החיים הם במקום אחר

את כל זה לא סיפרו לי בני הזוג, כשהצלחתי סוף סוף להגיע לראות את דירתם, בשעת לילה, אחרי שרשרת אימיילים וטלפונים, כולי בהיסטריה של חיפוש הדירה כשמחירי ההשכרה עולים (גם) באותה שנה בעשרות אחוזים.  הייתי  עדיין המום מהכניסה הלילית דרך שתי המנהרות, שלא היה בהן חשמל באותו זמן. בני הזוג האירו אותן בנרות שהאירו רק בקושי, בעיקר את מגיני הדוד המצויירים על הקירות, ונתנו אוירה של סרט אימה רוחני.    לא רק שהם לא סיפרו דבר על ולדימיר העבריין ועל משפחת העבריינים הצמודה - הבחורה אפילו ידעה להשתמש בסיפור של אור הכהן כדי לפתות אותי להחליף אותם.   אני  שאלתי בהיסוס אם הכתובת בחוץ זה המחזיר אהבות קודמות של יהושע קנז, והיא ענתה בהתלהבות שכן, בטח, קנז עבר כאן בהרצל עם קו 1, בדרכו חזרה מהעבודה ב"הארץ", וראה את הכתובת הגדולה "אור הכהן, מחזיר אהבות קודמות" (שבינתיים נמחקה). היא, הדיירת, שרק בהמשך הבנתי שהיתה נואשת לברוח מהדירה האיומה הזאת, בעודה בהריון (שעדיין לא ראו אז), ולהמלט מולדימיר, שאותו תיעבה (כפי שסיפרה לי בהמשך)-  הבינה שאני מין מעריץ שוטה של מיתוסים ספרותיים כאלה, וצפתה שהסיפור יעוור אותי מלראות את חסרונותיה האימתניים של הדירה.

כדי להפטר מלורד ולהכנס לדירתי, היה עלי לצעוד לשם, למחנה האוהלים. שמתי נפשי בכפי, התגברתי כגיבור על המעצור, וצעדתי את המטרים הספורים שהפרידו בין הכניסה למנהרה למחנה. עקפתי את אחד החדרים של "מחזיר אהבות קודמות", חדר בולט כמו מבצר. עברתי ליד החלק האחורי של הבניין שליד, בית דירות נטוש למחצה, עם ערימות של זבל שבינהן רצה חולדה (בהמשך – גרתי בדירה הזאת שנתיים -  החולדה תהפוך לבת בית, כשד' למשל תבשר לי "שוב ראיתי את החולדה שלנו").  על קיר הבניין כתב שלמה בצבע שחור:

"אין עבריין רע, יש אדם במצוקה.  משטרע הביתה!"

על החיים ועל המוות, אמרתי לעצמי. פניתי לעבר קומץ אנשים שהסתובבו שם, רזים , שזופים, חרושי קמטים, ולבושי בלואים כמו הצוענים שראיתי פעם בברנו, צ'כוסלובקיה (ולנוכח אפיהם הענקיים ושונותם המפחידה, יכולתי להבין איך שנאו אותנו היהודים אלפי שנים, שם באירופה). שאלתי:

- "איפה שלמה? ולדימיר רוצה אותו"

מישהו מבוגר מזוקן, בפנים מלומדי תלאות וקשוחות, יצא לעברי באיטיות מפחידה. הכל נראה כמו סרט של קוסטריצה, אבל בלי העליצות, רק פחד שישפכו לי את הקרביים.

- "כן"

זה היה שלמה.

- "אני.. הכלב של ולדימיר.. הוא שכח להכניס אותו..."

- "בוא" סימן לי שלמה לצעוד אחריו, ואני צייתתי, תוהה אם אל מותי אני צועד ולמה אני עושה זאת.

כל מיני חפצים ישנים, גרוטאות, היו מונחים באוהלים המאולתרים ולידם. מכונית ישנה, מקורקעת, שימשה בסיס לאוהל, וכנראה שגם בתוכה ישנו.  ריחות של שתן וגריז עמדו באויר הצפוף.

