החיים הם במקום אחר

[להקריא בטון של מי שמתאמץ לקרוא מהדף, מדלג על פסיקים ונקודות ומכניס פסיקים ונקודות איפה שלא צריך]

אני, יודהל'ה מקבוצת דוכיפת, מדליק נר זה, נר רביעי, בשם כל ילדי קבוצת "דוכיפת" וגם בשם ילדי קבוצת "תילתן בוגרים" ו"תילתן צעירים" וילדי קבוצת "אוכמנית" וילדי קבוצת "זרזיר" ו.. גם ילדי קבוצת "פלג"... ובקיצור בשם כל ילדי השכבה הצעירה של קיבוץ לוחמי-היערות, ו.. מה אתה אומר? אה, כן, סליחה ששכחתי, גם ילדי "איזדרכת"..  אנחנו הילדים היננו האור.. האור הגדול של הקיבוץ והעתיד והתקווה לחברה, צודקת וסבונית.. שיוויונית, המוציאה את לוחמה. לחמה מן הארץ. אז בשם כולנו, הילדים הצעירים של הקיבוץ, רציתי לאחל לקיבוץ שתהיה זאת שנת אור ובנייה והגשמה ופריחה, קודם כל בחקלאות, באבוקדו ובבננות ובפרדס ובמטעים, וגם בשלחין ובאנונה, שקיבלו השנה טרקטור חדש, אולדר, שאנחנו בטוחים שיחזיר את ההשקעה מהר. ושתהיה שנה מוצלחת ומשגשגת גם בענף הבניה, שבו אנחנו מתחילים השנה לבנות את שכונת הותיקן, בשביל הותיקים.  ובואו לא נשכח את התעשייה, את פָּ.א.ג.  (pag) שהשנה הושקעו בו הרבה כספים ושעות עבודה, ואת דֶ.בֶ.ר. הותיק יותר שהשנה יש תקווה שיפרוץ לשוק האירופאי, במיוחד לגרמניה.   אז דעו לכם העובדים שעיני כל הילדים נשואות להצלחתכם.  ואנחנו גם נעזור בגיוסים.

רגע, שניה.. תודה על המחיאות אבל עוד לא גמרתי.

לפני שלושים וחמש שנה אבא שלי נלחם עם הפרטיזנים ביערות פולין. והיום אני הבן הקטן  שלו מדליק את האור הזה, ובטוח שכמו שנלחמנו בשואה ובגבורה בנאצים ככה נוכל להתגבר גם על האויבים והמזיקים של המדינה ושל החקלאות ולהקים משג משגשג לתפארת מדינת ישראל.

החברה שלי היא חברה מוזרה. היא הוקמה לפני כמה שנים ע"י מיליארדר חרדי מניו יורק, שלקח שש חברות ישראליות ואיחד אותן לאחת. הוא קרא לה בשם מעורר התקוות והמחדש אך המסורתי "נֶס" Ness. מאז החברה שלי מנסה להשתלט על העולם, ויש לה סניפים כבר בשבע עשרה מדינות. כמובן שרוב העובדים נמצאים בהודו. 

אני המשכתי לעבוד כעובד קבלן (טוב להיות קבלן, זה מקובל בחברה) בארגון המאד ממשלתי שלי, כשמעלי, בחברה הגלובלית-קפיטליסטית,  הבוסים לדרגותיהם מועפים מתפקידם כל שלושה חודשים, בממוצע. בשלב מסוים כבר לא הצלחתי לעקוב אחרי החילופים, והתרגלתי פשוט ללחוץ ידיים ולהנהן בעייפות מדי כמה חודשים למי שמציג  עצמו בפני כבוס החדש, ומראה לי את העץ  האירגוני של החברה, שמעולם לא הצלחתי לזכור אותו בעל פה, וידעתי גם שאין טעם בכך, כיוון שהוא יעבור שינוי רדיקלי (רה אורגניזציה) תוך כמה חודשים. מאותה סיבה למדתי לא להיקשר רגשית לבוס החדש. 

