החיים הם במקום אחר

[...חלק ראשון]

ואני רוצה , בנקודה זו, לאמר משהו על על השמות בקיבוץ.

לכל חבר יש שם, שנתן לו הקיבוץ.

והשם הזה צוהר הצצה יחיד לתאו.

על אחת כמה וכמה כשהמציצים הם אנחנו, ילדי הקבוצה.

הנה למשל לאבא של אחת הילדות בקבוצה קראו פופאי. [חיפשתי שם בדוי ולא מצאתי. מה לעזאזל יכול להיות מקבילה מספיק טובה לפופאי?! ניסיתי פעם קינג קונג. לא הלך. סופרמן – זה משהו אחר לגמרי. גודזילה?  מעליב מדי, ולא היה עלבון בכינוי ההוא. כמו הדוקטור בשיר של דן פגיס, פופאי מתחרז רק עם פופאי].  איש לא הכיר אותו בשם אחר.  הילדה, לכשגדלה, נהנתה הנאה משונה לספר – בקולה הפומבי, הרם מדי לטעמי – איך אנשים עירוניים, שהיו מתקשרים לחדר ההורים או באים לקיבוץ לחפש אותו, היו שואלים על אברם, והיא, לא היה לה מושג מי זה, את מי הם מחפשים, ואיך נדהמו אותם עירונים ולא האמינו שככה קוראים לו, שבאמת פופאי הוא שמו גם בספר הטלפונים הפנימי, וכך קוראים לו גם אשתו וילדיו.  אבל כך היה בקיבוץ, פופאי היה פופאי. גם אם לא ידענו את הנסיבות המדויקות בהן קיבל את שמו, הנחנו שבשם זה נולד, פחות או יותר . (הנסיבות המדויקות נודעו לי בדרך מקרה מפיו של פופאי עצמו, שלושים שנה מאוחר יותר. מסתבר שניתן לו כבר בכיתה ז', כשבטיול של התנועה הציל ילדה שנפלה לבור). ובאותו אופן שבקוסמולוגיה של ימי הביניים המיקרוקוסמוס תואם את המקרוקוסמוס, הרי שמו של פופאי מייצג את מהותו  הביריונית – אבל טובת הלב, על פי רוב – בתוך כלל הרקמה האנושית הקיבוצית.  ומהותו, וכן בנו, שאף הוא גדל להיות בריון שרירי ששמעו יצא למרחקים (בתוך בועת קיבוצי השמו"צ באזור – לא היו מרחבים אחרים שבהם יכלה שמועה או דבר כלשהו להתפשט) – מהותו ובנו, יליד זרעו ללא ספק,   הגדירו את השם.

ואילו שמו של אבא של צור, קקישתא – מעלה על הדעת ,בין השאר, את קישקשתא, שאמנם לא היה קיבוצניק, אבל היה ועודו דוגמא מצויינת לעניין שמות הילדוּת.    מה היה להם, שם ברוממה שבבירה, במשכני הטלויזיה הלימודית? [הטלויזיה הלימודית שידרה כנראה מרמת אביב, אבל מבחינה ספרותית שידרה מבחינתי מירושלים].   מי היתה היועצת הפדגוגית שאישרה ואולי אף השתתפה בפיתוח דמות שכזאת?   כך או אחרת, התוצאה היתה איומה: בגיל רך ביותר, שבו אנו פגיעים במיוחד לכל רושם חיצוני, נטבע בנו, באמצעות בובה דמוית צבר דווקא, אתוס המנוגד לצבריות: כל קסמה האפל של הלוזריות, על הבטחת הכוכבות הארורה שהיא נושאת עימה,  ועל תסביכי העדר הבטחון העצמי, והתלות בקהל, והפחד מהקהל, הלועג תמיד, ודאי בקיבוץ.  כל זה נרצע בבשר נפשנו הרכה, בחותמת אש של שידור יומיומי ושידורים חוזרים, בקול ובמראה ובזמר.  בלשון כבדה היה הצבר חסר הסימטריה (אוזנו האחת, שאינה אלא עלה בשרני של צבר, קטנה  לעומת השניה, שעל העלה הבשרני שלה - כאילו לא היו לו מספיק צרות - צומח למעלה עלה נוסף, כמו פרונקל גדול) שר:

קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי

כוכב התוכנית מה פתאום

כאילו הדרך היחידה להשיג כוכבות היא להשפיל את עצמך ולשיר בקול נכאים עייף ומזייף:

אני שר – בעצמי, 

ורוקד – בעצמי,

והכל – בעצמי.

ובתשובה, קהל הילדים הנסתר באולפני הטלויזיה שואג, יחד עם הקהל בבית:

מה פתאום! מה פתאום! מה פתאום!