האנשים – קבצנים, כנראה, הומלסים – עמדו במעגל ליד מדורה קטנה, ושוחחו בינהם בקריאות רמות, גבריות, כחבורת קופים. 

- "אל תפחד.  אני אוהב חיות"  אמר שלמה   "הנה, זה היונים שלי"  הצביע אל כלוב ציפורים, מאלו בצורת אוהל קרקס, שהיה תלוי בשולי המחנה, ובו שני יונים  "תראה איזה נחמדים, זאת החיה הכי נחמדה בעולם זאת. הכי נחמדה בעולם!"  הוא הביט בי בפניו המיוסרות, תובע הסכמה, ואני הנהנתי    "לא סתם אומרים 'אוהבים כמו זוג יונים'. אלה אי אפשר להפריד בינהם, כשהם אוהבים – איזו אהבה זאת, אה! כל היום הם שרים אחד לשני... עד המוות! הלוואי בני אדם היו ככה"

- "אתה גידלת אותם?"

- "אני, בטח!  לקחתי אותם כשהיו כאלה גוזלים קטנים ומאז כל יום האכלתי אותם ודיברתי איתם.  הם לא רוצות לברוח גם אם אני פותח את הכלוב. הנה"  פתח את דלת הכלוב, והיונים באמת נשארו בפנים. כמו לורד.     הוא שלח יד וליטף את היונה.

אחר כך הלכנו אל מעגל האנשים, ואני עמדתי קצת איתם, לא יודע מה לאמר או לעשות. הצטערתי מאד שאין לי מצלמה, אבל לורד עמד בדרך לבית, וגם בלעדיו  לא היה לי שום אומץ להביא את המצלמה.  שלמה עם אהבת היונים שלו נראה לי כמו הטעיה, מלכודת.

שלמה בא איתי לבסוף, ומייד כשהגענו לפתח המנהרה, לורד קפץ עליו. נבהלתי כי חשבתי שהכלב יוריד לו ביס גדול בפרצוף, כמו שראיתי פעם במייל שקיבלתי.   אבל הוא רק ליקק אותו בפנים , כששלמה הומה אליו ומצקצק בלשונו. 

- "כלב טוב! טוב! אתה יודע ממתי אני מכיר את הכלב הזה? כשהוא היה כזה קטן"

השארתי את שלמה והכלב שם, ונכנסתי הביתה – הדרך היתה פנויה, סוף סוף.

יום אחד, בערך שבועיים מאוחר יותר, מחנה האוהלים לא היה שם יותר.  כנראה באו הרשויות ופירקו. שלמה נעלם, כמו אור הכהן, מחזיר אהבות קודמות. אינני יודע לאן.

{עיריית תל אביב לשימושך}

לא ברור, אם כן, כמה מהמים המבוזבזים אני משלם.

אם הלכלוך בתחתית הכוס לא מתנקה – זה תלוי בכוס, במה שתיתי, ובכמה זמן עבר מהשטיפה האחרונה – או אז אני עשוי לקחת את הברזלית, זאת הטובה שמשרתת אותי כבר שנים, ולא מצאתי עוד אחת כמוה, גם כשהרביתי לחפש.    אם ארצה להרגיש פחות אשם ומלוכלך וקמצן על כך שאני משתמש באותה ברזלית ישנה, אני עשוי לקחת את ה"ברזלית" הגרועה והחדשה יותר. 

ואז אני משפשף בתחתית הכוס, עם סבון חדש או הסבון שסחטתי מהספוג.  לא נעים לקחת תמיד סבון חדש, זה מוריד את מפלס הסבון בפלנטה. אבל מה לעשות כשאני סוחט את הספוג ומריח אותו, ובמקום ריח ניחוח לימוני של סבון כלים, אני מריח משהו מעופש? 

ייתכן גם, במקרים מסוימים, שארתיח מעט מים, כדי לשפוך על הלכלוך ולהמיסו. מים חמים בכיור אין כל כך.