 ובמקביל, פעלה החברה במלוא המרץ לתת לנו הרגשה של בית, של ביחדנס (או בעברית טוגדרנס), האפינס, וכיוצא בזה ניסים שעבורם מושקעים סכומים שש ושבע ספרתיים. רציתם את קלינטון בארץ? קיבלתם, בחסות נס-טכנולוגיות. רציתם את ג'וליאני כאן, נואם על מנהיגות בעת משבר? נס כבר תביא לכם אותו. וגם מופעי ענק עם כוכבי הרוק הכי יקרים וקייטרינג מנקר עיניים, בכמויות שיכולות לפתור את בעיות הרעב של העולם השלישי, וארועי פאר, וסדנאות בישול ומודעות ופנאי ונופש ויצירה – תעשייה שלמה שמתפרנסת מהניסיון של חברות ההייטק לתת לעובדיהם תחושת "בית" ו"גאווה". (ניסיון פאתטי במקרה שלי, שהרי אני עבדתי כאן בארגון הממשלתי הרבה לפני שנס נוצרה, ולמעשה הארגון הממשלתי הוא שמימן, מממן ויממן – וביד רחבה - הן אותי והן את החברה שלי, נס, שלא עושה דבר בתמורה לקופון שהיא גוזרת, אלא מקבלת אותו כנס מן השמיים, ומתפקדת כאן כחברת כח אדם, למרות כל המאמצים להראות כמשהו יותר מזה).   מישהו בדק פעם כמה כסף מבזבזות חברות ההייטק על אירועי פאר מיותרים לגמרי ?  ודאי שלא, הן חברות פרטיות. מותר להן לעשות מה שהן רוצות עם הכסף שהן מקבלות – לא פעם מארגונים ממשלתיים, ולא פעם סכומים עצומים שרובם אינם ממש נחוצים, אלא הם חלק מכדור השלג הקפיטליסטי, זה שחייב להתגלגל ולגדול כל  הזמן. על זה לא כותבים בעיתון, כמובן.   הרבה יותר קל לעיתונאים הקטנים, שליחי משרד האוצר, הכהנים של דת ההפרטה והשנאה, לכתוב עוד כתבה על "גן העדן הסודי של חברת חשמל" – לזה ההמונים חדורי השנאה והקנאה נענים מייד  בהתלהבות. 

ואני, אחרי כמה התלבטויות,  ותוך ייסורי מצפון קלים, ותהייה על הקלות הבלתי נסבלת שבה אני מוכר את עצמי לשטן תמורת שני גרוש  -  שלחתי כמה וכמה תמונות שלי עבור כל אחד מה"ערכים". יותר מכל הערכים האלה מזכירים לי את ההצגות שהיינו עושים בכיתה י"א בקיבוץ, בהן מישהי עולה לבמה  עם שלט "שוויון ערך האדם" – סוג של הומור פנים קיבוצי, מובן בעיקר למי שנמצא בחברות בהן מנופפים גבוהה גבוהה בכל מיני ערכים מרוממים שכל קשר בינהם לבין המציאות הוא על דרך ההיפוך.   לפני ששלחתי את התמונות חתמתי – כשאני די בוש בעצמי - שאני מתיר לנס לעשות בהן שימוש כרצונה.  הסיבה היחידה שעשיתי זאת היתה תאוות בצע – ידעתי שהפרסים של נס הם די שווים (על מנת להבטיח השתתפות ערה) וחשקתי בהם ובזחיחות המטומטמת הנלווית לזכיה.

בקיצור, זכיתי במקום הלפני אחרון (מתוך 15).  שינו לי את שם התמונה לשם האידיוטי "איך שגלגל מסתובב", וביקשו שוב שאחתום שמותר להם לעשות בה שימוש. עכשיו כבר לא היה לי נעים כלפיהם – הרי הם מראש אמרו לי שישתמשו בתמונה, והנה הם בסדר ושואלים שוב אם אפשר, למרות שאת הפרס הם נותנים בכל מקרה. אז מה, אני לא אתן להם?  מצד שני, זה ויתור בוטה  על הקמצוץ שנותר מאוסף הערכים האדיר-לשעבר שלי. בקיצור, הייתי לכוד בין שתי תחושות אשם סותרות, כרגיל בסרט הפולני שבו אני חי.

בסוף חתמתי.

 והפרס?  "בילוי זוגי רומנטי" כמובן.

וכאן – רק כאן, לאחר אינספור פיתולים  בלתי צפויים ומיותרים בדרך – הגענו למה שרציתי לדבר איתכם עליו.

הבילוי הזוגי הרומנטי מגיע בצורת מעטפה עם כיתוב סגול בדרך הרומנטית – בילוי בשניים ותמונה של שתי צלליות, סגולות גם הן, אחת גברית ואחת נשית, מתבוננות זו בזו ואוחזות כוס יין. בתוך המעטפה יש חוברת קטנה מדפי כרומו,  עם שלל אפשרויות בילוי זוגיות ורומנטיות. ישנם מספיק אנשים שמרויחים את לחמם מלייצר עבורך את הרומנטיקה. על כריכת החוברת מדבקה עם פקיעת תוקף המתנה - בתאריך 31.12.2007

המעטפה, כמו מתנות נוספות שקיבלתי מנס, מגיעה מחברת "נופשונית".   אני כבר מכיר את המשרד הקטן והעמלני שלהם, מעל ללובי המפואר של אחד הבנינים הגדולים שברחוב הירקון.  אני מגיע לשם אחת לכמה שנים. ולמה?  האם כדי להתלונן, לזעום ולדפוק על השולחן ולדרוש את כספי בחזרה?

