החיים הם במקום אחר

הדוגמא הראשונה היא לדעתי שונה ממה שאביא בדרך כלל, כי היא די ידועה.

זהו קליפ של להקת nouvelle vague   לשיר בשם Dance with me:

מקווה שנהנתם מהקליפ לפחות כמוני.

כשראיתי אותו פעם ראשונה משהו תפס אותי, ולא ידעתי מה – חשבתי שזו מחווה נחמדה של חברי הלהקה שהתחפשו לשחקנים בסרט צרפתי שחור לבן ישן.

אבל אז הבנתי שמדובר בסרטו של גודאר ,Bande a part  (בעברית- חבורה נפרדת).

וכאן בא היופי של האינטרנט והיוטיוב – במהרה מצאתי את הסצנה המקורית מהסרט:

(מעט על הסצנה ועל הסרט – טרנטינו קרא לחברת ההפקות שלו כשם הסרט, ואומרים שסצינת הריקוד ב- pulp fiction   היא מחווה לסצנה זו (אני לא ראיתי זאת. אם כבר האנלוגיה הברורה היא לטרבולטה של המיוזיקלס בשנות השבעים.  בסרט , מהתקופה הראשונה והטובה של גודאר (שבסביבות 1968 הסתבך עם עצמו עד כדי אי עשיית סרטים משמעותיים, מאז ועד היום),  יש סצינה מפורסמת נוספת, דקה (ולמעשה, 36 שניות) של שקט:).  

הקליפ של הלהקה נראה טוב יותר –בגלל עותק טוב המאפשר לראות את הנעשה בעומק השדה.

אמנם, מה שקורה בעומק השדה אינו "מענין" ואין לו השפעה על "העלילה", אבל בעיני לפחות הוא מוסיף המון – חיי בית הקפה ממשיכים ברקע, והריקוד בחזית מעניק להם משמעות חדשה, מסתורית, שלא היתה אילו המצלמה היתה מתמקדת בהם.

אני חושב שזה מה שמשך את עיני כשראיתי את הקליפ לראשונה, ולא הבנתי עדיין שמדובר בסרטו של גודאר (חשבתי שאלו חברי הלהקה רוקדים):   עומק השדה, והתחושה שיש כאן משהו אמיתי.

אחר כך כשראיתי את הסרט, חשתי שהוא פחות נעים לצפיה מהקליפ. למה?

קודם כל, המטרה שונה:

בקליפ הצופה נסחף לתוך אוירה נוסטלגית ורגשנית, בגלל ההילוך האיטי והאוירה שנוסך השיר בסגנון הבוסה נובה הנוגה-מתקתק על הסצנה.

גודאר, לעומת זאת, התכוון ליצור ניכור ברכטיאני אצל הצופה, ולחשוף לפניו את האופן בו נבנית האשליה הקולנועית וסוחפת אותו רגשית.  זו אחת הסיבות שהוא מדבר בוויס אובר שעולה באופן לא ממש נעים על המוזיקה .  המוזיקה עצמה גם היא עצבנית וחביבה פחות מהממתק של nouvelle vague.

הלהקה עושה כאן לגודאר מה שהיא עושה לשירי הגל החדש הבריטי – מעצבת אותו מחדש בגרסה מפויסת, נעימה ונגישה יותר (כמובן שגודאר של 1964 נעים ונגיש פי אלף מזה של כמה שנים אחר כך והלאה. אבל עדיין זה גודאר).

לא במקרה שמה של הלהקה הוא "גל חדש" – זוהי מחווה לגל החדש הבריטי במוזיקה (אותו הם מבצעים מחדש בבוסה נובה), ובו זמנית גם לגל החדש הצרפתי.

שמו של האלבום ממנו לקוח השיר הוא Bande a part , וזוהי מחווה לסרט של גודאר.

אפשר לאמר שהקליפ והסרט מאירים זה את זה באור הניגוד:  הניכור של הסרט, של הרוקדים בסרט, כל אחד לעצמו – מאיר באור שונה את האוירה המתקתקה בקליפ;  והנוסטלגיה הסוחפת של הקליפ, מראה שגם גודאר בעצם יצר איזושהי הסחפות אצל הצופה, למרות הניכור,

מה הם שאר האמצעים הקולנועיים שיצרו את ההבדל בין הסרט לקליפ?

1. הקליפ נעשה בהילוך איטי.  (לא מצאתי לזה הוכחה באינטרנט, רק בדקתי בעצמי).

כך מצליחים להתאים את הריקוד לקצב הבוסה נובה של השיר.

להילוך האיטי יש קונוטציה נוסטלגית רגשנית, וגם תחושה של הנאה גדולה של הרוקדים מפעילותם, הרמוניה. 

