| 10/2002
אחים, הצילו!
הושיעו נא ואימרו לי:
מה עושים כשמרגישים שמישהו (ואולי יותר ממישהו אחד) בחיים האמיתיים עלה על הבלוג שלך?
ואין לך חשק שהמישהו הזה יפשפש לו בחדרי ליבך?
ואין לך חשק לפתוח בלוג חדש, בכינוי אחר?
האם למישהי משלושת הקוראות שלי יש רעיון בעיניין?
הרעיון הנבחר יזכה במגן הוקרה מיוחד מטעם הסוכנות להגנת בלוגרים במצוקה.
[...] /* צונזר 13/8/08 */
מוזר לראות את כל הגלגולים שיחסי אליה עבר, מאהבה לוהטת רומנטית, לשנאה מהולה בהערצה, לבוז וביקורת קטלנית, ועכשיו השלב החדש. "אין לך שום רכושנות כלפי"? היא שואלת קצת באכזבה. ואני מופתע מזה בעצמי. להפך, נראה שיותר קל לי שאני לא מספר אחד.
[...] /* צונזר 13/8/08 */
| |
תשובות לשאלון השבועי
מיהו הצייר האהוב עלייך?
דה-קיריקו Giorgio De Chirico
אבי הסוריאליזם, אבל טוב ועמוק בהרבה מהסוריאליסטים.
(הסוריאליסטים, לידע כללי, זה דאלי - זאתאומרת הוא הידוע מבינם, וככל הנראה גם הגרוע. הרבה בלוגרים ציינו אותו, אז חבר'ה - כל מי שמתחיל ללמוד אמנות יודע שדאלי גרוע. יש לו רעיונות, אבל אין לו טקסטורה, והוא גם שטחי (ולכן המוני). מצד שני, זה בסדר גמור לאהוב אותו בתור התחלה. עוד סוריאליסט, שהקדים את דאלי - מגריט. מגריט שינה את סגנונו לסוריאליסטי לאחר שנתקל בציורו של דה קיריקו "שיר אהבה":
התמונה האהובה עלי של דה קיריקו:
אני אוהב גם את אנדרו וייט האמריקאי, ששייך לזרם משולי האמנות במאה ה-20 - הנאו ריאליזם האמריקאי.
הנה ציורו המפורסם Christina's World:
כמו כולם אוהב את ואן גוך (הייתי יום וחצי במוזאון שלו באמסטרדם). בנוסף אוהב את פול קלי,ז'אן ארפ ורבים אחרים.
אוהב כמובן את הציורים של חבר שלי, הצייר.
אם היית יכולה להתחלף עם מפורסם אחד, מי זה היה?
טום וייטס.
עדיפות שנייה: וודי אלן.
מהו האלבום ששינה את חייך?
יש אלבומים שגדלתי עליהם. הם היו בבית לפני, לא אני בחרתי בהם - ודווקא בגלל זה הם נחרתו עמוק בתוכי, ואני קשור אליהם חזק עד היום:
** קסטה שהייתי חורש שוב ושוב בזמן שהייתי עם הורי בארץ אחרת, והתגעגעתי בטרוף לארץ:
צד 1: אריק איינשטיין- א"י הישנה והטובה.
ישנה כל כך, וטובה כל כך! התגעגעתי אליה בטרוף, למרות שהייתי עדיין ילד.
צד 2: הגשש החוור - הלו, זה רדיו? וכמה שירים כמו:
"אנחנו באנו לכאן, לאלוני ממרא, במצוות אלהים הבורא. יורדים אל העם, ועושים ילדים, אנחנו מלאכים נחמדים" (שיר המלאכים שבאו לשרה אמנו).
** חווה אלברשטיין - משירי ארץ אהבתי
** נורית גלרון המוקדמת (4 התקליטים הראשונים, הכי דכאוניים שיצאו בעברית)
** New York Rock&Rol Ensamble
** דון מקלין - התקליט "אמריקן פאי"
** כוורת - סיפורי פוגי
התקליט הראשון שקניתי, והיה אחד האהובים עלי כל גיל ההתבגרות (חרשתי אותו אלפי פעמים, אני חושב):
קווין - להיטים גדולים
אחר כך - פינק פלויד (התחלתי מ"להיטים גדולים לריקודים" - יצא להם אוסף כזה). מי מאיתנו לא חלם שהוא עומד על הבמה עם הגיטרה החשמלית ב- shine on you crazy diamond? בעיניים עצומות, עם הידיים כאילו מחזיקות את הגיטרה ופורטות. וואו, ואיך היינו בטוחים שזאת המוזיקה הכי מושלמת שנבראה, ושאנחנו כל כך חכמים בהביננו אותה!
