חזרתי זה עתה מסרט שריגש אותי, ואני רץ לספר לחבר'ה. "החיבוק האבוד", סרט על צעיר ארגנטינאי יהודי בשם אריאל, שאבא שלו עזב אותו כשנולד ועבר לישראל. רוב הסרט מצולם ב-mall נטול הזוהר בו עובד אריאל, קניון שבסרט מצטייר כמין מרכז מסחרי מקומי ומאובק, מיקרוקוסמוס מלא סוחרים קטנים עם חלומות גדולים, טיפוסים מצחיקים עם חיוך עצוב. החיוך התיישב על השפתיים שלי בשוט הראשון שראיתי (נכנסתי באיחור, כמובן) : אריאל דורש מסמכים מאימו, בגלל שהוא רוצה להיות אזרח פולני, לא בשביל פולין, שבה נרצחה משפחתו, אלא בשביל הדרכון האירופי באמצעותו יהגר לאירופה. אימו הפולניה ("אז תיקח את הסכין ותהרוג אותי! קח אותו!" "אמא, באמת, אני לא אהרוג אותך עם הסכין של עוגת השבת שלך") מסרבת. החיוך לא עזב את שפתי עד סוף הסרט.
דניאל בורמן, הבמאי, הצליח להעביר לי משהו מההוויה של ההורים שלי – ההוויה היהודית-דרום אמריקאית- פולנית – ישראלית. ההורים שלי עזבו את סיר הבשר של אורוגוואי (לא רחוק מבואנוס איירס, העיר בה הסרט מתרחש) ועלו, כמו רבים מצעירי דרום אמריקה, הישר לקיבוץ. זה היה אמור להיות מהפך מוחלט, מחיקת הווית החיים היודו-בורגנית לטובת חלוציות טהורה, חדשה וגאה. ברוב המובנים זאת אכן היתה מהפכה. אבל השורשים היהודים לא הפסיקו לבצבץ ולהזין דם גלותי בעורקיהם ובנשמתם. אבא שלי היה במשך עשרים וחמש שנה חקלאי קשוח – ואז הלך ללמוד באוניברסיטה ונעשה עורך דין. כך חזר מי שעזב את לימודי הרפואה בשנה השלישית לטובת המעדר, אל שורשיו הכפופים, ה"לא פרודוקטיביים".
ברקע - בית הכנסת?
הסרט מנתב את הקוסמופוליטיות של הרכב האנשים במרכז המסחרי (בין השאר יש שם זוג קוראנים שעזבו לארגנטינה כי לא יכלו להתחתן בארצם בשל איזו אגדה קוראנית מלפני אלפי שנים), את החלומות על מקום אחר (אחד מנסה לקבל דרכון ליטאי ומקבל בלונדינית ליטאית ארוכה; הרבי המקומי מגשים את חלומות כולם כשהוא מקבל במפתיע הזמנה להיות הרב של בית כנסת במיאמי) – מנתב אותם (אני צריך ללמוד לנסח משפטים יותר קצרים) לכיוון שאני יכול לקרוא לו רק "יהודי", גם אם לא מדובר ביהודים. ההישג של הסרט, מה שעינג אותי כל כך (מעבר להומור העדין והמושחז שיש בכל סצינה כמעט), הוא בחיוניות ובאמיתיות שלו. הייתי אומר שסרט כזה לעולם לא יכול להעשות בהוליבוד – ולכן יש לי סימפטיה מיידית אליו.
(הסתייגויות מעצמי:
- יש הרבה סרטים ברשימת האהובים עלי שנעשו בהוליבוד בכל זאת
- . מה זה בכלל "אמיתיות"? הבחורה שהיתה אהבת חיי, עליה תמיד הייתי אומר שהיא אמיתית , שהיתה (כמו הסרט הזה) מפתיעה ומצחיקה אותי תמיד מחדש, גם כשאני יודע מה הולך להיות וכבר שמעתי את זה מיליון פעם. והנה, דווקא לה היתה איזו מסכה של שחקנית שהיתה עוטה על עצמה ולא מורידה לעולם, גם לא כשהיתה לבד עם עצמה.