ואילו במקור יש תחושה של עצבנות, ובעיות.  עוד הבדל הוא הביחד של הרוקדים בקליפ, בעוד שבסרט הם במצב של בדידות, כל אחד לעצמו, למרות התנועות המתואמות.

2. בקליפ יש (לפחות) שלושה חיתוכים (cuts) שאין במקור: 

1.אחרי שאנה וארתור קמים מהשולחן – איש שיכור נתקל בהם, דוחף אותם קצת ומברך אותם. בין 0:14  ל- 0:28 במקור  של גודאר.  (לפני כן , כשאנה קרינה וארתור קמים מהשולחן  יש גם במקור קאט – היחיד בקטע כולו).

2. כשהבחור עם הכובע, פרנץ, עוזב.  הקאט מוסתר בעורמה ב- 3:19 .  בקליפ חתכו סיבוב אחד שלם של הרוקדים, החל מ- 2:51 עד 3:14  במקור.

3. כשארתור עוזב יש קאט ב3:36 –בקליפ אנה קרינה חוזרת רק אחרי שהמלצר עבר. נחתכו השניות בין  3:30 ועד 3:36 במקורי, בהם עובר המלצר בדרכו חזרה בתוך החלל של הריקוד.

קאט 2 לדעתי נמצא שם בעיקר כדי להתגבר על עודף חומר גלם שנובע מההבדל באורך הקטעים המוזיקליים, ומההילוך האיטי.

קאטים 1 ו-3 הוציאו את השיכור ואת המלצר מהקליפ, ויצרו חלל יותר הרמוני ומובחן עבור שלושת הרוקדים, בלי הפרעות כמו אצל גודאר.

/=/

ידידה שלי, שהראיתי לה את פתיחת "השחקן" לאלטמן קטעה את נאומי הנרגש על שוטים ארוכים בקולנוע, ושאלה –

"בשביל מה זה טוב ?  למה לא לעשות את זה בכמה שוטים וזהו?".

תרגיל, אם בא לכם – חישבו מה  ה- one shot  נותן לסצינה הזאת  של אלטמן, ולסצינה של גודאר?   אילו היו מצלמים אותה בכמה שוטים ועורכים אותם יחד, מה היינו מאבדים?

התשובה שלי היא שבין השאר ב- one shot  יש לי הצופה (הנלחם על האינטיליגנציה שלו, מול הפטיש רב המניפולציות שהקולנוע מנחית על ליבו) תחושה פחות מניפולטיבית.

(ונכון שמצד שני- long shot הפכו סוג של שעשוע  לחובבי-קולנוע-איכות-בלבד, שבו הבמאי מראה את היכולת הוירטואוזית שלו. למשל, בלונג שוט של אלטמן, יש מעין מקבילות לקאטים, וכמובן המון מחשבה על התנועה של המצלמה והדמויות.  אני חושב שאלטמן מודע לכך, ובסצנה שלו  יש הרבה אירוניה עצמית).

עניין נוסף הוא שהשוט הארוך מאפשר לשחקנים להכנס לתפקיד וליצור מצבים מפתיעים ואמיתיים מתוך ההתפתחות החד פעמית של אותו רגע על הבמה (אותו מעוז אחרון שהתאטרון יכול לנופף בו מול הקולנוע).  את זה קשה יותר להשיג בשיטת העבודה הרגילה על סרט, שיטה שמפרקת כל סצינה לפרקי זמן קצרים ומבלבלת בין סדר הצילום של הסצנות לסדר הכרונולוגי בו מתפתח התסריט (מכיוון שכמה שוטים שמתרחשים באותו לוקיישן יצולמו אחד אחרי השני, גם אם אחד הוא מההתחלה, אחד מהסוף, ואחד מהאמצע של התסריט).

לדעתו של אנדרה באזן, התאורטיקן הצרפתי שהיה עורך "מחברות הקולנוע" (Cahiers du cine’ma) – העיוותים הכרוכים בעריכה, פוגעים במורכבות של המציאות. המונטאז' כופה את האידאולוגיה הפשטנית של הבמאי האגוצנטרי והמניפולטיבי על הגיוון האינסופי של החיים. מעניין לחשוב על דבריו הן בהקשר של המניפולציה של הסרט ההוליבודי הנוקט ב"עריכה הקלאסית" שהצופה קונה בלי להרגיש את המניפולציה עליו;  ומאידך בהקשר  של תאוריית המונטאז' הסובייטית, ששירתה את סרטיו הנוטים לתעמולה של אייזנשטיין (ששירתו את המשטר הסובייטי קומוניסטי, שביצע את רצח העם הגדול בהיסטוריה, אחרי זה שביצע מאו בסין הקומוניסטית).

באזן מביא גם דוגמא חיובית, של איך קולנוע כן צריך להעשות לטעמו – להשתמש בטייקים ארוכים ובעומק שדה (מיקוד עמוק) ולתת לצופה להרגע ולבחור בעצמו במה להתמקד בסצינה.