מה שנורא כל כך הוא שאנחנו, גם  כילדים, ידענו היטב שהצדק עם הקהל. קשקשתא אינו אלא בובה, והוא אינו יכול לשיר או לרקוד או לעשות משהו בעצמו.  איזה ליקוי מאורות ברוממה גרם לכך שכוכבנו הגדול היה לוזר קטן, קשקשן ורהבתן, ונוסף לכל מכוער למדי? ובאיזו תוכנית היה כוכב? דווקא בתוכנית מפוקפקת ששמה – מה פתאום? - מטיל ספק בקיומה הממשי. שמו היה מהותו, ומהותו היתה שמו, ולכן שאל:

תשאלו מה פתאום הם קוראים לי קשקשתא

ונענה מייד:

מה פתאום?!

כאילו נאמר לו:  אין לנו כל כוונה לענות לך. אתה לא תבין, אליפלט.

וכך גם קקישתא.  הרי זה שם שבהכרח מגניב חיוך שאתה מתאמץ לבלום, מכווץ את שפתותיך ומנסה לחשוב על דברים עצובים, על השואה למשל. כל נושא השואה, שבמקרה זה גם מתאים לנושא השם.  הדבר האחרון שאתה רוצה, הוא לצחוק למשמע השם הזה כשצור בסביבה. בכך יש סכנה של ממש, בגלל התקפי הזעם הקר של צור. והרי הוא גם חבר שלך, ואין רצון לפגוע בו, על פי רוב.  בגלל זה עלה שמו של קקישתא בדרך כלל רק בחדרי החדרים של הקבוצה. דותן היה מניע ראשו סביב בתנועה חטופה, כרדאר מהיר , ומוודא היטב שצור לא בסביבה.  אז היה מבטא את השם כפי שנהגה, בהדגשה הונגרית של ההברה הראשונה, עם הגזמה קלה פרודית: "קקישתא"! וכולנו – המקובצים סביבו בהמתנה – נסחפים בפעם המיליון בצחוק משחרר. דותן הניע אז שוב את ראשו בתנועת הרדאר המהירה, ליתר בטחון, שלא תהיה מה שקרא "פשלה". דותן עצמו, ככל הליצנים, מעולם לא הצטרף לצחוק הכללי שעורר. פניו לאחר ההצגה הקטנה – אחת מני רבות – נותרו בהבעתן הקודמת, הבעת חיפוש ותהיה.  מישהו תמיד היה מלחש בפחד: שששש!!... שצור לא ישמע אותנו, חס וחלילה. ולא שפחדו שיעלב. פחדו שיתפרץ ואלימותו תתפרץ בגעש מטורף, כמו דבר כהה ודחוס שהותסס זמן רב מדי במרתפים אפלים. ואפילו כך, עם כל אמצעי הזהירות, תמיד היתה הרגשה שלא הקפדנו מספיק, ופחד עמוק היה תוקף אותנו שבכל זאת צור שמע.  ואולי כך היינו מסבירים את ריחוקו הגדול, ואת שנאתו לדותן, שבעצם תמיד היה חביב אליו, כפי שהיה חביב אל כולם.  דותן היה ילד נטול כל זדון, והצחקותיו לא היו בשום אופן ירידות.

 קקישתא- כמו אות קין, עדות ניצחית שזה מישהו שונה, שאיננו רוצה ואיננו יכול להיות כאחד האדם. שההבטחה הזאת - להלך בשדה - מעוררת בו אותו גיחוך מעט מרושע, שבו היה לועג לי כשהייתי בא לביתו.  לאחר ביטוי השם, היו עולות על הדעת מחשבות שובבות על הפרשות ועל בובות מגוחכות, מחשבות בוגדניות שהיו מנוגדות לחלוטין למהותו הקודרת והמפחידה של קקישתא. (ועם זאת , תורת ההלימה לא נפגעה כאן- שמו היה השלד שלו, וכיוון שלא נשא אותו בגלוי, הלם אותו כמו חייו הסודיים/גלויים, כמו המספר הכחול שכל ידו).

והוא היה מפחיד מאד, האמינו לי.  אני הייתי שם, בבית הוריו, בשכונת הותיקן שנבנתה לותיקים מייסדי הקיבוץ. הייתי שם כמעט מדי יום, בהקמות הארוכות שבין ארבע לשבע. ובכל פעם קיויתי שלא אראה את  קקישתא, המבוגר הזה, שחיוכיו קמוצי השפתיים היו מרים יותר מבכי.  באָמַת ידו הלבנה והדקה השתרגו ורידים כחולים ובינהם מספר כחול, כמו מום ותעודת הצדקה לכל המרירות שבעולם, ולכל הקשיחות שבעולם. ולכל השתיקות שבעולם.  שכן, מובן מאליו היה שעל זה לא מדברים. על זה היתה שתיקה גדולה. חומה של אלם נבנתה סביב צור, כביכול מטעמי דיסקרטיות והתחשבות. חומה שבודדה אותו מאיתנו למין הינקות, והפכה אותו למשהו גרוע מיתום, לבנו של אדם מקולל.   שפתינו היו חתומות. אבל עינינו נמשכו אל הספרות הכחולות וסבו מהן  בפחד, וחוזר חלילה. ומה שהפה נוצר, הלב גם הוא נוצר וחוקק לנצח. ככל שתענה ותחניק את הזכר, כן ירבה ויפרוץ ויחלחל באלפי מחילות תת עוריות. הנה אני זוכר עדיין, עשרים וחמש שנה אחרי שראיתין בפעם האחרונה, שכחולן של שתיים מהספרות מרוח מעט על פני העור. מה זוכר צור? האם הוא רואה אותן כל לילה בעוצמו את עיניו לפני השינה, האם הן מרחפות בחלל הכהה, זוהרות בכחול דהוי?

