החיים הם במקום אחר

-

[13/8/08 הפוסט צונזר חלקית עקב חשיפה בלתי מבוקרת.    נ', זה לא לעניין, העניין הזה של להגיע אלי לבלוג ולהעלב מדברים שכתבתי לפני שש שנים כמעט, ולחכות שנתיים עד שאת אומרת לי את זה ].

-

בשתים עשרה בלילה הייתי הסועד האחרון ב"מלכות הפלאפל". המוכר, צעיר ונחמד – הם תמיד נחמדים שם כולם, תודעת שרות של מלכות, או אולי נחמדות אמיתית – הפציר בי לקחת את כל כדורי הפלאפל שנשארו הביתה. "אם לא אני פשוט זורק את זה, חבל". לא היית צריך להגיד יותר מזה לבן דור שלישי לפולנים כמעט ניצולי שואה. גם בחינוך הציוני מיליטריסטי שקיבלתי, הספיק אבי ללמד אותי ש"אוכל לא מפקירים בצלחת" עוד לפני שלמדתי שפצוע לא מפקירים בשטח (ובקיבוץ, תאמינו לי, לומדים את זה ממש בבית התינוקות). לקחתי.



בעודי הולך בשדרות רוטשילד נפלו עיני על נטאשה, הישובה בקפה שבאמצע השדרה.
"זה מני" מציגה אותו נטאשה, "וזה ג'רום. אם אתה רוצה ביקורת עלי, הוא המבקר הגדול ביותר שלי".
"אה, זה ההוא" נוהם מני, כבן ארבעים וחמש או חמישים, בערך כפול מנטאשה.
למן ההתחלה הוא מתנהג בדרכים משונות.
תחילה הוא מציע לי במפגיע את הקוראסונים שעל השולחן
"קח, קח, נו! נתנו לנו את זה אבל אנחנו לא רעבים, נכון בובה?" ונרכן לנשק את "בובה" .
"אני לא יודע.. אתה כבר השני שמציע לי אוכל.. אני כנראה הגעתי למצב שאני נראה כמו הומלס"
"אני פעם נראיתי יותר הומלס ממך"! הוא נוהם.
אם כך אקח את הקוראסונים. העיקר שלא יזרקו אותם, ואחר כך כשישימו אותנו באושוויץ נצטער על כל הקוראסונים האלה שזרקנו.
אחר כך הוא שוב מגפף ומנשק את נטאשה הנבוכה, או שהוא מפגיז אותי בשאלות מביכות, ששיאן בשאלה:
"ראית את החזה שלה (של נטאשה) פעם?"
אני מביט בה במבוכה, מסמיק.
"איזה חזה יש לה, אה? ראית אותו או לא"?
אני בוחר בשתיקה נאצלת.
"מה הדבר שהיית הכי רוצה בעולם" הוא תוקף שוב
אני מחליט לאמר את כל האמת, זו הדרך לצאת מזה בשלום.
"כמו כולם.. אהבה.. שתהיה לי חברה, ואני אוהב אותה והיא אותי, ונתחתן ונעשה ילדים"
"אז מה הבעיה? אתה בחור חמוד"
מה הבעיה.. אולי תגיד לי אתה, פרא לא אציל שכמוך.
"למה אתה מפחד מנשים"?
ככה אתה מפגיז אותי, באמצע הלילה והשדרה?
"על זה אני לא יכול לענות לך. זה אישי מדי"
ויש גברים כמוך, שמפחידים אותי עוד יותר מנשים.
"אתם האשכנזים, לא יודעים מה זה נשים" הוא מחליט כנראה לגלות לי את הסוד "תקלל אותן, הן אוהבות את זה"
"ג'רום הוא דווקא שוביניסט" מסבירה לו נטאשה
"שוביניסט? זה?" מתבונן בי מני בפקפוק
אני צוחק ומגביר את התנדנדותי החרדה קדימה ואחורה.
נו טוב, כשוביניסט אני יכול לאמר להם שלום.
וללכת לי משם, בין העצים, שקית הפלאפלים בידי האחת, הלפלפית , ושקית הקוראסונים בידי השנייה, השוביניסטית, ששיחקה לה בחזה.

