החיים הם במקום אחר

[ניסיון מי יודע כמה לשבור את מסכת הבלוג ולפרוץ עם משהו ספונטני. כרגיל התחלתי ואז התמהמהתי ועכשיו,שבוע  שבועיים אחרי, זה קצת מגוחך ומוזר לפרסם. זה פוסט ארוך ובלי תמונות, המכוון לשבור את רוחכם. אתם מוזמנים להישבר מתישהו בהתחלה, ולתת  לי אשליה של יומן הנכתב ביני לביני. לא שיש לי משהו נגדכם, להפך, מעולם לא היו לי קוראים כה נפלאים. ]

בצהריים הגבתי ללי עברון תגובה חורפית למדי  בנוגע לשיר "להשתנות תמיד" שפרסמה.

בעצם צריך להתחיל מהיום הקודם. יום החזרה לתל הביב המפויחת אחרי שבוע של ריטריט הוא תמיד יום מסריח. הוא מסריח כיפליים אם עברת דירה לפני חמישים יום כמעט, ועדיין רוב הדברים שלך בארגזים. והוא מסריח שבעתיים אם שבוע קודם, בלילה שלפני הריטריט, כשאתה מת מעייפות ולחוץ כי למחרת צריך לקום מוקדם, הכנסת את הכביסה למכונת כביסה, וגילית מאוחר מדי נהרות של מים זורמים ממנה. אתה נזכר בחבר'ה של ולדימיר שעשו את ההובלה,  ומבין שלא במקרה ולדימיר היה יותר זול מצ'וצ'קו בחמש מאות שקל. אתה בגדת בצ'וצ'קו ברגע האחרון, תקעת סכין בליבו. ובשתיים בלילה מול ערימה של תחתונים מלוכלכים שאתה צריך איכשהו לשטוף בעצמך, למרות העייפות, אתה משלם את המחיר.  וגם בזה שכל השבוע בריטריט, עם נזירה שחיה בודדה 12 שנה במערה והיתה צוחקת עליך אילו ידעה איזו טרדות פעוטות מטרידות את מנוחתך, כל השבוע רבצה לך הכביסה המלוכלכת הזאת על הלב, ועכשיו חזרת ואתה צריך לגרור את עצמך העייף עד מוות איכשהו למכבסה האוטומטית. וכמובן שבדרך אתה רואה את ע', זה הרי הרחוב שלה, בו היא משוטטת קבוע, הרחוב הראשי של השכונה הדרומית הזאת, שאליה– לדירת קן הצרעות -  התגלגלת  איכשהו מלב העיר המכובד, ואני מתערב איתך שההתגלגלות הזאת קשורה לע', שאומרת לך עכשיו בעליצות כאילו מפגרת: "היי, בדיוק עכשיו י' בא אלי! בוא תראה אותו" ואז אתה צריך לראות את הבחורה שאהבת עם חבר שלך,  והם באיזה סוג של ביחד, ואתה נאלץ לשעשע אותם בסיפורים, בזמן שאתה מודאג מהכביסה שמי יודע מה קורה לה באותם רגעים במכבסה האוטומטית, שם אתה צריך להיות . בנוסף לכל הבאסה של החזרה מהריטיריט לעיר המפויחת ולארגזים שלא פרקת.   וכל הסיטואציה הזאת מזכירה לי נורא את השיר של belle&Sebastian:

I left my washing in the launderette You can put some money on it, you can place a little bet That when I see my washing The black will be grey and the white will be grey But the blues are still blue

..

I left my lady in the launderette You can put some money on it, you can place a little bet That when I see my lady The black will be white and the white will be black But The Blues Are Still Blue

ובלב אתה לא מרגיש משועשע כמו השיר הזה, אלא טראגי כמו דבנדרה בנהארט באחד מהשירים העצובים שלו, נניח:

Wake up, wake up, little sparrow, Your friends flew south, ,many months a go.