לסיום, שתי פתיחות נוספות ומופתיות של סרטים בטייק אחד ארוך:

הפתיחה בשוט ממנוף (crane shot) של "מגע של רשע" לאורסון וולס. זהו שוט  שמזכיר האיש בפתיחת ה"שחקן" שראינו קודם,סביב 1:28.  על פי ויקיפדיה הפתיחה היא : " widely considered by critics to be one of the greatest long takes in cinematic history":

והפתיחה המדהימה של "הרמוניות וורקמייסטר" של בלה טאר  - חבורת שיכורים בפאב נידח במזרח אירופה, ממחיזה ליקוי חמה (בשל מגבלת האורך ביוטיוב, והרצון לכלול גם את השוט המהמם השני במלואו, קוצצה תחילת השוט, שאפשר וכדאי לראותו במלואו כאן (ואז גם מובן עד כמה האנשים בבית המרזח שיכורים)). אחד הדברים היפים שראיתי אי פעם בקולנוע:

[הקטע הבא יצא קודר משהו.  חשוב לי לאמר שאינו מאפיין כלל את מצב רוחי הטוב עד מצויין בדרך כלל בחצי שנה האחרונה, ובכלל בשלוש עד שמונה השנים האחרונות.

דווקא בגלל זה מענין אותי ונכון בעיני לפרסם את הקטע. 

אנא שימו לב למשפט החותם, והבינו שאין כאן בקשה לחיבוק וירטואלי.   ]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 [5/10/09  סדנת כתיבה, בית של ח'.

התרגיל: כל אחד נותן למי שמולו משפט מתנה.

אני הייתי מול הילה, שנתנה לי את המשפט:

ושוב אפרת יעקבי נשארה נאמנה למספריה בירושלים (הבירה).

מה שמאד הפתיע אותי, כמובן. 

מה בדיוק מתנה כאן, לעזאזל? מה מתנה במשפט הפרובוקטיבי הזה?  כתבתי את הקטע כשהשאלה הזאת בראשי. ]

{השיר שנבחר ע"י ע+ע כמייצג את כותב שורות אלו}

המתנה המוזרה

המתנה שאני נותנת לך היא שתיקת הטלפון בשבתות. בשבתות אינסופיות שאתה מבלה לבד, בחברה המאוסה של עצמך.

היא הבחורות שקבעו איתך למוצאי  שבת בערב. הבחורות שהפריחו תקוות כמו זיקוקים בחלל נפשך. אלו שברגעי המתח האחרונים שנמתחו לקראת הפגישה, ביטלו הכל, או פשוט לא הגיעו.

וכל הזיקוקים נפלו באחת, כבויים, ללא זיק וצליל.

היא הפחדים ששיתקו אותך ולא נתנו לך לגשת לבחורות שרצית.  פחד הדחייה, פחד ההתבזות. הפחד לחטוף בומבה בפרצוף. 

הפחד שבסופו של דבר הוא פחד ממה שעוד לא קרה, פחד מפחד.

היא מתנת המכתבים להם ציפית לשווא, מציץ מדי יום בהחבא בתיבת הדואר.

המכתבים שלא הגיעו ותיבת הדואר שנשארה ריקה.

היא המכתבים שהגיעו לבסוף, מכתבי הדחייה, הפסילה, דלתות שנטרקו בפרצופך.  " אתה פשוט גרוע, מכוער" אמרו בנימוס של אלו היודעים את הכללים, אלו שנמצאים בבית ומסמנים אותך כשגוי, מעוות, חסר בית.

היא מתנת המחברת, שהיתה בתיק, שהונח בתא המטען לפני שירדתם לים, בדרך צפונה.  תא המטען שנפרץ.  התיק שנגנב ככה סתם, מבלי שיהיה בתוכו דבר בעל ערך עבור הגנב. התיק שחיפשתם בשיחים סביב מגרש החניה, לשווא. המחברת שנתנה משמעות לכמה חודשים מחייך, ושבלעדיה לא היתה משמעות, רק סימן שאלה כואב מול אובדן חסר פשר.

היא שוב השיתוק, שיתוק ידך שלא זזה את מרחק הסנטימטרים הספורים שהפרידו בינה לירכה של בחורה ישובה לידך על ספה בדירה  תל אביבית, או על שק שינה, או על כסא חדר האוכל בערבי חג.

היא החרטה הנוקבת שאחר כך, גם אחרי עשרים שנה – הו, למה לא פעלתי, למה החמצתי את ההזדמנות שלא תחזור. למה נכשלתי בזה.

היא הדברים הפטפטניים וחסרי התועלת, דברי הרהב שאמרת ברגעים שלא היית קשוב. הנאומים עליהם הצטערת כל כך ברגע בו סיימת אותם, ועוד לפני.

