| 11/2002
גדעון לוי לא יודע ערבית
האם אפשר לחדש משהו בדיבור הטעון כל כך על פוליטיקה, שבו כל מילה כבר נאמרה וכל משפט משייך אותך אוטומטית לאחד "המחנות"?
לא, ובכל זאת, אם זה מה שהתודעה שלי מזמזמת לעיתים תכופות מדי, אין ברירה.
כולנו יוצאים מטומטמים כשאנו מתווכחים פוליטיקה. מטומטמים במובן העמוק. כי הפוליטיקה מפעילה בנו את הרבדים הכי אינפנטיליים. ובמקום שתצא כתיבה אוטומטית או שירה סתומה ונפלאה, יוצא: "אני בהחלט הייתי נגד. לא שאני מצדיק אותם אבל גם אותנו אני לא לגמרי מצדיק. בכלל בעסק הזה אין צדיקים. אשמים המדינאים והעיתונאים. משני הצדדים. צריך היה לעשות משהו. להגיש תוכניות, לצייר מפות, להציע להחזיר שטחים אבל לא את ירושלים. את הדתיים אני ממילא לא אוהב. אפשר אפילו להגיד שדי שונא. עכשיו באדמה" (נתן זך, "שבעה") . כלומר דיבור ריק, שרק מבליט את חוסר היכולת שלנו לשלוט בחיינו ובמותנו.
למרות שכשאנחנו מברברים על פוליטיקה אנחנו בפרוש מופעלים ע"י התת מודע, אנחנו לעולם לא מודעים לזה, ונופלים שוב ושוב במלכודת של להאמין שמה שאנחנו אומרים מונחה ע"י הרציו והשכל הישר, ואם רק יניחו לנו לסיים את המשפט נמצא את הפתרון לבעיה היהודית ערבית. ואולי זאת הסיבה שיוצאות לנו סיסמאות. אין אפשרות אמיתית לפתח פתרונות רציונליים למציאות פוליטית עקובה מדם. כל תאוריה נתקלת מייד במורכבות של המציאות, בניגודים שמערפלים אותה, וביצרים האפלים שבליבו של כל אדם.
וזאת הביקורת הבסיסית שלי נגד השמאל. אם אתה באמת מאמין ביחסיות של האמת, כמו שהשמאל מתיימר בהחזיקו באג'נדה נאורה - אז האמת של המתנחלים טובה בדיוק כמו האמת של יוסי שריד. והנה, דווקא אצל מי שמתיימרים להיות פוסט מודרניים, להיות נביאי האמת של "האחר" - אתה מוצא את הפנאטיות הגדולה ביותר. מי שלמד מדעי הרוח באונ' ת"א חש באבסורד הזה ללא הרף, כשהמרצה מדבר על פוקו ובתור דוגמה נותן את ההערה הפוליטית הכי נמוכה על נתניהו.
השמאל - כנגד יומרתו וכנגד התפישה העצמית שיש לו - מעולם לא אימץ נקודת מבט של אחר כלשהו. כל מה שעשה השמאל הוא להחליף את האחר המרושע הערבי באחר המרושע הימני (חרדי או מתנחבלי או ליכודניקי-מזרחי). אין מי שממחיש זאת טוב יותר מגדעון לוי, המתיימר להיות עיתונאי שטח הפורש את המציאות מנקודת המבט הפלשתינאית, בשעה שכלל אינו יודע ערבית. אתה יכול לדעת מה יהיה בכתבה של גדעון לוי לפני שקראת אותה: אותו דיווח תעמולתי על רשעים איומים מן הצבא ומן המתנחלים מחד, וצדיקים אומללים וטהורים מן הצד הפלשתינאי מנגד. להבדיל מהכתבות של עמירה הס, שלמרות היותה פרו פלשתינאית ואנטי ישראלית עדיין מנסה לעשות איזושהי עבודה עיתונאית - אצל גדעון לוי מדובר בפרופגנדה ירודה בשחור לבן, שהמקום הנכבד לו היא זוכה, מלמדת יותר מכל על הקלות בה הטיפשות והרדידות חודרת למה שאמור