּיי,

וכאן על כורחי היה עולה בי חיזיון של עוגת קצפת ענקית מקושטת, ולידה עומדת נערה אמריקאית עטופה בתלבושת צמודה העשויה פסים וכוכבים נוסח הדגל.

Go my שֶבִי to the  לֶוי

But the לוי was   דְרָיי.

{מכאן – drove, יא אהבל, לא go!}

כאן היתה עולה המחשבה על המכבסה בקיבוץ. ללכת למכבסה. למיין את הבגדים ולזרקם באחד מעשרים התאים השונים בהם היו סיווגים שונים ומשונים של בגדים, לפי סוג הבד והצבע ושאר קריטריונים הקובעים את אופי הכביסה להם נזקקו.  בכיתה ו' ניתן לכל אחד מילדי הקבוצה מספר, שמוטבע עד היום בשחור על גבי מדבקה ירוקה לחלק מבגדי, אלו ששרדו מן הזמנים ההם. לרגל המעמד קיבלנו הדרכה מהכובסת, שושי היפה, שעליזות וחושניות באו עימה לקיבוץ כל הדרך הארוכה מברזיל, מעוטרות במבטאה הפורטוגזי המשגע ביופיו, בו ניסתה להסביר לנו איך נדע לאיזה מעשרים ומשהו הסיווגים שייך הבגד שלנו.   ומאחורי התאים, מכונות הכביסה עגולות התוף, גדולות ומרובות ומבהיקות. ועוד מאחוריהן, מתחת למכבסה בעצם, ליד משאבת האויר של האופניים - חדר הקיטור על מכונותיו הענקיות ואפופות האדים, שהעניקו בעיני כח  לא רק למכבסה, אלא לקיבוץ כולו.

ולוי? מי זה הסוחר הזה? איזו קונספירציה יהודית גלותית קושרת אותו לג'ינס ולתעשיית המכוניות? איכשהו הבנתי ששבי היא שברולט, ודבר זה נראה לי מסואב עוד יותר מהאצבע המשולשת האמריקאית. אבי ואני בילינו שיחות ארוכות בגינוי תעשיית המכוניות האמריקאית, המייצרת אותן מפלצות ענק זוללות דלק, מופת של טעם רע, חוסר תרבות, ראוותנות שלא במקומה, שטחיות וחוסר תחכום.    ואל זה דון מקלין שלנו, המפליא לזמר וסוחף אותנו בקולו ובמנגינתו, מתגעגע?! 

{מכאן -  leevie , דפוק שכמוך, ולא לוי}

אמריקה, שדברי גנאי בפי אנשי הקבוץ אליה, ובלב פנימה היא מעוררת כיסופים אסורים והתפעלות. אמריקה, שהורי הלכו והסכינו עימה, וכעבור עשרים שנה אף למדו לאהוב אותה. זה קרה כשאימי קיבלה מילגת התפנות ליצירה בארמון קסום בלב יער בחוף המזרחי. חצי שנה חיתה שם עם אמנים אחרים מכל העולם, ואבי שבא לבקרה התפלא בשובו:  אנחנו תמיד אמרנו כמה נורא באמריקה, אבל תראה איך דווקא הם תומכים באמנים שלהם, ולא רק בשלהם.

אמריקה שאליה התגלגל בסופו של דבר צור.  

זה היה אחרי שלא נהיה רמטכ"ל. 

כלומר, מה שקרה הוא, שאני תמיד ציפיתי שהוא יהיה רמטכ"ל.  הנחתי שהעולם מונח לרגלינו, ושמי שאני מעריץ ודאי יחרוץ שמו בדפי ההיסטוריה.     צור לעומת זאת רצה להיות טייס (באותה תקופה עדיין נחשב בלתי אפשרי שטייס יהיה רמטכ"ל).  אלא שבכיתה י' או יא', בתהליכי הגיוס הראשונים, גילו איזה ליקוי זעיר בראייתו. על ראיית הטייס בחיל האויר הישראלי להיות מושלמת, ומשקפיים לא יעזרו כאן.   חשתי איזו אשמה נסתרת, כאילו צור נושא עימו עדיין את זרעי הקלקול שלי, שהתבטא בפרופיל 31, הנמוך ביותר לפני פרופיל הפוסל אותך משירות.   במקרה היה גם הסעיף הנמוך אצלי סעיף הראייה – עין עצלה שפיתחתי בלילות נדודי השינה והקריאה בספרים על מיטת בית הילדים, בעיניים עששות , שעות על גבי שעות , עד הבוקר, כנגד סיוטי הלילה והמכשפות.  במיטות הסמוכות נמו צור ויותם, חברָי לחדר, שהיו מורגלים באור מנורת הלילה שלי וברשרוש העברת הדפים בספר.   

צור הלך אם כן ליחידת סילוק הפצצות של צה"ל. כמעט נגד הסטטיסטיקה, הוא הצליח להשאר שלם בכל אבריו עד תום שירותו. אבל לקצונה לא הלך, להפתעתי, ונדמה שמשהו בו כבה אז.  הצבא לא תאם שאיפותיו. או אולי בעצם הקריירה הצבאית שלו לא תאמה את השאיפות שהיו לי  ממנו.