קקישתא נהנה להביך אותי בצבת לשונו האירונית, לנעוץ אותי למקומי בסלון בסיכות קטנות של שאלות קצרות שנשאלו בחיוך דק, בקול שקט, חנוק, קול מאיים ומצווה ומפחיד יותר מכל צרחה. 

ומנגד - איני מבין איך קרה הדבר, אבל מזרעו של אותו אב, נוצרו לצור גם ארבע או חמש אחיות גדולות, נאוות וצחות עור, מבוגרות ממנו בהרבה. הן היו נקלעות אל הבית רק לרגעים ספורים כאילו בטעות,  ואז מרפרפות סביב האם הטובה והרכה, בת שבע. רפרופן מרדני היה, כמו התרסה אילמת נגד האב, שנראה כמי שפוקח עין על קנוניה נשית הנרקמת נגדו בחשאי, בבית ההוא, נגדו ונגד מרירותו הנצחית.   כשנודע לי, שנים מאוחר יותר, שבת שבע דרום אמריקאית, כמו הורי וכל חבורתם הגדולה, התקשתי להאמין לכך.  היא נראתה לי מבוגרת בהרבה מהם, מהחבורה הגדולה של הדרון אמריקקים, כפי שיש הקוראים להם עד עצם היום הזה. אילו הייתי רואה אותה מסתובבת איתם, הייתי נדהם. בעיני נידונה לנצח לחיי בדידות בחברת אביו הרשע של צור, ששבה אותה איכשהו בטירתו המבודדת בקצה הקבוץ , בותיקן,  וחצב סביב נהר גדול וקר שיפריד בינה ובין העולם.  

בודד אותה מחברי הגרעין, אנשי אסאדו ולשון רכה מתגלגלת וטפיחות על שכם שכנם, בכינוסים שכונתיים עמוסי טף ונוטפי עסיס צ'וריסוס, על הדשא שבקצה השני של הקבוץ.

בודד אותה מהעולם כולו,  אפילו משאר  אנשי הותיקן, מייסדי הקיבוץ ההונגרים. הם היו בחלקם המכריע ניצולי שואה כמוהו, אבל לא ראינו אותם ככאלה.  השואה, כך נראה לנו, חלפה עליהם כהרפתקה מסעירה, שבסופה הגיעו למחוז חפצם, מוכנים להרפקתה נוספת ומסעירה לא פחות של הקמת הקיבוץ ומלחמת העצמאות.  כך היה נדמה לי, בייחוד כשהגיע תורו של ברוך טוש, הצייר של הקיבוץ, לעשות לילדי הקבוצה השכבה. מדי פעם שובץ טוש לתורנות זו, למרות שבנותיו היו בוגרות בהרבה מאיתנו, אולי כחלק מהסחר מכר עם מוסדות הקיבוץ על "שעות יצירה" (אמנם, טוש היה צייר וקריקטוריסט מצליח מאד, והאטלייה שלו הכניס לקיבוץ כסף רב. אבל מוסדות הקיבוץ פחדו שאם יפטרו אותו מהחובות היצרניות,  יפתח כאן פתח ל וונאבי-אמנים  אחרים, לתביעות אינסופיות לשעות יצירה, שבאופן כללי לא היו לדעתם אלא שעות פינוק ובטלה לא יצרניות).    טוש היה מקבץ סביבו במסדרון את ילדי הקבוצה, שחיכו בקוצר רוח לשעה זאת. בכשרונו הדרמטי, ולעיתים גם בסיוע עטו הזריז, שהיה בורא פרצופים וחיות תוך שניות מועטות, תאר לפנינו את הרפתקאותיו ביערות אירופה ובמקומות המסתור בעריה וכפריה, משחקי שוטרים וגנבים כעלילות השמיניות והשביעיות והחמישיות מהספרים שהייתי בולע.  הוא היה נעזר ללא ספק במקטרתו – מדי פעם היו סיפוריו משתהים לצורך פיטום המקטרת ויניקת עלילות נוספות ממנה. אני הייתי שואף בעונג את ריח העשן המתוק שיצא מפיו, חייכני כמו עיניו החומות בהירות. היו לו לברוך עיניים מלאות הומור ושמחת חיים – ויש לו אותן, בעצם, עד עצם היום הזה, כשהוא קשיש מופלג ועליז, זקוף קומה כתמיד, ובפיו אותה מקטרת.  בייחוד זכורים לי הסיפורים על אונית המעפילים בה עלה ארצה. האוניה נתפשה על יד הבריטים,  שכלאו את המעפילים בקפריסין. שם הבחין מפקד המחנה בכשרון הציור של טוש, וביקש ממנו לאייר את חדר האוכל של המחנה (שאותו ציירתי בדימיוני כחדר האוכל של הקיבוץ, שקירותיו היו מעוטרים ביצירותיו של ברוך טוש). ברוך הסביר לנו בקריצה שהמפקד לא ידע מה הוא הולך לצייר, ותאר לפנינו את פרצופו הנדהם של המפקד כשגילה את הקריקטורות שצייר, של המפקד עצמו ושל שאר החיילים הבריטים רודים בעצירים, ולצד הקריקטורות ססמאות לשחרור העצירים.    