היא לא באה לטאי צ'י.



בבת אחת נעשיתי עייף ומדוכא. לא יכולתי להתרכז.

תאודור הגורו גער בי, התלבש עלי, הסביר לי ולכולם שהטאי צ'י מעמת אותך עם הצדדים הגרועים שלך. האדם המלנכולי, הסביר, הוא זה שהיה לו קשה להיוולד. המלנכולי תמיד אומר "עשו לי ככה, עשו לי ככה". אם אתם נתקלים ברחוב, הוא ישר יגיד לך: "סליחה"!     הכולרי, לעומתו, ישר יתנפל עליך: "אתה דפוק?! איך אתה לא מסתכל לאן אתה הולך"?

התחשק לי להראות לתאודור קצת מהצד הכולרי של מזגי, אבל המלנכוליה גברה עלי.

הדרך חזרה עוברת קרוב לבית שלה. נתקפתי דחף בלתי ניתן לכיבוש לדבר איתה, לראות אותה.

רגעים ארוכים הבטתי בפלאפון. הוא הביט בי חזרה כשמסך אטום מסתיר את רגשותיו.

לצלצל או לא לצלצל?

לבסוף צלצלתי. הועברתי ישירות למזכירה האלקטרונית הקרה והמתכתית שלה. הגעת לתא מספר. אל תדברי במספרים, גברת. כיביתי מייד. דקות ארוכות של התלבטויות ותכנון ההודעה שאשאיר לה. "אני הולך ליד הבית שלך ונורא רציתי לדבר איתך, אולי אפילו לראות אותך". זה נורא. בנאלי, מתרפס. טוב, אין לי משהו יותר טוב להציע. המוח נכנס לשוק, לא מצליח להמציא כלום. בסוף אני נכנע, שתהיה ההודעה הבנאלית, רק שאני אוציא את זה החוצה כבר. צלצלתי.

היא עונה. אה.. את לא.. לא במזכירה? זאת אומרת, היתה קודם מזכירה.. זה ג'רום מדבר.. אולי את רוצה להיפגש.. אה.. טוב, אני מקווה שאני לא מפריע..

ואז היא: אתה לא מפריע, אבל אני מקווה שאני..

שתיקה ארוכה ומענה, היא מחפשת מילים.

אני לא מתאפק ומשלים את המשפט: ..את מקווה שאת לא מוליכה שולל?



כמעט מייד קלטתי איזה טעות עשיתי. קפצתי החוצה מארון השלדים עם הפראנויות ורגש הנחיתות המטורף שלי.

את התשובה שלה כבר פירשתי כגט סופי: לא, לא! מוליכה שולל.. זה דרמטי! אבל אולי אנחנו פשוט לא על אותו mood.

כן, בייחוד שאת ב mood של לזרוק אותי החוצה מחייך, אני מניח, אחרי טעות כזו, בשלב כה ראשוני ומעורפל של היחסים.

מאז האהבה הנכזבת הראשונה, בגיל 12, לא למדתי דבר. אני פשוט משחזר את הדפוס. ככה לפחות אני מרגיש בזמן האחרון. ממש כמו שמעון פרס. בעצם גרוע ממנו. לו יש את סוניה, ובצד את הפילגש, קולט.

אוי ואבוי! אני צריך עוד להספיק לקפוץ לקולט לחפוז (אגב, יש לי ידידה שטוענת שפרס עושה לה את זה. מה אתן אומרות? גם לכן? יש איזו החלטיות שרמנטית באופן שבו הוא מתבונן בשעון)

גם היום, אם אני אוהב מישהי, זה יהיה תמיד מתוך רגש נחיתות ברמות גבוהות בהרבה מהנחיתות שדני דה ויטו היה מרגיש אם היו אומרים לו לשחק כדורסל אחד על אחד עם שאקיל אוניל.



למה אני לא יכול לאהוב מישהי שתעריך אותי על ההתחלה? למה אני צריך את ההשפלה הזאת? אולי אתן בבית, קומץ קוראות יקרות, יודעות את התשובה?