שליווה אותך כל השבוע בריטריט בצפון, למשל בשעה שהשקפת מן ההר על עמק החושך והאורות, למטה למטה, כמו ממטוס, ועל המכוניות שנסעו על הכביש בין קטעים מוארים לקטעים חשוכים שלו – עוברות בין מנהרות האור והחושך בנסיעה דמומה וכביכול איטית. איך היה לך קר, אבל היית מאושר, או אולי אומלל, ושרת מלוא הגרון בקול הגבוה שלך – אחרי שבדקת היטב שאף אחד לא נמצא מסביב – את Tekno love song  ואת Graceland, וקצת את Little sparrow   של דבנדרה בנהארט.

ואחרי כל זה, אתה מתעורר באמצע הלילה פעמיים – דבר חסר תקדים.  פעם ראשונה מעיר אותך רעש איום שמתברר כרעש של גשם, ואתה אומר לעצמך: "בטח ככה זה יהיה כל החורף בקן הצרעות הזה", וחושב בדאגה על מכונת הכביסה שאין לה גגון – גשם יורד על מכונות הכביסה, על אילו שמכוסות ועל אילו שלא. ובפעם השניה – זה ארוע ממש נדיר – אתה מתעורר מחלום רע  רועד כולך. ומה כבר היה שם, אפשר לחשוב – אנשים נכנסו לך לשירותים באמצע החירבון. בגלל זה לרעוד מפחד?? אז אחרי לילה שכזה, לא פלא שאתה קם לעבודה ובוקר בך לא קם. האינטרנט עוזר לך להעביר עוד יום ללא עבודה, שתמורתו משולמת בזהב, אם לא לך אז לחברת כח האדם המעסיקה אותך, המתהדרת בהיותה חברת הייטק מצליחה שבקרוב תשתלט על העולם (יש להם כבר אחיזה בשבע עשרה מדינות, בייחוד בהודו ובסלובקיה).

אחרי הצהריים (בקיבוץ קראו לזה "הקמה" - שלוש השעות בין ארבע לשבע, השעות היחידות שהיינו עם ההורים ב"חדר ההורים") הלכתי לנועה [פוסט עליה בדרך]. נועה לחצה לי על מפתח הלב, שאף פעם לא לחצה עליו. הדמעות כבר היו בדרך החוצה , לפני שעצרתי אותן – אולי אחת או שתיים הסתננו החוצה. ילדים גדולים לא בוכים, ואני לא בוכה מאז גיל 15, פחות או יותר. גם לא אצל נועה שחלומה הגדול לגרום לי לבכות, נועה שלוחצת לי על בלוטת הדמעות.  חוץ מלבכות אני עושה שם הכל. היא לוחצת לי על כל הכפתורים, הנכונים ובעיקר האסורים.  