קקשיתא, אתם מבינים בעצמכם, היה אנטיתיזה אפלה לכל זה. במובן מסוים, זוועותיו הלא מסופרות של קקישתא היו הצד הדומם, הלא רשמי, המקיים, בכח אחדות הניגודים, דווקא את סיפורי הרפתקאותיו העליזים של ברוך טוש.

למעשה, הייתי בטוח שבת שבע גם היא ניצולת שואה. לא רק מפני שהתחתנה עם האיש הזה, אבא של צור, אלא בשל האופן שהוא שלט בה.  קקישתא כמעט הצליח להעלים את נוכחותה לגמרי, כפי שסילק מהבית את הבנות שמיהרו להתחתן. כמעט, אבל לחלוטין לא לגמרי. שהרי תמיד היתה שם, בבית, משפיעה עלי חיבה , גם אם חיבה שהאירוניה המרה של קקישתא חדרה אליה איכשהו.     פעם אחת, כשבאתי לצור, הרגשתי חולה מעט – ראשי כאב והיה לי חום, דבר שכיח בחורפים הקרים יחסית שהיו בקבוץ, בייחוד אצלי. בת שבע, כתמיד, התענינה בבריאותי הרופפת, גם בשעה זאת, מעבר לשעות עבודתה כאחות הקבוץ,.  כשהמליצה בפני לנוח בבית, מלמלתי שאני אראה סטיב אוסטין קודם. אמרה: "כן, תראה סטיב אוסטין, זה הכי מבריא".  

באירוניה שלה, להבדיל מקקישתא, היו תמיד טוב לב ודאגה.  גם כשתחקרה אותי, פעם, בחיוך נבוך, על הרגלי החירבון שלי. זה היה כנראה מתוקף תפקידה, כיוון שרצתה להגיד לי מתי בדיוק לקחת את הגלולות שנרשמו לי.  בת שבע דגלה בתוקף בתיאוריה אימונולוגית האומרת שאין לקחת את הגלולה לפני היציאה, כיוון שאז, אתה מבין אותי, איתָי, אמרה בחיוך אימהי נבוך ומביך, אבל חייב להגיד בכל זאת - אז זה גם יוצא מייד, ביציאה. המבוכה שלי על עצם החשיפה הפכה לאשמה לנוכח תמיהתה על מספר הפעמים שאני עושה את זה ביום.  פעם ביום אתה עושה? שאלה בחיוך. יותר, עניתי בחיוך נבוך שבעתיים. פעמיים? תמהה.  כשהגיעה לשלוש פעמים הנהנה נדהמת, כניצבת מול תופעת טבע שאין המדע יכול לה. פליאתה  גברה כשהסתבר לה כמה זמן - בקירוב - אני מבלה בפנים בכל פעם. לא יכולתי לספר לה על העולם הסודי שטיפחתי בשירותים, עולם היצורים (כתמי הטיח על הקיר) והספינות הגדולות (שהיו פיסות נייר הטואלט שהייתי מקפל ובוהה בהן). אבל אולי, מי יודע, הבינה שהשרותים הם המקום היחיד בו יכולתי להיות לבדי.  היא סיכמה איתי שבכל מקרה אקח את הגלולות לפני הארוחה, ורחוק ככל שניתן ממועד היציאה, אחרת תשוטנה להן עם כח המרפא הצפון בהן בביבים מבאישים. לקח זה נשאר חקוק בליבי עד היום, וכשעלי לקחת תרופה כלשהי אני רואה את דמותה הקטנטנה, ועם זאת מלאת נוכחות, מנופפת אלי באצבע מתרה ובחיוך הסולח לכל משוגותי ופגמי הרבים מספור.   