וכשהכוס נקיה -  אם נדלג על המון שלבים ופעולות, כגון שפשוף המטלית מבפנים ומבחוץ, והתזת מים תוך סיבוב הכוס, והדילמה כמה מים למלא בכוס כדי להוציא את הסבון, כי הסבון מכיל את כל הלכלוך, והכי חשוב להוריד אותו טוב טוב, אמר לי אבא שלי שראה את המוות אורב בכל מקום, והזהיר אותי, בהיותי רך בשנים ונוח לשמוע, שחיידקים מחכים לנו בכל מקום, אפילו בקופסאות שימורים, ודווקא בפעילות המלחמתית שלנו כנגדם, בסבון המופעל כביכול נגדם – דווקא שם הם נמצאים בכמויות.

...אם נדלג, אם כן, על שלבים אלו ואחרים, נגיע להנחת הכוס הנקיה על השיש. עכשיו יש  לשים בה את מה שנופל ליד ראשון:

- סוכר חום, בכפית חד פעמית של פלסטיק שנמצאת בתוך מיכל הפלסטיק שלו.  יש דילמות ומעברים – ואני ממש משתדל לקצר - בין סוכר לבן, קלאסי, שפעם מזמן נחשב של עשירים, והיום הוא הסוכר נושא המחלות של העניים; לסוכר החום הבריא, שיש האומרים שכלל אינו בריא, שהוא גם יקר יותר וגם תרמית צבועה צבע מאכל.  עשרה שקלקלים לעומת סכום זניח של כמה שקלים, אם בכלל, שכן את הלבן אפשר להביא מהעבודה, אם מתעקשים להיות קמצנים כמו אבא שלי, שהיה מביא כמויות של אוכל מהחדר אוכל, ואני, בנו, גדלתי על ברכי מסורת זו.   הוא אשם, לא אתה -  אתה רק ספגת את פשעיו הקטנוניים שהונעו מתוך סגפנות עמוקה. ספגת אותם בגנים שירשת וגם בסביבה ההתנהגותית, בכל פעם שהלכת איתו לחדר אוכל והוא היה מעמיס הביתה, למרות שלא היינו אוכלים בבית, רק בימי שבת בערב, ימי הפסטה והסוקו או הקנלוני או תפוחי האדמה ברוטב בשמל.    ובה בעת היה אבא שלי האיש הכי מוסרי בקיבוץ.  קשה להסביר...

ובעצם גם את הסוכר החום אתה גונב מהעבודה. וזו לא אשמתך, וגם לא רק אשמת אבא שלך. זה לאוניד, העובד הנוסף היחיד של "נס טכנולוגיות" בחברת המים, שמזמין כמויות עצומות של מה שקרוי "מוצרי מזון"  מ"נס טכנולוגיות", וזו שרשרת הלוגיסטיקה של "נס טכנולוגיות", שאינה שמה לב לכמויות המזון והמוצרים שהוא ממלא ב"טופס הזמנת מוצרי מזון". לאוניד פועל מתוך מרירות, כי תמיד נראה לו שהולכים לפטר אותו ושממילא דופקים ומנצלים אותו. רוב הרוסים שעובדים איתי בחברת המים הם כאלה, ונראה שהם מביאים איתם את הגישה הפסימית-מרירה מהבית, כלומר מרחבי ברית המועצות לשעבר (ואני לא מאשים אותם, גם אני הייתי כזה, אילו שסטאלין היה רוצח איזה ארבעים מיליון מבני עמי, ואף אחד במערב לא היה אומר על זה מילה, כי זה לא מתאים לאג'נדה של השמאל השולט באליטות הקובעות את סדר היום התרבותי במערב. בעצם, אני אפילו חולק איתם את הגישה הפסימית-מרירה, אפילו שסטלין לא חיסל אנשים בישראל ובפורוגוואי, מולדת הורי (רק את אלה המעטים שהיו מספיק חסרי לחזור לברית המועצות מתוך התלהבות מהמהפכה הקומוניסטית)). ואתה דווקא יצאת צדיק, כי אתה מבקש ממנו להעביר לך את טופס ההזמנה ותמיד מוריד בכמויות  שהוא רושם. ובכל זאת יש עודפים גדולים, שחבל לא לקחת הביתה, חבל לחכות סתם עד שיפקע תוקפם.   

