החיים הם במקום אחר

[התרגיל – לכתוב על מערכת יחסים בהשראת הפלפליה הכתומה והמלחיה הלבנה, מהסדרה שתמונותיה מופיעות כאן]

בכל יום רביעי, מתישהו בין שש לשבע בערב, הם נפגשים ומשחקים את "המשחק".

כללי המשחק מעטים וברורים. הם נעמדים אחד מול השניה, מצמידים את כפות ידיהם, ונשארים בקשר עין. אסור לדבר, אסור להשען, ואסור לנתק את הידיים. יש לשמור על שלוש, או בעצם שש, נקודות מגע: ידיים (זה עם זו), עיניים(זה עם זו), ורגליים (עם הקרקע). במשך שמונה דקות צריך להסתדר עם זה, אחד בתוך העיניים של השניה, אחת בתוך הידיים של השני. אחר כך, כשזה נגמר סוף סוף, יש שלוש דקות תרגילים עם עצמך ורק עם עצמך. ואחר כך שלוש דקות מנוחה – רק עם עצמך, כמובן.     לא תמיד ברור לו מה הוא אמור לעשות בשלוש דקות התרגילים. נראה לו שהוא מנצל אותם לרעה, ולמעשה הופך אותם לשלוש דקות נוספות של מנוחה.  אבל הוא צריך לנוח, אחרי המבוכה ושאר המאמצים של שמונה הדקות הראשונות.  שמונה דקות שהוא עצמו לא ברור לו מה היה בהם. דמותה הקטנה שלה מולו, מפגינה כח מפתיע בידיה הדוחפות. תשוקה שניצתת בו , רצון לחבק אותה, את הקטנה, ומבוכה ואשמה על אותה תשוקה -  וכל אותו זמן מבטו במבטה, והוא תוהה אם היא קוראת את מחשבותיו, ואז מבין שלא.  המבוכה על התשוקה מתחלפת במבוכה של לא לדעת מה לעשות, איזה מחשבות לחשוב, איזה תנועות לעשות. כשזה נגמר זאת תמיד אנחת רווחה.   

החדרון בו הם משחקים קטן. בעצם זו קליניקה, עם מיטת טיפולים גבוהה שתופשת את רוב שטחו. אבל בחלל הצפוף הזה הם מוצאים כל אחד פינה משלו, נזהרים לא להפריע זה לזו. בשלושת דקות המנוחה הוא נשכב על הרצפה – יש שם שטיח, ולא נעים לו לתפוש את המיטה. היא, כמעט תמיד, נחה על המיטה.   לפעמים, בזמן המנוחה, נדמה לו שהזמן נעצר שם מלכת, או שחזר לאיזו ילדות, אם כי לא בדיוק הילדות שלו, שלא עברה עליו בעיר. קשה להאמין שהם בליבה של העיר הגדולה, שעם זאת נוכחת, ולו רק כשלילה, כשאון רחוק, נהדף. הקולות רחוקים, והחדרון הוא תא התבודדות, רחם הכופה קרום דק של שלווה כנגד המולת העיר העצבנית והבלתי פוסקת.

אחר כך הם יושבים בסלון הגדול שלה, או במרפסת שמשקיפה אל חצר תל אביבית נדירה: ספסל וכמה עצים ותיקים וגדולים, וסביבם  בתים ישנים.  אי של שקט באזור רועש, קרוב לים. על הכורסה הסגולה בחצר רובץ במלכותיות חתול. אותו חתול תמיד, שחור ולבן. הוא אדון החצר.

היא מכינה תה צמחים. את רוב החלל ביניהם תופשים החתול והכלבה שלה, שמטפסים עליו ומבקשים חיבה, או לפחות התייחסות, גם אם נרגזת. לפעמים נדמה שהם חשים במתח וממלאים אותו בהתרוצצויות והצגות קטנות, כדי להקל על מבוכתם. את הכלבה הוא מחבב, היא שופעת מרץ ורצון טוב, נעמדת על רגליה האחוריות בלולינות כמו על מנת לבדר. לעומת זאת את החתול, שהוא עדיין גור בעצם, הוא לא כל כך אוהב. הוא אלים, שורט אותו שוב ושוב.   לכן, כשהכלב והכלבה רבים, תמיד נראה לו שהחתול הוא שמתעלל בכלבה. ועם זאת, הוא מבקש רחמים על החתול, מפני שנראה שעוד רגע ישחט על ידי הכלבה "זה לא מסוכן? היא ממש נתנה לו ביס!"  "שטויות" היא מבטלת "לא ראית מי התחיל".

