החיים הם במקום אחר

[נכתב לפני חודש וחצי. בנתיים השתנו הרבה דברים.   אני לא יודע בדיוק למה אני לא מוצא זמן לכתוב לבלוג ולקרוא בלוגים – שני דברים שאני מאד מעונין לעשות, בניגוד לפעם שפחדתי להבלע בוירטואליה. היום הכאוס של החיים בלע אותי ואין לי זמן.  סליחה מכולם ]

כרגע, השיר הכי יפה בעולם בעיני הוא

Tekno Love Song  של Cocorosie.

 (לחצו על שם השיר כדי לשמוע, וספרו לי אם זה לא עובד, בבקשה. פה גם אפשר לשמוע , ו פה יש ביצוע מוזר).

האחיות המוזרות, שחיו בנפרד זו מזו בכל מיני מקומות בעולם, נפגשו רק אחרי עשרים שנה בפריז, הסתגרו באמבטיה, ומאז הן שם, ביחד, עושות מוזיקה

שמעתי אותו ב- 106FM  באינטרנט, בשעת לילה מאוחרת, כשהייתי במיטה של ע'.  שנינו (אני מקווה ששנינו, כי מה כבר אפשר לדעת על הבנאדם השני) התפעלנו.  למחרת שאלתי בפורום של 106FM  מה השיר. תחילה נתנו לי תשובה שגויה, ואז את הנכונה.  תוך יום כבר היה לי את שני האלבומים שלהן, והכל הודות לפלאי הרשת, אפשר לאמר. 

אי אפשר להבין את המילים של השיר, וממילא הן לא העיקר פה, כי סיירה (או שמא זאת אחותה, ביאנקה) שרה כמו חתול. באלבום עצמו, Noah’s ark   משולבים קולות של כל מיני בעלי חיים, ובראשם חתולים.

והיום, ילדים, נספר את הסיפור האמיתי על נוח והחיות שלו

זה לא מקרה ששמעתי את השיר דווקא אצל ע'.  פגשתי את ע' לראשונה לפני חמישה חודשים, באותו חדר שלה, וקודם כל , עוד לפני ששמתי לב לבלאגן חסר התקדים בחדר – בגדים מפוזרים על הריצפה ובכל פינה -  הייתי המום מהמרחק בין דמותה הפיזית כפי שהצטירה לי מהבלוג שלה – פרועת שיער ומוחצנת – לבין מה שראיתי – בחורה שקטה, קצרת שיער, שעמדה ובחנה אותי במבט ירוק. בעצם, עוד לפני כן, בטלפון, התנפץ הדימוי שבניתי לי, בשבועות שבהם קראתי את הפוסטים הפרועים וההזויים שלה, הנטולים  כל מידה של קוהרנטיות, פוסטים שחשפו אישיות שאינה יודעת אלא את הקיצוניות.  היא דיברה בשקט, בקול עדין ומנומס, ודווקא אני ניסיתי להסתיר את התרגשותי, מוכן לזרוק מאחורי בין רגע  את החברים הותיקים ואת ערב שירי נעמי שמר שלהם (לא בלי רגשות אשם, כמובן!).  הכל קרה כל כך מהר, רגע הייתי ביפו , עם נעמי שמר והחברים, וברגע הבא בחדר הזרוק הזה בדרום תל אביב.  השקט הזה שלה, שעמד עכשיו מולי היה שקט חתולי, דרוך, נכון לזנק, ועם זאת רגוע, מכיל את עצמו. איך אפשר להסביר דבר כזה?  בכל פעם שהיינו מסיימים את המדיטציה הקבוצתית בבית של אלינור, היינו רואים את החתול השמן והענק שלה, תשעים אחוז פרווה ועצלנות ומלכותיות טבעית   - היינו רואים אותו הולך באי אכפתיות, כולו אומר "זה הבית שלי, ואתם הנתינים שלי" – והיינו מבינים שכמה שלא נתאמץ להיות עם הנשימה ועם הגוף ועם המחשבות והרגשות – החתול הזה כבר נמצא שם, בלי שום מאמץ, נושא את עצמו, פשוט קיים, בטוב וברע ובמשהו שמעבר לטוב ורע. 

החתוליות קיימת גם בפניה של ע', בייחוד בעיניה הירוקות – בכלל, היא האדם הכי דומה לחתולה שראיתי מימי. והיא שופעת אהבה לחתולים, ופעם, כשהיתה קטנה, היו לה איזה שבעה חתולים. ואז התרחש משהו איום ששיבש את הכל, ובגיל שתים עשרה שלוש עשרה היא עזבה את הבית לרחובות. והיום, בכל פעם שהיא מתפתה ללטף חתול, היא מתחילה להתעטש ולדמוע במשך שעות.   ובכל זאת, היא עדיין אוהבת אותם נורא.  פעם היא הראתה לי תמונה של נמר בנגלי ואמרה "הוא לא הדבר הכי מדהים שיש?" "אני  יודע שהרבה אנשים מתלהבים מנמרים כאלה" עניתי "אבל אותי הוא קצת מפחיד. אי אפשר להסתכל בו בעיניים".  בעיניים של ע' דווקא יכולתי להסתכל הרבה זמן. לפעמים, בחדר שלה או במרפסת הקטנה, היינו פשוט נועצים עיניים ומחכים לראות מה יקרה ומי ישבר ראשון. השקט היה מתוח.    ע' לימדה אותי לאהוב חתולים.  עד שהכרתי אותה, הייתי מתנהג כלפי חתולים שפגשתי ברחוב במיאוס קל, טינה  פאסיב-אגרסיבית של  מי שמצהיר "אני אוהב כלבים". ראיתי בהם חיה אינטרנסטית, לא אנושית, שטנית כמעט. המבט החשמלי בעיניהם היה מנוגד למבט החוּם, האנושי  והנאמן, שבעיני הכלבים.    אחרי ע' (בתהליך הדרגתי, שהושפע גם מקבוצות המדיטציה וחתולים של ידידים),  יכולתי להזדהות עם התלישות החתולית, עם הניסיון להראות חזק דווקא בנסיבות השבריריות והקשות כל כך של חייהם.