למרות דאגתה ליציאותי, היתה בת שבע מלעיטה אותי במאכליה הטובים. עוגות, בעיקר, כי היצירתיות הגסטרונומית של נשות הקבוץ נידונה להיות מצומצמת לתחום המתוקים, בשל חדר האוכל והמטבחים הזעירים בבתי החברים.  היתה מציבה בפני פרוסת עוגה ומדיחה אותי לטעום ממנה עוד קצת. כשאני נקרע בין תאוותי הגסה שאינה יודעת גבול, לבין התחושה שעברתי כל גבול של נימוס, למרות הפצרותיה.  והייתי נכנע לבסוף כמובן, ונוגס, לקול צחוקם של בני הבית. בכלל חשתי לעתים שאני מצוי בביתם על תקן של שעשוע, כשבת שבע, צור ובייחוד קקישתא סונטים בי חליפות.

המאכלים המתוקים והטובים הללו עמדו בניגוד לאפילה ולקדרות שחשתי בחלל הבית, ובמיוחד בסלון,  וברובד עמוק ומודחק יותר, מחדר השינה.  ביתה של משפחת רונן היה גדול מדירת החדר וחצי הקטנה של הורי, שהרי היה חלק משכונת הותיקן. אבל לא היו בבית יותר משני חדרים, והמבנה היה דומה: נכנסים בהול צר וקצר, ומשמאל הולכים לסלון. מימין היו השרותים וחדר שינה, שמעולם לא ראיתי את תוכנו. משמאל לסלון עמד מטבח עם חלון גדול שנפתח אל הדשא.  הסלון זכור לי בצבעים אפלים, ספה כהה מול טלויזיה שעדיין לא היתה להורי (כמו בעניין גודל הבית, ההטבות החומריות בקבוץ נקבעו  על פי הותק).   על הקיר ליד הטלויזיה היה תלוי דג פעור עיניים.  הדג שחה מתחת למי נהר, שהיו שקופים ואפשרו לראות אותו בחדות יתרה. על המים שטו חבצלות מים רחבות עלים, כפרחי לוטוס.  לא היה לי ספק בכך שהנהר הזה זורם במחוזות שעזבו הוריו של צור באירופה.   אינני יודע למה, אבל עוד מילדות החלטתי שהציור, בצבעי שמן,  נקרא "דג השמך". אולי מפני שפעם השמיעה לי האם את היצירה של שוברט באותו סלון.  הדג פער את עיניו הקמורות , כפי שנוהגים לעשות דגים, ולי היה נראה שהוא עד לאיזו זוועה, ולכן פיו פתוח גם, כאילו רצה לספר לנו משהו או לפלוט צעקה. אלא שמטבע הדברים והדגים, שתק,  והמשיך לזעוק לו בדממה על קיר הסלון, ליד הטלויזיה.

סטיב אוסטין,  למרות האירוניה של בת שבע, באמת ובתמים היה בו כח מרפא.  צור המציא משחק בו היינו משחקים על הדשא מול ביתו, נמלטים סוף סוף החוצה מהמחנק של נוכחות האב.  במשחק זה היינו משילים מעצמנו את כסות בשר ודם שלנו. כמובן שלשם כך נזקקנו ללחש קסם, שמילותיו היו תמיד - בכל המצבים הרבים והשונים בהם הרגשנו צורך לפשוט את ישותנו הגשמית העלובה והחולפת ולגעת במוחלט הביוני -  אותן מילים: סטיייב אוסטין,  אא-סטרונאוט!  כשהדגש הגדול על סטיב, והאוסטין מובלע במקצת. בדומה, האסטרונאוט מוגדש בתחילתו ומובלע בסופו. המהדרין רצו להוסיף את המשפט הבא שנאמר בטלויזיה: A man barely alive  אלא שמשפט זה דרש מאיתנו, בכיתה ו', ידיעה אקזיסטנציאליסטית באנגלית. הפתרון, לחסרי הבושה או למתעקשים, היה להמהם איזה משפט כמו א מאן בֵּלי אין לייב, או לאמר משפט אלטרנטיבי ומוכר יותר: "מן אוף סיקס מיליון דולר!". בשלב הבא , לאחר מלמול המנטרה, היינו יוצאים לפעולה ההרואית – למשל, הפעלת זרועותינו הביוניות להרמת כסא שהיה מונח על הדשא.  אצל סטיב אוסטין המקורי, בטלויזיה, היתה היציאה לקרב מלווה בצפצוף ארוך שלא נפסק משך כל זמן המטמורפוזה העל אנושית: "טו-טו-טו-טו-טו-טו!", כמו הצליל שמשמיעות ספינות החלל של החוצנים בשעה שהן נוחתות על כוכבנו. ואילו סטיב אוסטין הצעיר שעל הדשא נאלץ, בלית ברירה, להשמיע את צליל הצפצוף בעצמו. זה היה אקט מביש, לפרקים, אבל הנאמנות למקור היתה הכרחית. חשוב היה גם לפעול בהלוך איטי,כמו סטיב אוסטין – אחרת לא היה טעם במשחק והוא היה הופך להתגוששות סתמית. בהילוך איטי היינו חופנים את זרועו של יריבנו, ודוחפים אותו. אף הוא היה כפוף לחוק האטת תנועותיו להילוך איטי.     