להיות מעוז האליטה. מהכרותי הקרובה את השמאל הרדיקלי והמרצניקי, אף אחד שם לא באמת מדבר ערבית. כל אותן בחורות מקסימות (באמת) מההפגנות בכיכר רבין - האם נתנו פעם דעתן ליחס המדכא עד רצח לו זוכות נשים בחברה המוסלמית? האם יכלו לחיות ולו לשבוע בחברה כזאת, שאיתה, הן מטיפות, עלינו לחיות בהבנה הדדית והרמוניה? נסו לראות את השאלה לא במימד הקנטרני שלה, אלא כשאלת יסוד: האם יש לפלורליזם הדמוקרטי גבולות? והאם מישהו באמת פלורליסטי, בנפשו פנימה? לי נראה שרובנו ככולנו אחוזי חרדות, תשוקות אפלות, סטראוטיפים מזעזעים. לכן משהו בעמדה השמאלנית הוא צדקני וסובל מדיסוננס קוגנטיבי בבסיסו, ואפשר להמשילו לאותו גדעון לוי. בעיני עצמו: לוחם צדק שאינו נרתע ממחוזות הגהנום שכולנו מתעלמים מהם; בעיני: גרוש רמת אביבי מבוקש (לפי עיתון "לאישה" שקראתי פעם בשקיקה בתור לרופא השיניים), אדם מוגבל בתפישת המציאות שלו לשחור לבן (אגב, זהו ביטוי מטעה, כי דווקא תמונה בשחור לבן עשירה בגווני ביניים), שאפילו אינו יודע את השפה של העם שאיתו הוא מתיימר לנהל דיאלוג. טעות - גדעון לוי אינו מתיימר לנהל דיאלוג עם הפלשתינאים, אלא לייצג אותם - ומה יותר פטרנליסטי וקולוניאליסטי מזה?
 גרוש רמת אביבי מבוקש מחפש בחורה כובשת
המילה "שמאל" מטעה, כיוון שהיא מקושרת עם חתרנות, שוליים, ביקורתיות. מול "שמאל" זה קיים "מחנה השמאל" שבו אין חתרנות ואין ביקורתיות, והוא מחנה ככל המחנות, עם אידאולוגיה וסט של דעות שמי שמצטרף למחנה מקבל. עסקה טובה עשה המצטרף למחנה: גם קיבל את הבטחון שבאמת מוחלטת, ועוד כזאת הנחלקת עם קהילה - וגם קיבל תג קטן "גם אני נאור- חתרני - ביקורתי - מתקדם". כאשר מצביעים בפני אנשי השמאל על כך שאנשי התקשורת, אנשי האקדמיה במדעי הרוח והחברה, והאליטה המשפטית הינם רובם ככולם אנשי שמאל ליברלי - הם מתנפחים מגאווה: ודאי, לא ייתכן אדם חושב שאינו שמאלני! טעות זו מתרחשת כנראה בגלל המשמעות הכפולה של "השמאל".
מכיוון שלפי התאוריה שלי גם אני עצמי מדבר מתוך התת מודע, אנסה להראות בקצרה מהו המצע הרגשי שהצמיח בי את הדעות האלו, זה שעומד "באמת" מאחורי הביקורת שלי על השמאל. ובכן, סיפורנו מתחיל ונגמר במציאות העגומה לתוכה נולדתי, מציאות של קיבוץ שהסיסמאות היומרניות עדיין מנחות אותו להלכה, בעוד שלמעשה נכנע הקיבוץ כבר מזמן לאינרציה ולכוחות הפוכים מאלו אליהם התיימר, מה שהבליט את הצביעות שבאותן ססמאות. בתוך מציאות זו, כולם היו שמאל. ונראה לי שזה, יותר מכל, מה שעורר בי את יצר הדווקא, מתוך רצון להיבדל מהעדר. ברובד היותר עמוק, הסבות נעוצות ביחסים בתוך המשפחה. אחד הדברים שתמיד מפליאים אותי הוא הדור השני של השמאלנים: איפה מרד הנעורים שלהם?
| |
אני זוכר את הפעם הראשונה
אני זוכר את הפעם הראשונה בה ספרו לי שהאהבה היא לא מה שאני חושב.