וחוצמזה, אתה מובטל עכשיו, שכחת?  הנס קפה הולך ואוזל, יחד עם הסוכר החום ושאר הפינוקים.  ובמיוחד, במיוחד הולכת ואוזלת השפיות המבורכת, הידיעה שהמחשב שלך, וחבריך למחלקה (איתם אינך מקיים קשרים מעבר לעבודה), ובעיקר העבודה, מחכים לך שם, בעבודה, ושם יש בך שימוש, שם אינך צריך לתהות כל יום מחדש בשביל מה לחיות, הרי זה ברור, יש תוכנה לכתוב, תוכנה חשובה אפילו, שמגיעה לכל בית בישראל.    לא עוד, חבר. והיום שבו יגמר הסוכר החום אולי ידליק לך את הנורה האדומה סופית.  אם תשרוד עד אז.

{מכרים שיכורים בפתח המנהרה. שימו לב ל"שמע" למעלה מימין}

- סוכרזית אחת, מתוך פטריה צהובה עם ראש ירוק, קטנה וחמודה, או בכלי אדום גלילי שהולך וצר, כמו פיון גדול של שחמט. יש לפתוח את המכסה באצבעות זריזות שכבר עשו את זה מיליון פעם – כף יד שמאל אוחזת בכלי ואצבעות ימין פותחות את המכסה הירוק (בסיבוב של הברגה) או האדום (נעיצת ציפורן הבוהן בקליק של סוגר פלסטיק).  אחר כך יש להטות את הכלי ולטלטל אותו – בעדינות ותוך תאום עם בג"ץ – עד שסוכרזית אחת לבנה ועגולה יוצאת החוצה ממחבואה. בדרך כלל מתלוות אליה עוד שתיים שלוש שש מחברותיה, שאותן יש לאחוז בין האצבע לאגודל ולהחזיר במטותא לביתן.   פעם הייתי משתמש רק בסוכרזית שבפטריה הצהובה ירוקה, אבל כשזו נגמרה במקום העבודה התרגלתי לטעם של האדומה. וכי לא חיינו רעבים בגולה אלפיים שנה?

-  נס קפה מגורען של "נסקפה", שזה תאגיד אירופאי ענק, בינלאומי בעצם. היום כולם תאגידים בינלאומיים, גם "נס טכנולוגיות" שקונה מ"נסקפה" את הנסקפה המגורען הזה (ומה זה "מגורען" בעצם? נקווה שלא מעשירים אותו באורניום או משהו כזה). לאוניד מזמין גם אותו בכמויות מוגזמות, שמאפשרות לך להנות בביתך, לראשונה בחייך, מנס קפה איכותי, יחסית (תלוי את מי שואלים. אם תשאל את אורית היא תעקם את אפה. אצלה מינימום קולומביאני של עלית, או ירוק של ג'ייקובס, וגם זה רק כשאין ברירה, ואין אספרסו איטלקי בסביבה. אפשר לחשוב, הרי עד לפני 15 שנה לא ידעו בארץ מה זה אספרסו, וכולם היו שותים את האבקה של עלית. גם היו מבשלים את הפסטה עד שהיתה הופכת לעיסה. ומעניין שדווקא אורית היא זו שסיפרה לי על המערכון בטלויזיה, שבו קרן מור מנסה להזמין קפה איכותי ב"ארומה".  אורית מספרת לי (סיפרה לי, כשעוד עבדתי, אני צריך להזכיר לעצמי) מה היא רואה בטלויזיה, בייחוד כשהיא נפעמת ממה שראתה  ועולה על גדותיה. התגובות שלי אף פעם לא מספקות אותה – קשה לי לצחוק או להתרגש מהבדיחות של הטלויזיה, כשהן מועברות כך מכלי שני, ואני מרגיש אשמה על פני המתכרכמות בעוית של הסתייגות אליטיסטית של אלו המפטירים נון שלנט "אין לי טלויזיה").   רק חצי כפית פלסטיק (שהיא כמעט כף, בעצם). אנחנו לא רוצים שהנס קפה האיכותי הזה יגמר מהר, נכון? 