נמר בנגלי תל אביבי

אני לא יודע אם אני וע' נמשיך להיות בקשר.  היא היתה האדם הכי משמעותי בשבילי, בחמישה שישה וחצי חודשים האחרונים . מהרגע הראשון זה היה קשר עם המון הווה וכמעט אפס עתיד. עכשיו יש בעיקר עבר [ככה היה לפני חודש וחצי, בנתיים השתנה שוב]. אבל קיבלתי ממנה כל כך הרבה. קודם כל - היא הכניסה אותי לסרט שלא ידעתי בכלל שאני יכול לראות, בטח לא לשחק בו, ובטח ובטח לא לשחק בו בתפקיד כל כך שונה מהתפקיד הרגיל שלי.  מי היה מאמין, למשל, שאוכל להיות בקשר אינטימי עם בחורה כמוה. הבחורות הקודמות שהייתי איתן בקשר אינטימי,  היו בדיוק הנגטיב של ע' ביחס לגוף ולנימוסים – היתה בהן עדינות, שובת לב במבט ראשון, אך ככל שהעמקתי להתבונן ראיתי שהעדינות הזאת נבעה מיחס של השתקה כלפי הגוף, השתקה שמקורותיה בסלידה ושנאה עצמית של הגוף (לא תמיד, יש לאמר. אני מדבר בעיקר על המיתולוגית). ואילו ע' – איזו טבעיות ובוז אדיש לכל כללי הנימוס. יורקת ברחוב, מפהקת מולך פיהוקי ענק שנשמעים עד הצד השני של השכונה, לא מורידה שיער בשום מקום, וכיו"ב (אני לא אמשיך כי זה נשמע הרבה יותר רע בכתב).   ועם זאת – יש בנשמתה עדינות אמיתית, זה בטוח. למרות כל מה שעברה – ובשנות חייה, המעטות לעומת שלי, היא עברה מספיק כדי ללמד אותי על החיים שיעור חדש בכל יום עד שארית חיי – למרות כל הזוועות, אין לי מילה אחרת – היא לא איבדה את המיתר העדין והשברירי של הנשמה. והיא גם לא מרחמת על עצמה, אפילו לשניה לא. אחרי הסיפור הכי נורא שקרה לה, היא תגיד, ובאמת תתכוון לזה: "היה לי מזל. הכי מסכנות הן אלו שעברו התעללות מינית במשפחה / הזונות בתחנה המרכזית / הילדות המוכות / החתולים שנולדים ברחוב ואמא שלהם עוזבת אותם". והדוגמא האחרונה, של החתולים,  מפליאה במיוחד,  כשמכירים את האמא המפלצתית שלה, וכמה ע' משקיעה בה, מתוך פחד, מתוך כניעה למניפולציות המרושעות של האמא הזאת, שהדבר הכי טוב שהיתה עושה לע' היה לההעלם מחייה לנצח.  בכל פעם שהיינו נכנסים למיטה ע' היתה קוראת "איזה כיף!!" בשמחת חיים אמיתית.

אני אחשוב על ע' תמיד, כי אני כזה, זאת הפאתטיות שלי, שאני לא שוכח אנשים, בטח לא אלו שנגעו בי.  כל מיני דברים שקודם היו עוברים לידי ולא הייתי שם לב אליהם, ישאירו עכשיו חותם כי משהו יזכיר לי אותה. למשל הסרט הזה שראיתי שלשום, "מישהו לרוץ איתו". איך עלו בי דמעות בעיניים. הרחובות שלה. חוסר האונים שלה. האומץ שלה. הבתים הנטושים שלה. היה רגע שגילינו באקראי ששנינו היינו בככר בדיזינגוף באותו זמן בערך. היא ילדת רחוב, ואני חייל אבוד, במובן הנפשי לא פחות חסר בית ממנה. החלפנו זכרונות: "זוכרת את vova ?"  ולאחר רגע שנינו אמרנו בבת אחת , בערך: "הוא בטח מת מזמן" (כי vova , נער רוסי רזה, עם שיער בהיר ארוך, היה מכור להרואין, והוא הלך והתפגר לנגד עיני. מנער חמוד ומלא חיים הפך לצל אנושי, שייך יותר לעולם המתים מאשר לעולם התזזיתי של ככר דיזנגוף).

עם עצמי אני צריך לברר, למה רק מה שכל כך קיצוני וסוער ולא יציב מושך אותי באמת, מושך אותי חזק. למה אני לא יכול להנות ממשהו נורמלי?

ב"מישהו לרוץ איתו" יש סוף טוב, אבל כזה עם קריצה של "אתם יודעים, זה סרט, חייבים סוף טוב. בחיים זה לא ממש ככה".  בחיים הסופים לא ממש טובים.  אבל היי, הם גם לא לגמרי רעים!

אוף. כל דבר שאכתוב על ע' הוא כל כך חלקי.  יכולתי לכתוב עוד עשרים פוסטים מנוגדים לכאורה לחלוטין לזה. סליחה ע', שעשיתי ממך פוסט קצר מדי.