כך, על הדשא שמול ביתו של צור, היינו שוקעים במטמורפוזה ושוכחים את הנסיבות המיידיות: את שורת הברושים ממול, המסמנת שביל שלצידו גדר, שמעברה גדר שיחים חיה, וכל זה לעצור מסתננים מלחדור לבריכה שמעבר לשיחים. שוכחים את הבריכה, מחוז כיסופים, ממלכתו של דָשְיוּש, שגר אף הוא בותיקן, בבית סמוך, קרוב לממלכתו, ופקח עליה עין . שוכחים אפילו את זוג השכנים הבעייתי, שאיתם היתה לצור ומשפחתו מלחמה ארוכה ומרה, שצור היה מדווח עליה בבדל חיוכו הציני (הבעל, איציק שלום, היה הבעייתי. הוא הגיע ממקום אחר, אחרי שרבקה, האישה, התאלמנה, ומאוחר יותר נפל בנה במלחמה. איציק התחתן איתה, וסחף אותה לנהל מלחמות נגד כל העולם. וכמו באגדות, היתה להם בת יפיפיה, ארוכת צמה וטובת לב, אותה אהבתי בסתר (גדולה היתה ממני בשמונה שנים), עד שנסעה לארץ אחרת).  שוכחים היינו הכל – עד לרגע בו היה קקישתא חולף על המדרכה, זורק בנו מבט או מפטיר איזו מילה, וידינו היו צונחות רפות לנוכח הבוז שמוסס את כוחן הביוני. ברגע אחד של בושה נוקבת הבינותי את אפסות ששת מיליוני הדולרים אל מול ששת המיליונים ההם, שקקישתא היה נציגם החי.

~~ המשך יבוא ~~

חלק א' - אביב פתאומי

כשהגענו לכיתה ו', החל צור רונן לגלות מעייני יצירה.

מעיינות אלו פכפכו החוצה בעיקר ככינויים שהיה ממציא לילדי הקבוצה.

איש לא ידע, לא היה מקורב אליו מספיק לדעת, מהיכן שאב את כינוייו.   את רובם, כך נראה, המציא על המקום.  הוא לא היה צריך לישון על זה לילה.

היה רגע מסוים, שבריר של שניה, בו היה צור נועץ בך מבט. משתהה היה לרגע, כמו מתרכז, ואז פולט, בקול אירוני שירש מאביו הנורא, את הכינוי החדש שהמציא לך.

חלק מהכינויים היה מחליף כבר למחרת, אולי כשראה שמשהו בתהליך העדין של הדבקת השם השתבש.  חלק מהכינויים דבקו באנשים שנים ארוכות, לפעמים עד מותם.

כך למשל הכינוי המעליב משהו גְרַאפְּסִיאֶלָה, לא החזיק למרבה המזל יותר מכמה ימים, ונשפך אל פח האשפה המיוחד שיש להיסטוריה לכינויים שלא נדבקו.  גראפסיאלה היה שיבוש מכוון של שם האופנים שלי, גראציאלה, שבעצם לא היו האופניים שלי, אלא אופניים לבנות ישנות שאבי התעקש להביא מאיטליה, ולמרות שלחץ עלי לסוע עליהם, לא עשיתי זאת יותר מפעם אחת. צור נתן בהן אז מבט ציני, קרא את השם הרשום בלטינית על שלדתן, ופלט: "גרא- גראפ- גראפסיאלה".  עברתי לאופניים אדומות, טובות יותר, עם שלושה הילוכים. אבל הכינוי ניסה לדבוק בי איזה זמן. אבי, מסיבות של סגפנות ואידאולוגיה, דבק באופניים זמן רב, ולא סילק אותם מהמרפסת למרתף, בתקווה שיצליח לשכנע אותי לחזור אליהם.

לעומת זאת, שם אחר שנתן לי צור, פִּינְצִ'י, ובהרחבה פינצ'י-פינצֶ'רֶלוֹ, דבק בי שנים ארוכות. צור ביטא אותו במה שחשב למבטא איטלקי, בהגזמה דרמטית שנהוג לייחס לבני עם זה.  פינצ'י הותיר בי תחושת אי נוחות, תמיד, גם כשהיה ברור לי שמשתמשים בו בחיבה.  בת קבוצתי מרב (שזכתה בעצמה להתכנות – מפיו של צור - יובב או כוכבה), הוסיפה לקרוא לי כך גם כשהיינו בסוף שנות העשרים שלנו, והיא התארחה בדירת הקרקע הזעירה ששכרתי בתל אביב. מעולם לא אזרתי אומץ לבקש ממנה לקרוא לי בשמי או בכינוי אחר.