ישבתי על הספה בבית של דודה שלי, והיא אמרה לי:
"תראה כמה אנשים סובלים בגלל האהבה הזאת - וסתם. הרי הסבים שלך, למשל, אף פעם לא חשבו שמתחתנים עם מי שאוהבים. מתחתנים כי צריך להסתדר בעולם, והמשפחה היא עסק כלכלי. המסגרת הכי טובה לגדל ילדים, שאחר כך ידאגו לך. טיולים לאור הירח, דפיקות לב, זיונים סוערים - זה אפשר, ותמיד היה אפשר, אבל מחוץ לעסק הכלכלי הזה. Pleasure לחוד מ- business. וזה עבד! אבל אז באה הרומנטיקה, ובאה הוליבוד עם הסרטים שלה, ואנשים התחילו להשתגע, כי הם חשבו שצריך להתחתן עם הרומנטיקה, וזה" היא שולחת בי מבט חד של בטח-אתה-מבין-את-זה-לבד "פשוט לא הולך".
סוף המונולוג, ואני המום. מסיר את הכובע בפני הרעיון החדש, המטלטל. מסיר את הכובע בפני הדודה, ששוב עשתה לי את זה.
ומאז השתנו חיי. ראיתי את האור ואני מאושר.
זהו, שלא.
הפנמתי את הרעיון אבל לא עיכלתי אותו. כמו כולם גם אני ממשיך לחפש את "החצי השני שלי". ונראה שהחיפוש הזה מוטמע בתשוקות הכי עמוקות שלי, בתת מודע ממש. אחרת לא הייתי חווה את האושר הגדול ביותר בחלומות בהם אני מתאחד עם אותה אהובה נחשקת. רגע האיחוד - שדווקא יכול להיות בעל מיניות מאופקת, לא יותר מנשיקה או חיבוק - הוא רגע של אושר פתאומי, קוסמי, איחוד של גוף ונפש, רוח וחומר.
גם בהקיץ אני חולם עליה, כמובן. אותה אחת שבמטה של קסם תפתור את כל בעיותי, תהפוך אותי במטמורפוזה מופלאה מקרפד עגמומי לנסיך שהחיוך לא סר מפניו, שמרגיש בכל רגע כמו ברגע השיא של חווית אקסטזי. כמה שלא אומר לעצמי ברוגז שכל הפנטזיה הזו אינה אלא הבלים והבל, אמשיך ללכת אחריה, "כצוואר אחרי החבל".
ויש את הפנטזיה המנוגדת, הצזארית, של לרצות לזיין את כל הבחורות בעולם. כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני צריך להפסיק עם הסגידה לדימוי הזה. שאני לא כזה. שאני לא מצליח בזה בכלל, שאף פעם גם לא ניסיתי, ולא במקרה, מפני שלעולם גם לא אצליח - אז למה להמשיך לנסות? ובכל זאת הוא לא משתתק, הקול הזה שלוחש לי: "תראה את ההוא, איזה כיף לו, עם כמה הוא שכב! ואיפה אתה, יא נקבה?! מאונן בבית!". בכל זאת העין ממשיכה לפזול אחרי כל בחורה יפה ברחוב, ואם רק היו לי אומץ ויוזמה, הכל היה נראה אחרת, החיים היו מעניינים, היית חי מבחורה לבחורה. כמו לאונרד כהן, כמו בוקובסקי, כמו עשרות גברים אחרים המייצגים את הדימוי.
ואני בדיוק באמצע בין שתי הפנטזיות, משותק.
אבל אולי שתי הפנטזיות אינן כה מנוגדות. בחלומות, לפחות, יש איזה איחוד בינהן, כשאותה בחורה אגדית לובשת פנים שונות בכל פעם.
ככל הנראה הפנים הסופיות, והאיחוד האחרון, נגלים רק בסוף המוחלט, כמו שכתב אלתרמן בסיום אותו "שיר לאשת-נעורים":
עוד יבוא יום שמחה, בתי,
עוד גם לנו בו יד וחבל.
וצנחת על אדמת בריתי
ואלי יורידוך בחבל.
לא הכל הבלים, בתי,
לא הכל הבלים והבל.
 אלרתמן. כתב גם שירים אחרים, שוים יותר .(אבל הם לא התאימו לנושא).
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