{גם טייס וגם רמטכ"ל}

הוא נשאר חבר של נטע שנים.  בחורה שתקנית היתה, והירבתה לחייך בביישנות אבל כשהיתה מפנה מבטה היה חיוכה אוזל. ולפעמים היה משהו עצוב בא אל פניה, למרות שעיניה נותרו מחייכות.  תמיד תמהתי איך היא מסתדרת עם צור.  לא רק עם ריחו, שאולי הריחה אחרת ממני, אלא עם תדמיתו הקשה, עם התקפי הזעם המפחידים שלו.  אחד מהם היה בולט במיוחד: באחר צהריים מנומנם , על הדשא מול בית הנעורים, אחז לפתע צור בקוקו , והניף אותו באויר כמה פעמים סביבו. כל זה היה מדהים פחות, אלמלא היה קוקו ענק מנופח שרירים, שגובהו מטר תשעים ורוחבו ניכר.  צור הניף אותו כאילו היה עשוי קלקר. אחר כך זרק אותו על הדשא ונתן בו כמה מכות יבשות וכואבות.   אחר כך הלך משם צור, וכשחזר כעבור חצי שעה, היתה בו שוב אותה שלווה ואדישות שלא השכלתי אני מעולם לפתח.  ניתן להגיד שמבחינה זו היה צור האנטיתזה שלי: אני הייתי אולי חזק מעט ממנו, גם אם נמוך יותר, אבל תמיד בשעת "מכות" התרגשתי ולא הצלחתי להביא לידי ביטוי את יתרון הכח שלי על היריב.  

במהלך הצבא פגש צור מתנדבת בלונדינית מאנגליה. נדמה לי שהיה עדיין עם נטע, אלא שנפרד ממנה לטובת המתנדבת. משהו בתוי פניה השלוים הזכיר את נטע, אם כי נטע היתה בהירה וג'ינג'ית יותר, והמתנדבת בהירת שיער, אך מעט כהה, וקשה היה לדעת מה היא מרגישה.   למרות שראיתי אותה פעמים אינספור, אינני יודע עליה כמעט דבר.   ניסינו לדבר אנגלית במחיצתה, אבל מעולם  לא התפתחה שיחה של ממש, ואנחנו היינו חוזרים לעברית.  באותה עת כבר היו יחסי עם צור מעורערים ממש. מוצא היה סיבות להטפל אלי, ולבוא אלי בתביעות שהיו אבסורדיות אפילו בסיטואציה הקיבוצית.  כך למשל, הרתיח אותו שאינני פושט את מדי ועולה על אזרחי, מייד כשאני מגיע לקיבוץ ביום שישי. לכאורה, היה עלי להתבייש שאני ג'ובניק, בעוד רוב בני הקבוצה, וצור בתוכם, קרביים. אלא שהמדים התאימו לי , כך אמרו לי. והתפקיד שלי לא נתפש בקיבוץ כחסר חשיבות – העידה על כך כומתת המודיעין הירוקה, ושובל שנות הקבע שציפה לי בתום השרות הסדיר.  יתרה מזאת, כיוון ששרתתי בבסיס פתוח, ובהמשך אף בהרצליה פיתוח, וחזרתי כל יום לאכסניה בתל אביב, לא חשתי פער בלתי ניתן לגישור בין החיים בצבא לחיי האזרחות, כמו זה שחש ודאי חייל קרבי.  וזה אולי מה שחרה כל כך לצור, שהחל להציק לי באופן קבוע. כשראה שהשעה , נניח, כבר שתיים, וטרם פשטתי מדי, היה אומר לי עוד פעם אתה מסתובב עם המדים? אמרתי לך להוריד אותם. הייתי עונה לו בעצבים שיניח לי ושאין זה ענינו. פעם אחת התרגז כל כך, שנטל אבן גדולה, וזרק אותה אלי ממרחק גדול. אני זוכר בדיוק. הכל קרה באיטיות של חלום או של משחק סטיב אוסטין.  התרחקתי ממנו לכיוון פתח חדרי, והוא עמד באלכסון ממני, על המדרכה המובילה לחדרו שבהמשך השורה.  האבן הגדולה עפה שאויר והצליחה איכשהו  לפגוע בי, בקרסול, וגרמה לפצע כואב למדי. הפצע הגליד כעבור כמה ימים, אבל הזכרון הזה – האבן העפה האויר, פרצופו של צור שהתעוות מעט במאמץ הזריקה ואולי השנאה אלי - נשאר כאבן גולל החותמת את יחסינו.

לא דיברתי עם צור מאז עזב את הקבוץ.  בעצם, עוד לפני שעזב  לא הייתי מחליף איתו יותר מכמה מלים, כשנפגשנו פעם בכמה חודשים. תחילה למד הנדסת מכונות, ואז הסתכסך עם הקבוץ בקשר לתשלום הלימודים. דומה שעזב בלי להחזיר לקיבוץ את חוב הלימודים. אולי חש שזה המינימום שהקבוץ, שהיה אז בתהליכי גסיסה, חייב לו. כשסיים את לימודיו טס מייד לאנגליה, עם אותה מתנדבת. הוא התחתן איתה שם, בביתה בוולש. כעבור כמה שנים עזבו לאמריקה. ציפיתי שיגיעו שמועות על הצלחתו המטאורית שם, אך כאלה טרם הגיעו.   מדי פעם הוא חוזר אלי בחלומות הזוועה שאני מרבה לחלום ולשכוח בטרם יקיצה. בחלומות הוא רודף אחרי ובידו אבן, או מקל, ואני רץ בכל כוחי, אך איני מצליח להתקדם כמעט.