הרבה יותר מאוחר - המוזיקה שיש ברשימה בצד.
והספר?
אני תולעת ספרים מגיל אפס.
בבית ילדים לא הייתי נרדם מפחד. קראתי ספרים עד שהייתי נרדם באור דלוק, הראש על הספר.
ספרי ילדות: "איה פלוטו", "ג'ים ונהג הקטר", "פו הדב".
גיל ההתבגרות: אליסטר מקלין (אוי לאותה בושה), אחר כך רומן גארי (הוא אמיל אז'אר). עשיתי עליו עבודת גמר, ותוך כדי עבודה נגמר לי ממנו.
ספר שמאד השפיע עלי בגיל 17 או 18 היה "מה מעיק על פורטנוי" Portnoy's Complaint של פיליפ רות'. הדיון המאד גלוי בסקס ובעיקר באוננות עזר לי מאד. גם הבנתי שבניגוד למה שרומן גארי חושב, האדם אינו מושלם ואין לשאוף לאיזה אידאל מושלם.
אחר כך הספרים ברשימה בצד, שמהם הכי משפיע הוא "זכרון דברים" לו אני סוגד.
מיהו הסופר האהוב עלייך?
יעקב שבתאי.
הרבה ספרים יפים יש בעולם. אבל במהלך חייו זוכה אדם רק לקומץ ספרים שנכנסים לנשמה, שנגררים איתו ברחובות הרבה שנים אחרי שקרא אותם, שהוא מגדיר את עצמו באמצעותם.
כנראה שעם "זכרון דברים" תהליך ההיבלעות הזה קרה לא רק לי. הבנתי זאת לראשונה לפני כעשר שנים, כשאלמוני אחד בחר להגדיר עצמו במדור "קשר" בעיתון "העיר": 'יותר צזאר מגולדמן'. מאז גיליתי אחרים שנשבו. הנה, דרור ב', בדיוק כמוני (החקיין!), כותב כיצד הוא הוא מחפש ליד מצודת זאב את הרחובות בהם שוטט גולדמן. והמתרגמת לצרפתית של הספר מספרת שהיא מדמה לעיתים לראות את מכוניתו האמריקאית הגדולה של צזאר חולפת ברחובות העיר, וליבה מחסיר פעימה.
מיהו הרול מודל שלך?
טום וייטס.
אבל זה מודל כל כך רחוק ממני שאני לא מנסה להגשים אותו.
יש להודות, במבוכה, שמודלים שוודי אלן יצר בסרטיו השפיעו עלי, גם בתת מודע. כתבתי על זה כבר.
| |
נרקומן הגן ונרקומן הבניין
יש לי ביומן האוף-ליין מעין מדור קבוע: "תמונות שהוחמצו" בו אני מתעד בכתב תמונה שזינקה לנגד עיני כשהמצלמה, שיט, לא היתה עלי.
במסגרת מדורנו "תמונות שהוחמצו" הפעם: הנרקומן של הבניין שרוע כהרגלו על מזרונו המטונף, בצל הכניסה למבנה החדש והמהודר בו אני עובד. הוא מחזיק בשתי ידיו, פרוש מעל ראשו, עיתון יומי שכותרתו הצעקנית באדום על רקע שחור: "חי או מת?". ממראהו האפרקדן אפשר לחשוב שהשאלה מתייחסת אליו.
הערה: הכותרת התייחסה לראש הזרוע הצבאית של החמאס.
הסבר: הנרקומן של הבניין הוא הנרקומן של הגן.
רקע:
אני עובד ליד מה שהיה גן ציבורי קטן, שהתפרסם בנרקומנים שלו ועוד יותר בהומואים שבאו לחסות בצל עציו המעטים. ההומואים והנרקומנים השתלבו בגן זה בברית אפלה.
מעבר להם רבצו בגן, על שולחנות מטונפים, שחקני הקלפים הזקנים, שמבטם מחוק וסקפטי גם כשהיו שקועים בקלפיהם וגם כשסיננו אלי, הסקרן, עיניים עוינות. אני דווקא חשבתי שהם צבעוניים מאד.
מן החלון הצמוד למחשב שלי נשקפו אלי צמרות עבותות של עצי שקמה, ומעבר להן המניפות האקזוטיות של עצי הדקל. הלאה מזה, מעבר לגן, ראיתי גגות בנייני בהוהאוס יפיפיים, שילוב של אקלקטיקה מזרחית וקוים ישרים.