 [פעם שהיתי שבועיים בבסיס בלון מודמם של 710, יחידת האיסוף של המודיעין. בסיס ממנו היו מטיסים מעלה את אחד הצפלינים האלה שמשמשים את היחידה להאזין לאויב. בסיס בלון מודמם הוא בסיס שהיה בו בלון כזה, אבל אז קרה לו משהו – אולי שלחו אותו למעלה במלחמת המפרץ והוא אבד בסערת ברקים, כשהחייל שהיה אמור להשגיח עליו שלא יברח, ברח פנימה כי חשב שסערת הברקים האיומה היא סוף העולם, כלומר שסדאם משגר את הטילים האטומיים שהמודיעין והמוסד דיווחו שיש לו, בידיעות שזכו לסיווג "שחור" וגרמו להיסטריה נוראה בקרב קהילת המודיעין, שהיתה משוכנעת שאת הטילים שלו סדאם מכוון קודם כל למפקדות ולבסיסים של 710.  (ואומרים שהבלון הזה, או אולי בלון אחר, השתחרר בסערת הברקים והרגשות מהחוט הארוך שקשר אותו לקרקע, ועף לו מעלה לשמיים, מעל לירדן, ושם כמעט גרם למלחמה, כי הירדנים חשבו שאנחנו סוף סוף משגרים את יחידת שלדג ושאר יחידותינו המובחרות – שאנשיהם ישבו כבר שבועות בתוך המטוסים ממש, מוכנים לשיגור - כדי להכניס לסדאם הזה, שידע את ידו הארוכה של צה"ל).       אי שם בלב המדבר בדרום שכן לו הבסיס הענק הזה, הנטוש, ורק שלושתנו היינו בו. לבסיס קראו אם אינני טועה "חיפושית" – כל בסיסיה של 710 נקראו בשמות דומים, כגון "נמלה" "פילונית" וכו'. פעם ביומיים שלושה היה מגיע רכב צבאי עם אוכל עבור שלושתנו – רון מיחידת הפענוח 956 אליה מתקבלים רק כאלה עם פסיכומטרי 750 ומעלה (לו היה 770); מילואימניק עייף שהתחלף כמה פעמים במהלך התקופה במילואימניק עייף אחר; ואני ששיחקתי שש בש עם השניים האחרים, כשלא סיירתי בבסיס בחיפוש אחרי הרפתקאות. אם יש דבר שאני נמשך אליו כמו פרפר אל אש – חוץ מבחורות שיהרסו לי את הנשמה – זה מקומות נטושים. באחד ממסעותי מצאתי את חדר הבקרה של הבלון, ובו לוחות של כפתורים, ובינהם כפתור אדום גדול שמעליו היה כתוב באותיות שחורות גדולות ובולטות "השמדה עצמית!".  הושטתי יד מגורה, ולאחר רגע של התהפכות הבטן, לחצתי, מביט אל בלון הצפלין הענק שעמד בחוץ , כבול, מודמם, לא ימריא עוד לעולם.  דבר לא קרה. (גם כשהבלון עף מעל ירדן הכפתור לא עבד, או אולי החייל שהיה אמור ללחוץ עליו ברח)].   

אז אצל נועה אמנם לא הצלחתי לבכות עדיין , אבל כמו תמיד יצאתי מסטול. והפעם הייתי קרוב יותר מתמיד לבכות – היא לחצה לי על מפתח הלב והדמעות כבר ממש עמדו בפתח הזה שיש להן בעיניים, ודפקו על הדלת בכל הכח. ובכל זאת, הם לא יצאו. או יצאו טיפין טיפין. לפחות לא הייתי נקבה כמו כל הגברים שבאים אליה ומייבבים – ככה לפחות היא מספרת לי. החלום הגדול שלה הוא שאני אייבב לפניה ואשפוך נהרות של דמעות כמו איזו נקבה נטושה.   אבל היא יכולה להיות רגועה,כי כרגיל המון ממני מתפרק שם, ואני תלוי בה נפשית לגמרי. היא אמרה לי לנשום נשימות עמוקות עמוקות, גם דרך הפה, לחזה, לא כמו במדיטציה. עוד! יותר!  תשתמש גם בפֵּה! ואני הרגשתי שהנשימות האלו מחרפנות לי את השכל, שעוד רגע אני אצרח או אטפס על התקרה, כמו גיבור ספרו של פאבל קוהוט, וכמו הטיפוס ההוא אי אפשר יהיה להוריד אותי משם. אמרתי לה את זה, אבל זה כמובן רק הלהיב אותה יותר.   

1.

באותו יום יצאנו בשבע למדבר.

בשעה שלוש כבר היינו אחרי יום מלא אירועים. בין השאר פגשנו ליד בית ספר שדה משפחה ענפה של יעלים שהסכינו כנראה לגמרי לנוכחות בני האדם, כמו עם נוכחות התהום של המכתש (ראו בתמונות את השניים הנאבקים על סף התהום), והתגודדו בסמוך מאד אלינו, כמו נותנים photo oportunity.  מייד אחר כך עלינו מעלה מעלה, ועצרנו לשהות ארוכה מעל תהומות המכתש, מחפשים טיפת צל בין הנקיקים. מבודדים זה מזה, השקפנו אל התהום למטה, יחד עם עופות דורסים גדולים.  