[פינצ'י פתח פתח לסידרה אינסופית של כינויים שבאו מאוחר יותר, והתייחסו למוצאי האיטלקי, כביכול. ילדי וילדות הקבוצה והשכבה במוסד היו נעמדים לידי וקוראים "פסטה, דוּצֶ'ה, מוסוליני, איטַלְיָנוֹ, בֶּלוֹ". הבנות, תקופה מסוימת, היו מתגרות בי בחיבה, בֶּלוֹ, בֶּלוֹ, פינצ'רלו, בוא תתן לי חיבוק או נשיקה. אני לא ידעתי לתרגם חיבה זאת למעשים של ממש, כיוון שהייתי בתול כל כך, וברובד נוסף אכול כל כך בשנאה עצמית. ומי שהתגרתה בי כך, ישר הורדתי אותה לדרגת חברה במועדון שלי, ולכן לא ראויה ופגומה.  נכון גם שממילא היתה התקהלות זו סביבי מעשה פומבי, שהיה בו אלמנט של לצון (גם אם בפירוש לא היה ירידה, על הירידות נדבר בהמשך)].

נחזור לכיתה ו', לצור רונן וכינוייו.

שם נוסף שנתן לי היה בֶּלָה, על שם האווזה מפינוקיו, שלא צפיתי בה מעולם, כי הייתי בשליחות באיטליה כשהוקרנה הסדרה בטלויזיה.

וכן שם מעליב למדי, נַנְסי, ובהרחבה ננסי ברנדס. באותה תקופה אמנם לא הכרתיו היטב, אבל מעליב מספיק היה שזה נשמע כמו שם של בחורה.

דני, שהגיע מן העיר, זכה לכינוי "ז'ק", ולעתים "אוליבר", ופעמים אחרות "סמואל".   עד היום אינני יודע מדוע, וספק אם הוא עצמו יודע.

יותם נקרא מושט, כינוי שדבק בו שנים ובא לציין את מתיקותו.  מאוחר יותר, במוסד, הילד הקרוי קיתוּקָה – איש לא ידע בדיוק למה, אבל מעולם לא קראו לו בשמו, יואב – היה נעמד מולו, מלוא גופו הענקי, משרבב את שפתיו החוצה כשפתי דג, וקורא: "מושט!"  לעיתים היה קיתוקה מחליף את המושט ב"סוכר!", או "גלוקוז!" או "מתוק!" או "מתקתק!".  תוך כדי היה מוסיף ליותם ליטוף מלא אהבה על מצחו, ביד שהשתפלה ממרומי קומתו. לעתים היתה ידו ממש רועדת, בחיקוי של עוצמת אהבתו, או אולי מפני שחש כך ממש, מוצף עד כדי רעד ברגשות חיבה למושט.

ארהל'ה נקרא "גוצ'י". אך כינוי זה לא דבק בו בכל רחבי הקבוצה, שכן היתה לו סדרה של כינויים, שרובם הומצאו על ידי דני, אויבו המר, שהפך את חייו של ארהלה לגהנום. הכינויים האלו, להבדיל מגוצ'י, כמו "טופלה טוטוריטו" , באו לציין דבר מה מבייש, ולהעליב אותו.  

חשוב לציין שכל כינוייו של צור רונן היו כינויי חיבה, ולא חלק מהירידות האינסופיות שבסופו של דבר פוררו את הקבוצה והרסו אותה.

צור הדביק כינויים דווקא לילדים שהיו חבריו, ואנחנו, החברים, הבנו זאת. כשהיה מרבה להמציא לי כינויים, ולדני פנה בשם בו יולד, תפשתי שהוא מתקרב אלי שוב, על חשבונו של דני. ולהפך.   ולא כל כך הפריע לי שדובי מקבוצת "איזדרכת" שמתחתינו, ואפילו צמד האחיינים של צור, הקטנים מאיתנו בהרבה, קוראים לי "בֶּלַה", ומתפוצצים מצחוק כשאני מגיב לשֶם.   צור היה לאחיינים אלה כאח גדול. בעצם, אבסורד לחשוב עליו כעל בן זקונים.  אחיותיו היו אמנם גדולות בהרבה  - אולי היה "פנצ'ר".  אבל תמיד נראה כמי שעול העולם מונח על כתפיו.  מגיל חמש הפך להיות דוד לשני האחיינים,  ולהצטרף אליו, פירושו היה להצטרף גם לצמד מעריציו הקטנים, ששמותיהם פראדוכסאלים: כדי לזכור מיהו מי, צריך הייתי להסתכל אל זה עם הפרצוף השמנמן יותר, שהיה טוב מזג, ולזכור שדווקא הוא יריב, ואז לפנות אל חציו השני, שהיה כחוש, זעום גבות, בעל מראה ומזג מרושעים, ולזכור שהוא עמית.

