החיים הם במקום אחר

הייתי במטבח. שטפתי כלים והקשבתי לגלי צה"ל, ברדיו שעמד על השיש, זה הרדיוטייפ הגרמני המסיבי שליווה אותי מאז גיל ההתבגרות.

המי'תולוגית, אני חושב, היתה באופן כללי ותאורטי בסלון, מכינה שיעורים על השולחן שלה, המסודר למשעי. אבל באופן מעשי הסתובבה רוב הזמן  סביבי, מפטפטת, שואלת שאלות חסרות פשר, מצחיקה אותי, מניחה את ראשה על כתפי, מפריעה לי לשטוף את הכלים. [מאז ומתמיד מלאכת שטיפת הכלים, לפחות  הקטנים שבהם, משרה עלי שלווה מדיטטיבית. למי'תולוגית השארתי את האחריות על ניקיון הריצפה, השנוא עלי].

אבל כשפרץ מבזק החדשות המיוחד הייתי לבד – כנראה המי'תולוגית החליטה סופסוף להתרכז במטלות לימודיה. למרות שלא אהבתי את רבין, ובכלל שבעתי דרמות חדשותיות, זה נשמע רציני מרגע לרגע.

- מיכל! בואי תשמעי משהו. 

- אוף! עד שסוף סוף אני מתיישבת על עצמי!  מה קרה

ודוחפת את פרצופה האליפטי ביני ובין הכיור. אני צוחק.

- את ידעת שהיום החברים שלך השמאלנים מתאספים בכיכר לשיר שיר לשלום?

- החברים שלך בעצמך! דודה שרה ואסף עם כל החברים האמנים שלך!

-  טוב, לא משנה החברים של מי. אבל עשו משהו לרבין.

- לרבין?? מי, ראש הממשלה? אני אנווט? מה פתאום, איזה שטויות! אני חוזרת לעיסוקי.

וחזרה לעיסוקיה, גאה שגם לה יש עיסוקים.

אבל הרדיו לא הניח לי, ודיווחי השדרנים נעשו יותר ויותר היסטריים.

הלכתי לסלון והדלקתי את הטלויזיה.

מה עכשיו? אוף!  זה שום דבר אני אומרת לך! לא קרה לו כלום!

והמשיכה עם הכחשותיה עד שכתבנו תפוח הלחיים התחיל לייבב מול המצלמות.

רצח רבין הוא בשבילי קודם כל נוסטלגיה, במובנה הקלאסי: געגועים לעולם שהיה טוב יותר (ויש אומרים, עולם שמעולם לא היה קיים אלא בדימיוננו). חזרה דימיונית לאותו בית (עברי!) שאני והמי'תולוגית הקמנו בדירת שתי חדרים, על הרחוב הכי רועש בתל אביב. לאותה אינטימיות דביקה שהתמידה ביננו כל דקה. אותם יחסים שנראה היה שאני מושל בהם, אבל בעצם הוכתבו על ידי הנסיכה העיראקו-פולנית.   הרצח לא עירער במאום את בועת האינטימיות הזאת.

לעומת זאת מוות אחר שאירע כחודשיים אחרי רצח רבין, הצליח לחדור לאותה אינטימיות ולערער את שנינו. זה רק טבעי: לא בכל יום החבר הכי טוב שלך, בן עשרים וארבע וחצי, כותב מכתב פרידה שנון ומצחיק ותוקע לעצמו שני כדורים בראש. 

המי'תולוגית אמרה פעם, באחת מאותן שיחות אינסופיות וחסרות טעם שניהלנו בניסיון להבין, שאולי הוא הושפע מאוירת ההרג סביבו – רצח רבין, ופיגועי ההתאבדות הראשונים בסמיכות לו.

פיגועים שאותי, למשל, זיעזעו הרבה יותר מהרצח. אשתדל לא לחזור כאן על ההתנצחות שלי עם השמאל. אדבר רק על ריגשותי, ואומר שבאותה תקופה חשתי את המרחק הגדול ביותר מ"שיכורי השלום" כפי שקראתי להם ("הם" שלא היו אלא רובם המוחלט של  הקרובים והסובבים אותי, וזה הדבר החשוב בכל ההתנצחות הזאת – לא הדיעה, אלא המנגנון הפסיכולוגי). מרחק זה התגבר עוד יותר כשהחל טרור המתאבדים, ונטל ממני – בסיוע ההיסטריה שליבתה התיקשורת – את תחושת הביטחון ביום יום. למשל כשהייתי עולה על קו חמש, או חוצה את מעבר החצייה בדיזנגוף ליד הסנטר. מבחינה רגשית לא הצלחתי, אם כן, לפתח הזדהות או אפילו אמפטיה עם "התחושה בשמאל" לאחר הרצח. וגם בזמן שמייד לאחר הרצח – שעות, ימים שבועות  וחודשים שהפכו חגיגת אבלות מתמשכת – לא הצלחתי להבין – רגשית – למה הרצח הזה מזעזע יותר מהרצח של עשרות אזרחים, נשים וילדים? האם רבין לא היה מי שבחר לעמוד בראש המחנה, על הסיכונים הכרוכים בכך? האם לא היה אחראי במידה כלשהי לבטחונו האישי? האם לא היה צריך במידה כלשהי לנסות למנוע קרע מוחלט ב"עם"?    שאלות אלה אינן העיקר. החשוב הוא שלא היתה בי אמפטיה כלשהי לקורבן הרצח ול"שבר בשמאל". גם אם ליבלבו בליבי ניצני אמפטיה כאלה, הם נעקרו בעודם באיבם  ע"י הזעם הקדוש של השמאל, שכל מעיניו נתונים היו לשאלה "איפה טעינו", במובן "איפה הם – הימין – טעו? אנחנו נגיד לכם איפה!"