ליד הדלת הוא מביט בה, בעיניים המחייכות כמו כדי לחמוק, ומרגיש שוב את התשוקה והשיתוק והמבוכה שהרגיש בזמן המשחק. רוצה לחבק כבר ולא מעז. ומה להגיד, או שעדיף לשתוק. מילים יהרסו הכל. אבל ממילא הכל הרוס, הכל בנוי על איזו רמייה.   הוא מחייך חיוך מתנצל, סוגר במהירות את הדלת, שלא תברח הכלבה, ויורד בשעטה במדרגות.

שוב הוא מרגיש כמי שנכשל במשחק.

נניח שפרנץ היה באמת כלב טוב, ולא רק מעמיד פנים, בערמומיות, שהוא כזה -  מדשדש לו ברחוב בנימוס, אפטי לגבי כל אפשרות של בריחה, לא מותח את הרצועה שבידי, מתענין רק בריחות שבפינות המעופשות ביותר של הרחוב, אומר יפה שלום לכל הכלבים האחרים בטיול, ונמנע בעדינות אצילית מהכלבים האלימים.     נניח שלא היה מעמיד פנים, כדי להרגיע אותי ולטשטש את דריכותי, שאין לו שום תוכניות, שהוא כלב שקט ורגוע וכל רצונו לרבוץ בסלון שלי.