- כל ההתלהבות שלי מהסרט לא יכולה להיות מופרדת מעניין הציפיות. חבר שלי, מבין גדול בקולנוע, אמר לי, בטרם צפיתי, שמדובר בסרט חביב, אבל עם כמה שגיאות, ובסך הכל לא משהו. מכיוון שאני בהחלט מחשיב את דעתו (מדובר באדם שבילה את עשר השנים האחרונות בצפייה בשניים שלושה סרטים ביום), באתי עם אפס ציפיות. אם הייתי בא עם ציפיות גבוהות, יכול להיות שהייתי מתאכזב. דעתנו על משהו לעולם אינה נפרדת מהציפיות המוקדמות שלנו. בדרך האמצע הבודהיסטית, שאני מאמין בה, יש ניסיון להיפטר מהדעות הקדומות שלנו על הדברים. בדרך כלל, זה גורם להנאה גדולה מעצם קיומם של הדברים. כמו שאומר אלברטו קיארו ("רועה העדרים" של פסואה): סודם של הדברים הוא שאין להם סוד. )
"ריקודים" בחוג בתאטרון העברי (אמו של דניאל ומחזר)
הרבה שנים אני חולם לכתוב על ההורים שלי, ועל החבר'ה שלהם, משהו שיצליח להעביר את עולמם המיוחד, שהוא ככלות הכל תת-עולם של מהגרים. עם כל הבעיות (הנוראיות!) שיש לי איתם, בכל פעם שאני שומע מישהו עם מבטא ספרדי אני באופן אינסטינקטיבי בעדו. לפעמים באוטובוס אני שומע את השילוב המיוחד הזה של העברית עם הספרדית, ואז חיוך לא נשלט עולה על פני, ואני מטה אוזן.
אני רוצה לכתוב על "הספרדית שלי". לכתוב את המילים הראשונות בספרדית ששמעתי ונחרטו בזיכרוני. צירופים שנאמרו בדרך כלל במטבח, בין הורי (סליחה על השגיאות. אני לא יודע ספרדית כי ההורים שלי לא דיברו איתי בשפת הגלות, מתוך אידאולוגיה):
Pero mujer, no te pongas histerica !
אבל אישה (ככה אומרים בספרדית. בכל זאת מולדת המאצ'ו), אל תהיי (מילולית: אל תשימי את עצמך) היסטרית!
Ai veronica, che queres de mi vida!
אָי (אנחה פולנית במבטא ספרדי), ורוניקה (שם בדוי לאימי), מה את רוצה מחיי!
Tienes razon!
את/ה צודק/ת! (נאמר בהאשמה, בנימת הקדוש הפולני המעונה. אני כילד לא הבנתי אף פעם למה הרצון הזה הוא כזה חטא נוראי)
La puta che te pario`!
הזונה שהשריצה אותך! (נאמר בחמת זעם היסטרית, בדרך כלל כלפי סיר שנשמט מהידיים הישר אל הריצפה).
והמילה המיוחדת מכולן, חסרת התחליף, שהיתה מופיעה לכן גם בתוך משפטי העברית המתובלים בספרדית:
צֶ'ה
מילה זו, שאינה ניתנת לתירגום, יכולה לפעמים להיות מוחלפת ב"נו" שהעברית אימצה מהרוסית, או ב"יאללה" מן הערבית, אבל יש בה משהו הרבה יותר רך ואוהב:
"צֵ'ה, גוסטבו, בוא נזוז. אסטַמוֹס אֶן איחור טֵרִיבְּלֵה דֶה דוֹס אורַס" (אנחנו באיחור נוראי של שעתיים). זו כמובן אינה דוגמה מקרית. כמה "דרום אמריקאיות" היתה באיחורים האלה, וכמה פולניות בהאשמה העצמית שליוותה את האיחורים. הנה תמצית הקונפליקט שהורי הורישו לי: אילו רק ידעתי לאחֵר ולהנות, להישאר רגוע; או, לחילופין, פשוט להגיע בזמן. אבל הגירת הורי (כמו שכתב יהודה עמיחי) עוד לא נרגעה בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