האירוניה היא שכאשר שיתפתי בתחושות אלו את דרור, הוא כמעט הזדעזע. הוא, שבנעוריו הלך ל"נוער התחייה" בגלל שהיתה שם בחורה שאהב; הוא, שכל התייחסות שלו לעולם היתה רוויה באירוניה דקה ועמוקה, ולעיתים קרובות בהומור מטורף נונסנסי; הוא, הילד הרע שהסתובב בצבא עם חולצות עליהן הדפיס את דבריו של מנחם בגין בסוף חייו: "איני יכול עוד!"  -  הוא כמעט הזדעזע ממני!  כן, אמר לי, אני בכל זאת עצוב קצת שהוא נרצח. ואני חושב שגם אתה צריך להיות.  בדיוק חודשיים אחרי, דרור נתן לי סיבה הרבה יותר טובה להיות עצוב.

את רצח רבין ילמדו ילדי הדורות הבאים בשיעורי ההיסטוריה, אם אמנם תהיה היסטוריה ויהיו ילדים ואנשים על כדור הארץ.  וכל ילד ידמיין מה שידמיין, יזדהה עם הנרצח או עם אישתו או עם יורשו, או עם הרוצח, או שבכלל יהיו מחשבותיו במקום אחר, במשחק שצפוי לו ביציאה מבית הספר.  אני אחלוף לי מן הסתם בלא להותיר רושם בהיסטוריה, ובראשי יחלפו לפעמים הגעגועים לבית שעל הרחוב הכי רועש בתל אביב, לאופן שבו עיני הבחורה שגרה איתי בו היו נתלות בעיני בשאלה. ומכאן יובילו אותי הגעגועים לדרור, לסיטרואן CX הענקית שלו, שהיתה מתרוממת חרישית מן הקרקע לאחר שהתניע אותה, זו מכונית הפלאים המשונה שהיה רק מוסך אחד בפאתי יהוד שידע לטפל בה, ודרור השאיר שם חלק נכבד ממשכורתו, ולנסיעות הליליות שנסענו בה, בהשראתו, אל הסופרמקט בקניון איילון, שפתוח כל הלילה, משוטטים בשלוש בלילה בין הדוכנים הארוכים והרצפה נוצצת הנאון, ולוטשים עיניים אל כל הטוב הזה שהחיים מציעים לנו בכל רגע. אתה תזדעזע  דרור, אבל זה מה שאני נמצא למד ממך בלילה זה, את שמחת השיטוט הלילי בין כל השפע הזה שיש לסופרמקטים להציע לנו.  ואת השמחה העצובה של הנונסנס שלך, שהיה מצחיק אותי לפעמים עד דמעות. בטח נותרתי יחידי לזכור את המשפטים שהיית רושם על הלוח בקורס, for her it's dummy, to me it's tights או "תדופן שני באפסים".

ברביעי לנובמבר אני חושב על הרביעי בינואר 96, ועל בחור אחד, יפה ומצחיק, שהיה החבר הכי טוב שלי. הוא לא עמד בראש המחנה, אלא תמיד בספסל האחורי, ראשו מוטה לאחור בתנוחה משונה, כאילו נשברה מפרקתו, פיו פתוח לרוחה והוא שקוע בשינה עמוקה.    הוא לא היה מיפי הבלורית והתואר, ולמעשה אפילו את התואר הראשון שלו הוא לא הספיק לסיים.   בטח שלא היה מגיבורי המלחמה והשלום- הרי נפגשנו לראשונה, כמו שהוא אהב להדגיש, בעודנו כורעים ומקרצפים את מדרגות מיפקדת השלישות הראשית ברמת גן. הוא לא היה גיבור, והעולם הזה היה כנראה גדול עליו. אבל הוא היה אחד האנטי גיבורים הגדולים בעולם הקטן שלי.