ואז עוד התלבטות, צומת:  האם לשתות רק עם הנסקפה הזה, או להוסיף, כפי שהתרגלתי לאחרונה, קפה נמס ישן של עלית, זה הנמס באמת, האבקה בקופסת הפח, שנשארה אותו דבר לאחר חמישים שנות תהפוכות, גם לאחר שעלית האדירה, האימפריה של ימי ילדותנו ובחרותנו, נקנתה על ידי שטראוס, ואומרים שהיא לא תהיה יותר עלית, עד כמה שהדבר בלתי נתפש.

ומתישהו, אני מניח, הדלקתי את הקומקום הכחול, שקניתי במחיר מופקע במשביר מוצרי חשמל בדיזנגוף סנטר, שהם רמאים ידועים, ובכל זאת הלכת אליהם שוב ושוב, כי היו לך תוי קניה לפסח – של "נס טכנולוגיות" כמובן - שהיו טובים רק לשם. ואחרי שמכרו לך קומקום חשמלי חדש שלא עבד, נאלצת לקנות את זה הכחול, במחיר מופקע שהתוים לא הספיקו לו.  וגם הכחול היקר עושה בעיות. הוא לא קופץ בזמן, מעצמו, ודן ברותחין את המים. רגעים ארוכים הוא מענה אותם, מוציא להם את כל המיץ ברתיחה ארוכה ומיותרת, ואז אתה מתייסר שלא היית ערני ולא הושטת בזמן את ידך אל כפתור הפלסטיק האפור שמתחת לידית הקומקום הכחול ולחצת עליו בעדינות שמפסיקה את ייסורי המים באחת.

ואז יש לשפוך פנימה לכוס את המים הרותחים. להזהר עכשיו, לא לשפוך על עצמך את המים הרותחים ולהרוס לך את החיים כמו שקרה להוא בטיול של התנועה (זה הזמן למחזמר קצר: "רוצה לחיות יותר? להזהר! להזהר!" שרות החרדות במקהלה עליזה ומזהירה,  ודמות של תולעים חייכניות להן, מציצות בין השיניים). למלא מעט, לא יותר מדי, כדי להשאיר הרבה מקום להרבה חלב. כבר כמה וכמה אנשים, עשרות אפילו, אמרו לי שזה לא נורמלי. "אתה שותה נסקפה של ילדים". וזה אמור להיות בושה, פגיעה בגבריות, אז למה אתה לא מתבייש, ולהפך, נראה שיש לך איזו גאווה משונה?  אולי כי כך יותר בריא, לצרוך פחות קופאין מהשאר, להיות לפניהם במירוץ לחיי הנצח, או לפחות לגיל מאה ועשרים. זה המרתון שנופלים בו אלו ששולחים יותר מדי ידיים לסוכרים ולקפאינים ולשומנים שמנצנצים כל הזמן בצידי הדרך.

כל מה שנשאר עכשיו הוא לפתוח את המקרר, להוציא חלב מהדופן של המקרר (ולא ניכנס עכשיו לסוגית החלב הקמצני יותר בשקיות הפלסטיק, או החלב המכובד יותר בקרטון. ואת התקופות האפלות שהיית מביא חלב עמיד מהעבודה בכלל לא נזכיר) , ולמזוג פנימה. זה הרגע הטוב ביותר, כשהשחור הזה הופך ללמשהו הרבה יותר מושך, במו ידיך המטות את כד החלב פנימה.

ועכשיו – להרים את הספל ולשתות.

לשתות ולהלקות את עצמך על זה.

לשתות כדי לשכוח את חרפת השתיה.

{שתה יותר מדי}