שהוא רק רוצה, ביום שבת יפה זה, אחרי שלן אצלי בלילה,  לבדוק רגע את החצר היפה של הדירה, עם עץ התפוחים ועץ החרוב והדשא, לרחרח את העקבות של הכלב של הזוג שגר פה לפני, לשחק עם העצם שקניתי במיוחד כדי לשמח  אותו, ולהטמין אותה במקום מסתור שלא נמצא עד עצם היום הזה.    להתקרב אל גדר החצר שלי בארשת של תייר, ארשת מאופקת, סטואית, נטולת כל רצון ו-ודאי נטולת רצון הימלטות.   נניח שלא היה נוקט בכל העמדת הפנים הזאת, רק כדי להמלט בשעת הכושר הראשונה שנקרתה לו דרך הפרצה בגדר.  נניח שבעל הבית שלי לא היה כזה בנזונה, והיה סותם את הפרצה,  אחרי שביקשתי ממנו כבר מיליון פעם לסתום אותה. אין כמעט ספק שבמקרה כזה פרנץ לא היה מדלג בפרצה,  מטופף  הלאה בלי חיפזון, בעוד אני מביט בו בפה פעור, משתאה, מצפה שיחזור בזנב מכשכש וארשת של בקשת סליחה על משובתו הרגעית.      נניח שלא היה נעלם ומציף אותי ואת רג'ינה רגשות אשם וטלפונים הדדיים, כל הלילה והבוקר שאחריו, עד אחר הצהריים,  כשהופיע אצל רג'ינה בפתח הדלת, "בהבעה תמימה של 'אני? אני לא עשיתי כלום, רק קפצתי לרגע לסיבוב ' ".     ונניח שהייתי מרגיש שאני באמת מבין אותו.  נניח שלא היה נראה לי טיפוס קצת מסוגר, גרמני, משהו חמקני בעיניו, גבר שגדל ברחוב, שידע יותר מדי צרות, כבר לא נותן אמון באיש, הפרווה החלקה והזהובה שלו סוגרת גם  על מחשבותיו, ואני מלטף אותה ומלטף את ראשו, אבל שנינו נשארים נבוכים.  נניח שהוא לא היה נשכב, אומלל, מרגע שחזרנו הביתה מהטיול, מול דלת הכניסה, ושורט אותה בכפות רגליו, חזור ושרוט כל הלילה, ודלת העץ המצופה לכה לא היתה משמיעה קול גבוה ועמום, חלול במקצת.   נניח שלא הייתי נלחץ ממנו כשהלכתי לישון.  שלא הייתי מפחד שהוא יבוא, מאזור המטבח, ממקום מרבצו ליד דלת הכניסה, וינגוס בי ביס בזמן שאני שרוע על המיטה חסר אונים, שקוע בשינה.  נניח שאז הייתי נרדם שליו ומאושר.      נניח שלא הייתי מרגיש השוטר הרע שלו, זה שכולא אותו על לא עוול בכפו.  נניח שהיו לו דברים אחרים בראש, חוץ מלברוח לי מהבית ולחזור ליפו שלו, מכורתו, גן העדן האבוד, מקום המצאה של רג'ינה, אדוניתו האהובה, שאחריה ואחרי כלבתה חיזר חודשים ארוכים, עד שנעתרה לו ואספה אותו אל ביתה.     נניח שרג'ינה לא היתה מתפכחת יום אחד ומגלה שאינה יכולה לטפל בשני הכלבים. או נניח שרק אמת סיפרה לי רג'ינה, ובאמת עלה בה שוב החשק לנסוע הרחק מכאן, לחוץ לארץ, לברלין אם אפשר, אבל אם אי אפשר לברלין, אז אפילו ללונדון שהיא לא אוהבת, העיקר שיש שם איזו משרה קורצת, נניח אפילו לא קורצת, אבל משרה שאפשר לחיות איתה איכשהו, אפילו בלונדון השנואה, שם למדה ריקוד בגיל 19, וכולם דאגו לה כי חשבו שסוף סוף יוכלו להציל מישהי ממוות באנורקסיה, אבל היא בכלל לא היתה אנורקטית, פשוט העדיפה להוציא את מעט הכסף שהיה לה על דברים חשובים יותר מאוכל, כמו סרטים, או מועדונים, בכל זאת היא היתה בלונדון של השיא, סוף שנות השמונים, והיא היתה בת תשע עשרה, מי בכלל חושבת על אוכל בגיל הזה, וחוצמזה, זה לא שהיא לא אכלה, פשוט יש לה את המבנה גוף הזה, חילוף חומרים כזה, אנא עארף.   אז אפילו בלונדון, העיקר שלא פה בארץ, ביפו, בדירה שקנתה, שבחורף כשבאה אליה נראתה יפה, עם החצר הענקית, והעצים הגדולים, כמעט פארק יש לה שם.  אבל עכשיו בקיץ החצר מתמלאת הררי זבל והתושבים, שבינינו, הם די זבל של בני אדם, לא עושים דבר, ואי אפשר גם לדבר איתם, כי זאת המנטליות, אין להם שום אמון ברשויות ואין להם שום אמון בעצמם, הם ממשיכים לזרוק זבל ולחיות ככה, בלי שום אמונה חוץ מהאמונה שמחר יהיה אותו דבר, או גרוע יותר.     ונניח שבאמת הגירתה הנשאפת לחו"ל, אי שם בסתיו, היא הסיבה היחידה שרצתה למסור הלאה את פרנץ.  ונאמין לה כשהיא אומרת שרצתה למסור אותו בדיוק לאדם כמוני, שהיא מכירה  - למרות שזה כבר מעלה ריח כבד של טיוח האמת, שהרי קשה להניח שנעלם ממנה תהום העוינות  שביני ובינה, מזה כמעט עשר שנים.  לא, אי אפשר למחוק את פגישתנו הראשונה, הנוראה, הטראומטית,  לפני כמעט עשר שנים, אי אפשר להניח שפגישה זו מעולם לא התקיימה, שמעולם לא דפקתי על דלת דירתה של רג'ינה, אי שם באזור שיינקין, נבוך ומפוחד, ובידי השיר שביקשה בדחיפות, עבור העיתון, המחתרתי כביכול, שהוציאה,  ואי אפשר להעמיד פנים שרג'ינה לא התנפלה עלי טרוטת עיניים, לאחר לילה ללא שינה – כך היא תסביר מאוחר יותר, מאוחר מדי מבחינתי – וקרעה אותי לגזרים ממש. אי אפשר לחמוק מזכרון זה, מרג'ינה שהפכה לנגד עיני המפוחדות לאישה עכביש, גבוהה וארוכת גפיים, מבטלת בבוז לא רק את השיר שלי, מסננת עליו "זה כמו בצופים" - מבטלת את עצם קיומי העלוב, החלש, הפגיע.  אי אפשר לשכוח, כי אחר כך, כל השנים הארוכות, לא סלחתי לה, גם כשהמשיכה להיות בסביבה, להזדנב – כך ראיתי זאת – אחר חברי, מושכי העט הזריזים, שעשו להם שֵם בביצת הספרות. אי אפשר שלא להודות שבניגוד מוחלט למנהגי , לא סלחתי לה לעולמים.

לפחות עד שבאה אלי עם הרעיון המופרך הזה, לתת לי את פרנץ.