לא.  אני מגיע, בביישנות, כדי להאריך את תוקף המתנות.

ככה היה למשל עם הארוחה הזוגית שקיבלתי כעובד מצטיין.  את הארוחה הזוגית הארכתי כבר פעמיים – ותוך כדי כתיבה עולה בי החשד שאולי פג תוקפה שוב.

את המשרד של "נופשונית" מנהל איש חביב, והוא זה שמאריך לי את החותמות מעצמו, בגלל שאני תמיד מגיע (מתנשף ומוחה את הזעה ממצחי), מאוחר מדי, כשהפקידות כבר  הלכו הביתה. אילו יכולתי הייתי אומר לו בערך כך:

תראה, כל כך לא נעים לי להטריד אותכם כל פעם מחדש עם החותמות האלה.

אבל עם כל הקושי, יש להודות:  טרם הגיעה השעה. עדיין השקיעות בודדות, עדיין אין אהובה באופק, עדיין לא נמצאה אותה אחת שאיתה יתחילו החיים האמיתיים שלי,  וככל שחיפשנו אותה והשתוקקנו וייחלנו אליה, נדמה שהיא רק התרחקה מאיתנו. עדיין אין עם מי להשיק כוסית, ואין סיבה להשיק. עדיין אנחנו בבינתיים, במסדרון, מחפשים את הדלת שמאחוריה מתנהלות הסצנות שתמיד חלמנו עליהם.

וזה לא רק עם הפרסים והבילויים הזוגיים. הנה למשל, כאן בפח, אתה יכול לראות בית קברות לכל מיני בונבוניירות מפוארות שחיכו למועד המתאים, למאורע המיוחד, חיכו וייחלו להיפתח, עד שפג תוקפן ונאלצנו לזרוק אותם בכאב שלי מי שנאלץ להודות שהמתין לשווא (ולכאב, אבוי,  נוספו רגשות האשם של דור שלישי לזוועות פולין, שגודל על האקסיומה שאוכל לא זורקים).  וכאן, על השיש, אתה יכול לראות את המתנה לעובדים מראש השנה  של לפני שנתיים או שלוש: בתיבת עץ אגוז מהודרת, עטופה צלופן קשור בגבעולי חיטה יבשים, נחים להם על רקע כחול שתי צנצנות קטנות, אחת  של קונפיטורת תאנים וקינמון, והשניה של דבש ותפוח, וסט תואם לתיבה של תחתיות עץ לספלים, וגם כרטיס ברכה מהודר: "שמחה שגשוג מזל – שנה טובה ומתוקה לכל משפחת נס". ולא בא לי השגשוג, המזל לא נחת עלי, השמחה לא שרתה דיה במעוני – טרם נמצא ראש שנה חגיגי מספיק לפתוח את המתנה. ופה, במגירה, אתה יכול לראות את הסיגרים שדותן הביא לי מהטיול שואה שלו בפולין, בסוף שנות השמונים. תבין, מאז לא היה ארוע מספיק חגיגי כדי לפתוח עטיפת הצלופן העוטפת כל אחד  מהם לחוד.

ואני רואה את עצמי בגיל שמונים ושבע, פותח את המגירה, מביט בסיגרים הפולניים, ותוהה אולי באמת הגיע הזמן לעשן אותם, כשלפתע מופיע לפני, מרחף מעל הארונית,  ברנש במקטורן וחרמש בידו. בוא, הוא אומר לי בקול צרוד (בכלל הוא מזכיר את תום וייטס, עם המקטורן וכובע הצילינדר), בוא נלך, הגיע הזמן.

- מה, כבר?? אני לוחש בתדהמה   אבל עוד לא הספקתי כלום.. לא הספקתי לחוות win-win-spirit ובטח שלא excellence ואפילו לא partnership . לא הספקתי אפילו לעשן את הסיגרים שדותן הביא לי!

- בוא נלך, עכשיו מתחילים החיים האמיתיים שלך.