אמנם, הכינויים רמזו, אם התעמקת בהם בדרך אינטואיטיבית, על איזו תכונה, לאו דווקא חיובית, של המכונה. למשל ג'ק ואוליבר עשויים לרמוז על משהו ערמומי וקר שהיה בדני.  ועם זאת, מעל הכל היו הכינויים שיצר צור מעשה של אהבה.

אלא שלעתים היה הכינוי הופך נשק במלחמה המכוערת של הירידות. כך לדוגמא, "נזק" שהתחיל ככינוי חיבה ליותם המתוק, הילד שכולם אהבו.  "נזק" הפך בהדרגה למחט דוקרנית של עלבון, כשהשתמש בו שי מרגוע, הילד שהרס את הקבוצה באמצעות מלחמת הירידות.   כמו הרוסטרטוס בשעתו , היצירתיות של שי מרגוע היתה כולה בתחום ההרס.  הוא ידע לשלוף את השד המבעית והמביש ביותר מארונו של כל ילד.  בקבוץ היה לכל פרט ארון שלדים משלו, אותו ניסה להסתיר מהציבור, ולשווא. שהרי הארונות פרטיים, אבל את השלדים שבתוכם הכניס דווקא הציבור.

צור רונן, לעומת זאת, נטל באותו אביב פתאומי שלו גיטרה, והיה קורא לנו אליו, לדשא המרופט במקצת שמול הרחבה בבית הילדים, בצלו הדל של עץ השיטה (שמענפיו הערומים היו הנועזים והגמישים בילדים מטפסים אל גג בית הילדים, פעלול שעלה לארהל'ה ברגל שבורה כשצנח מהעץ בדרכו אל הגג, כמה שנים קודם לכן – איבר שבור נוסף באוסף שלו). זה היה בכיתה ו' או ז', לפני שנים רבות כל כך שכל הזכור אפוף ערפל של שכחה ואד של אגדה.  צור פרט כמה אקורדים בסיסיים ועילגים, A ו- C  בעיקר,  ושר באנגלית ישראלית, בקול שאת זיופו הצורמני אני שומע עד היום:

Let it be, let it be

It’s so wonderful to be

And the sun  is go to bed

With me!

וכולנו – שמעולם (קודם לכן או אחר כך) לא ישבנו על הדשא סביב גיטרה, שכן היינו קבוצה ושיכבה נטולת כל כשרון אמנותי – כולנו היינו נענים להזמנתו ויושבים על הדשא: רויטל היפה, צוחקת בפניה השחומות עטורות רעמת השיער החום, אך משתפת פעולה, נסחפת בכריזמה שלו, וכמוה אפילו דני הציני תמיד, ויותם הטוב והזייפני – אך כלום אפשר היה להיות זייפני כשהכוכב עצמו, מנהיג העדר, כה זייפן? והשירים שהוא מחבר חורקים במהות מנגינתם ממש?  ובכל זאת, היה בהם קסם, והיתה בהם כריזמה חד פעמית של ילד ונער שבדרך כלל היה קשה עורף, מפחיד, אלים וקר רוח בזעמו, ומסתייג תמיד מהזרם המרכזי. אותו קסם מנסה היום, יותר מחצי יובל שנים מאוחר יותר, להעלות בין שורותיו אותו תמהוני שהחליט להנציח את השירים, שאַבְדו כולם לפני עשרות שנים מזיכרונם המודחק של משתתפי אגדת הדשא:

דוקטור דוקטור,  

תן לי אוּמְצָה,

אוּמְצָה תן לי,

אוּמְצָה צָה צָה!

וצור היה מדגיש בהבעת פניו , בעיניו  ובשפתיו רבות ההבעה, את ה-"צָה צָה" הסופי,

ואף חוזר לפנינו כמורה למוזיקה על אותו שיר בגירסה מופשטת:

אוּמְפָּה אוּמְפָּה אוּמְפָּה אוּמְפָּה,

אוּמְפָּה אוּמְפָּה אומ פָּה פָּה!

כיצד התעורר בו פתאום הצורך הזה?

אולי בשל אהבתו לפיט סיגר. צור ניסה בדבקות מיסיונרית רבת עוצמה להדביק אותי באהבתו לזמר העם האמריקני. אבל אני לא יכולתי להשתחרר מרושם עמום, שלא יכל להתנסח במוחי המוגבל והמאוים תמידית ע"י המציאות – רושם שיש כאן איזו סטייה ביזארית. גם אם ניסיתי להשתחרר, באה ההאזנה לקול המאונפף והגבוה ולגיטרה הפרימיטיבית וכבלה אותי שוב.

גם הביכה אותי המחשבה על כך שצור מצא את סיגר בבית הוריו– המקום האחרון בו הייתי חושב למצוא את תקליטיו של האמריקני, או תקליט כלשהו שאפשר לאהוב.  שכן, הגיעה העת לאמר :

גם לצור רונן היה ארון השלדים שלו.  אבא שלו היה ניצול שואה וקראו לו קקישתא.