היא בגידת הגוף ובגידת הנפש. והספק המקנן והנוקב שמא בגידת הגוף אינה אלא סימפטום לבגידת הנפש.

היא רגעי החידלון ואין האונים, כשרוצים מאד אבל דבר אינו עומד. היא הבושה הכרוכה בזה, הבושה הנוקבת, המחזירה אחורה אחורה. הרצון להימוג מעל פני האדמה.

היא רגעי המחלה, והחרדה המציפה כל נקב, שמא המחלה תמשך לעד.

רגעים מבוזבזים עם פסקול טורדני של ברז דולף.

היא רופא שהוא תליין, רופא שמחדיר עצמים חדים למקומות הרגישים, רופא מומחה וחסר רגש שעבורו אתה חתיכת בשר מקולקלת.

היא דירות לא מוארות, מלוכלכות באופן חסר תקנה, מרקיבות, יקרות באופן שערוריתי.

דירות שכורות.

דירות שאינן בית.

היא המעברים הנואלים בין הדירות, ותחושת החרדה הקיומית המתלווה להם.  חרדה מכלום, חרדה טיפשית ובלתי מוצדקת.

היא החודשים שאחרי מעבר הדירה, החיכוך עם הקירות הללו שמסרבים להיות בית. הגינוי העצמי: אם היית נורמלי, כבר היית מארגן כאן בית לתפארת. והצריך צריך צריך הזה שמולו אתה לא עושה לא עושה לא עושה, עצלן עלוב חסר אונים.

היא הבחורה היפה שלא פנית אליה, למרות שכל כך רצית, והתלבטת, וסערת מבפנים, עד שויתרת. הנערה המקסימה שהיתה יכולה לשנות את חייך, אילו פנית אליה אז, לפני עשרים שנה בקיבוץ.

היא הכעס על עצמך ועל הטיפשות שבמחשבות אלו, ובתקווה שמעוררת בך הבחורה היפה. הבנאליות הזאת, שחושפת את טמטומך. והעליבות של הבחירה ביפה מבחוץ ולא היפה מבפנים.

היא החרטה והצער על עשר שנים מבוזבזות, עשר שנים שאמורות להיות היפות ביותר בחיי אדם, שנות הנעורים.  המחשבות לפני השינה: הו, למה לא למדתי אמנות לחימה בכיתה ו', למה לא הייתי חזק יותר, חכם יותר, אידיוט פחות, שברירי עלוב וכפוף פחות.  לשם מה סבלתי את כל הסבל המיותר הזה?

היא הרגעים  בהם הסבל היה חזק עד כדי שיגעון. ההתלבטות הנואלת, מחלת ההתלבטותיתיס שאוכלת אותך מבפנים. מחלה שכולה סבל ואינאונים. שהייה ארוכה, נוקבת מכאב, בלימבו של החלל הנפער בפסיחה בין שני הסעיפים, בין שתי הדרכים ביער, בחוסר יכולת להחליט ולבחור.  עד כדי כך, שהיית יורד מהקיבוץ אל העיר, אחרי יום שלם של התלבטות, עולה על הרכבת למרכז, ויורד ממנה רגע לפני שהיא נוסעת. וגם בירידה לא היית מתנקה מהחרדה הנוקבת שלא פעלת כשורה, שבחרת את הבחירה הלא נכונה. והכל היה גורלי כל כך, חסר הומור, גורלי וחסר נשימה ונחת.

לשווא, לשווא, כי לא היתה כאן שום הכרעה גורלית, רק סימפטום לתודעה סובלת וחולה.

וגם שנים אחר כך, כל השעות שבזבזת, מכור,  במשחקי מחשב עלובים שאינם מפתחים את המחשבה (הליקופטר נע במנהרה ומתרסק תמיד בסוף, בדיוק כמוך).  שבזבזת, מכור, על פורנו משחית ומעוות, שלקח ממך את האנרגיה שהיית צריך להפנות למקומות אחרים. שבזבזת על גלישה סתמית, גלישה שאינה מביאה לשום מקום ואין בה הנאה מהדרך.   

היא חרטה נוקבת – הו למה לא פעלתי, למה דיברתי יותר מדי במקום לעשות, למה לא היתה בי שתיקה ושלווה, למה לא ידעתי אז מה שאני יודע היום. למה הכרטיס הזה הוא בכיוון אחד בלבד, ומדוע מזדקנים בדרך, ולמה התחנה האחרונה סופית  לחלוטין, סופית באופן בלתי נתפש ושָם ללעג ומחריד.

היא החרטות, רגעי השיתוק, הטעויות הבלתי נסלחות, הסבל הבלתי מוצדק והסבל המוצדק.

היא המָתנה המוזרה.

מתנה מנצנצת, שטרם נפתחה, ומה שבתוכה - סוד.

היא חידת חייך.