משם המשכנו לחורשת אורנים הזויה, שמישהו (כמו הקק"ל, אני מניח) החליט לנטוע בלב הישימון. כל כך לא מתאים, ועם זאת – מעט צל!     שהינו שם שעות ארוכות, בסופן העבירה לנו ל', המורה, מדיטציה. ישבתי בין העצים, מנסה איכשהו להחזיק את הגב ישר ולא לחשוב על הנמלים שמן הסתם מטפסות עלי עכשיו. לפתע שמעתי קול מוזר, מעין נחרה רמה, ואחריה קולות צחוק. לא התאפקתי ופקחתי את עיני. שוב נשמעה הנחרה, וראיתי בחור אחד מולי משתדל להתאפק, אבל מתפקע מצחוק.  חשבתי לעצמי שלא יפה לצחוק על מי שנרדם. אבל אז ראיתי שהבחור, ועוד מישהו, מביטים לכיוון שמאל שלי. סובבתי את הראש וראיתי עדר של כבשים משונות, בעלות שיער חום ארוך בראשן, מצטופפות תועות, רומסות אחת את השניה. עדר ללא רועה, מביטות בנו בתלונה – באיזו רשות לקחנו להם את החורשה?  ואכן, הבעלות שלהן על החורשה היתה רשומה בגללים שהיו מפוזרים בכל מקום בין מחטי האורנים.    אנשים לא הצליחו להפסיק לצחוק. מישהי קמה מהמדיטציה כדי להציל את התיק שלה מהעדר אוכל הכל. ל' אמרה: "יש לנו אורחים". אחרי כמה רגעים של קולות נחירה ושאר קולות מוזרים שהוציאו החיות, ובתגובה קולות צחוק של המודטים, ל' שאלה: "ומה הלב מרגיש עכשיו?" ושוב נשמעה נחירה, ושוב פרצי צחוק. נזכרתי בשאלה שמישהו שאל את מ', המורה השני, יום קודם: "אם מה שאתה אומר נכון, והלב של כל אחד מלא בחמלה לזולת, איך זה שאנשים צוחקים כשמישהו מחליק על קליפת בננה, גם אם הם יודעים שנגרם לו סבל?" האם הצחוק שלנו עכשיו דומה לצחוק ההוא? ל' שאלה "ועכשיו?" ושוב נחירות וצחוק, וריחמתי עליה, למרות שבכלל לא בטוח שהיתה באיזושהי מצוקה. במקביל לטשתי עיניים מתפלאות בכבשים, שעכשיו הקיפו לגמרי אחד מאיתנו, בחור מתולתל, עם מראה של רועה צאן צעיר ויפה, שישב מעט בצד בישיבה של מודט מצטיין, בעיניים עצומות וחיוך קטן, ולא זז גם כשהכבשים הקיפו אותו לגמרי בצעדתן הנבוכה והפיסחת, מצטופפות, עולות זו על זו ועליו. מדי פעם ניסיתי לעצום עיניים בשביל ל', אבל הסצינה משכה אותי כמו את רוב המודטים.  עכשיו הצטרפו לכבשים עיזים, שהוציאו קולות מוזרים עוד יותר, בחוצפה הרגוזה האופינית להן.  ואז נשמעו גם נביחות כלבים. ואחריהן  קולות משונים, בלתי מזוהים, שהתגלו כשייכים להתגלות המשונה ביותר בחיזיון – גוף דק, של אישה או נערה כנראה, עטוף מכף רגל ועד ראש בשחור, כמו נינג'ה, עם ניצנוצי כסף, רכובה על חמור לבן (נשבע לכם), ומכה מדי פעם במקל שבידו, לא בכבשים הסוררות, אלא בחמור. ואחר כך עוד גוף דק, קטן עוד יותר – ילדה ככל הנראה – עטופה גם היא כולה שחורים, רכובה על חמור לבן קטן יותר. התלבטתי: לצלם או לא? "לא נעים" ניצח, כרגיל. אחר כך, בסיום המדיטציה, כשיכולתי לצלם, העיזים והכבשים נתערבבו בחורשה והרועות נעלמו ובצילום לא יצא כלום.

החצב, פורח איכשהו אחרי יותר מחצי שנה ללא גשמים. יש בו משהו פאלי וגברי, ובה בעת נשי.