נולדתי בדיוק חודש לפני שאמסטרונג נחת על הירח, רק חמש שנים אחרי. אבל איתמר מקבוצת "אוכמנית בוגרים", שהיה גדול ממני בארבע שנים והציק לי כל הזמן, מהרגע שנולדתי, אמר שאני הייתי על הירח לפני אמסטרונג, שאני בכלל נולדתי על הירח, ועדיין לא חזרתי לכדור הארץ.   אומרים שסבתא של גולדמן הגזבר, ביקרה אותו בקיבוץ באותו יום, וראתה את הנחיתה על הירח בטלויזיה במועדון לחבר,  אבל היא חשבה שזאת מתיחה של החבר'ה ולא האמינה.  ועזרא, שהיה ילד אחר מ"אוכמנית בוגרים", זרק עלי פעם, כשהייתי בן שש,  את הגלגל של העגלה שעליה העמידו שנים קודם את הטלויזיה במועדון לחבר, והוא פגע לי ברגל, בגיד אכילס.  הוא תפש אותי יורד לחדר של ההורים, במדרכה שליד הפעוטון, ורדף אחרי ואני ברחתי  בשיא המהירות, ולפעמים בחלומות אני עדיין בורח מעזרא, בשיא המהירות, כמו הקטור מאכילס, אבל זה לא עוזר לי היום כמו שזה לא עזר לי אז, הגלגל עף באויר  ופוגע בי, או שאני מתעורר מבוהל, משותק, רגע לפני.

היום קראתי בעיתון ששי טובלי השתגע (או נעשה מואר). הוא חושב שישויות מגלאקסית אוריון מדברות מפיו, ומעבירות לו מסרים בעלי אינטליגנצית-על. שי טובלי אינו עוד שי טובלי, אלא "הבודהה מאוריון", שמדבר מפיו.  בטוקבקים כתב מספר 46: "בישיבת החברים האחרונה הפך מזכ"ל הקיבוץ לטרקטור, לנגד עינינו המשתאות".    ונזכרתי איך לפני שלוש עשרה שנה עמדתי בפארק הירקון, בלילה, ליד הנחל הנוצץ אורות, קרוב קרוב ליואב. ויואב היפה והחמוד שתמיד רוצים לחבק, סיפר לי בלחש, -  הוא תמיד לחש, ותמיד חייך את החיוך הביישני שלו, שחיבב עליו את כולם - שהוא פגש מישהו בצבא.. ומאד התקרב אליו.. הוא חושב שאולי הוא אוהב אותו, אבל הוא לא יודע .. וגם היה בינהם משהו.. הוא לא יודע מה לעשות, הוא ממש מבולבל, הרי הוא אוהב את לי נורא.. לי מקסימה..  והבחור הזה הוא גם מקסים, אתה היית ממש אוהב אותו.. קוראים לו שי, שי טובלי.. אולי שמעת עליו.. הוא פרסם כבר ספר, אפילו שהוא ממש צעיר, בגילנו.. זה ספר ממש ממש טוב, אני אביא לך אם אתה רוצה... 

כולם מתים פה בזמן האחרון, או משתגעים, או מגיעים להארה.  עלי מוהר מת שבוע אחרי ששמעתי אותו מדבר ברדיו על זה שפול מקרטני כבר בן 64. והוא, מוהר, עוד לא הספיק להיות אפילו בן ששים.  כל כך אהבתי את הכתיבה שלו, הוא היה כמו חבר ותיק, חבר שפוגשים בעיתון במועדון לחבר ביום שישי. קצת כמו פליני, ומסטוריאני שמת כמה זמן אחרי פליני. טוב, זה היה מזמן!  אבל התחושה דומה. גם אלטמן מת, שבוע לפני מוהר. והבנאדם לא קיבל אף פעם אוסקר! רק על מפעל חיים. אין יותר את התענוג וההתרגשות של "מענין איך יהיה האלטמן החדש".  אין יותר לצאת מסוחרר ולדמיין איך תכתוב או תָרְצה על הלונג לונג שוט הזה, הסיבובי, שמכיל את כל הדברים הכי קשים לבימוי, כמו הרבה אנשים בתנועה. כלומר, יש, אבל  לא עם אלטמן.    תמיד רציתי לכתוב כמו מוהר, ליצור מין יקום רגוע, הסוקר בלשון מבודחת וכאילו ארכאית, ובהומור מרוחק ומושחז – מצחיק עד דמעות לפעמים - את הנעשה בעירנו. אני לא אתפלא אם הוא השפיע על הכתיבה שלי הרבה יותר מפוקנר וכל החברים גבוהי המצח האלה. טוב, פה אנחנו נכנסים לז'אנר "מי השפיע עליך" שזה בעצם חלק מז'אנר הראיונות לעיתון. ומוטב שנחריש. האיכר יצמיח לנו לחם.