היופי הזה היה בחלקו תוצר של הסתרה. שכן, כאשר קמתי ממושבי ראיתי מתחת לחלון, בצמוד לביניין, ערימות פסולת, ובניין מרקיב ומזוהם ששימש פעם כשרותים ציבוריים ועכשיו משמש מזרקה ציבורית לנרקומנים.
יום אחד באו טרקטורים ומיני מנופים, וניסרו את העצים.
תחילה הפכו השקמים לשלד רזה. אחר כך נוסר גם השלד.
סיפורם של הדקלים היה שונה. הם נקשרו במין חבלים חזקים, באופן שלא היה מבייש אף מקצוען s/m יפני, עד שלא נותר מהם אלא גליל מהודק וארוז. אחר כך - בתהליך שכה הפליא אותי עד שתיעדתי אותו, מחלון חדר העבודה, בחצי סרט - אחז בהם מנוף גדול, הרימם בקלילות כאילו היו קיסמים, והניח אותם בזהירות על משאית ארוכה, שנטלה אותם לאי שם.
מאוחר יותר באו בולדוזרים, שעקרו הכל ושיטחו את השטח לאדמה חולית ישרה. לא צריך לחוש החמצה שפספסת את גיבוש ג'נין, כשמול העיניים שלך הדרקונים האלה נותנים בראש למקלט ומפוררים אותו כאילו היה עשוי מחול. מייד אחר כך באו כלי חפירה והחלו לחפור לעומק ולמרר את חיינו ברעש. במקביל גודר השטח בחומת פח. היום יש שם בור ענקי. אומרים שהעירייה בונה שם חניון תת קרקעי. טוענים גם שישתלו מחדש את הגן. אבל האנשים במכולת, שיודעים הכל לפני כולם, אומרים שלא ישתלו.
הנרקומן היה חלק טבעי בנוף הקודם של המקום. בייחוד הסתובב באזור המפוקפק ביותר של השרותים הציבוריים המתפוררים, ששכנו כאמור דווקא ליד הבניין שלנו. אדון לעצמו, בעל מראה ים תיכוני-מזרחי, תלתלים חומים, מבט מחוק של נרקומן, נישא אליך מלמטה, מעיניים מושפלות, וסוג של יופי מיוסר. דומה כאילו דבק גם בו משהו הומוסקסואלי. נסיך מקומי בטריטוריה שלא יסתלק ממנה גם אם יחולו שינויים מוחלטים כמו מחיקת הגן, הריסת המבנים המתפוררים, גידור השטח והפיכתו לאתר בנייה.
כל השאר עזבו. לפעמים כשאני יוצא מאוחר איזו מכונית עוצרת לידי בתקווה - ככל הנראה אנשים שמתגעגעים לסוג המפגשים שהתנהלו בגן פעם. לשווא, כי עם רדת הלילה לא יוצאים יותר מבין צללי הגן נערים עצבניים. הנרקומנים האחרים גם הם הסתלקו. מאחורי חומת הפח נעלמו גם שחקני הקלפים הזקנים.
אבל הוא נשאר, להפתעתי.
אני זורק בו מבט חושש, כשהוא מסתובב באזור הכניסה לבניין, ושולח מטה מבטים שאינני מפענח.
ואז באים אלי רגשי אשם על שהוא מפחיד אותי, ואני אומר לעצמי שדווקא זה מה שיביא עלי את סופי, כשיחליט לתקוף אותי. כי אני מעצבן אותו בהתנשאות שלי, בחופזה האטומה שלי. במקום לקשור איתו שיחה, להתיידד.
איך אני יכול להסביר לו שאנחנו נפגשים בדרך כלל ברגע הלחוץ ביותר, כשאני ממהר להחתים שעת כניסה? שגם ככה אני מאחר יותר מכל אחד אחר בעבודה?
אבל אני מתחמק: לב הבעיה לא בזה, אלא בפחד שאני חש, במבטים הפחדנים, הבורגנים כל כך, שאני משגר כלפיו.
ודווקא הסביבה של אתר הבנייה, בניגוד אלי, מקבלת אותו יפה כל כך: לפני כמה ימים ראיתיו מטאטא את הכניסה לאתר. כעבור יומיים התעסק עם חלקים קטנים מפלסטיק שהיו מפוזרים על המדרכה. הנה, עכשיו גם הוא עובד יותר ממני. ואני, הפקיד הקטן, משגר מבטים שפניים, במקום לאמץ אותו אל חיקי ולשמוע באוזניים קשובות את סיפור חייו המרתק.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
